ניצלו מהכחדה ברגע האחרון

לנו, בני האדם, יש השפעה עצומה על בעלי חיים אחרים שחולקים איתנו את כדור הארץ. ציד ישיר, הרס של בתי גידול, זיהום ופעולות נוספות תרמו, וממשיכים לתרום להכחדה של יצורים רבים, אך יש גם מינים שניצלו מהכחדה דווקא בזכות פעילות האדם.

נהוג לחלק את סכנת ההכחדה של בעלי חיים לכמה רמות. המצב הגרוע ביותר הוא הכחדה מלאה – בעלי חיים שנעלמו לחלוטין ולא ידוע על פרטים שנותרו בטבע או בגני חיות, למשל ציפור הדודו או הממותה. המצב הטוב ביותר הוא כשאין שום עדות לכך שהמין עלול להיעלם בעשורים הקרובים. זהו למשל מצבו של חתול הבית.

בין שני הקטבים נמצאות דרגות ביניים. מינים המסווגים "בסכנת הכחדה חמורה" הם אלה שצפויים להיכחד בטבע בעתיד הקרוב מאוד, מסיבות שונות: נשארו רק מעט מאוד פרטים בטבע, בית הגידול שלהם נהרס, האוכלוסייה שלהם קטנה מאוד בשנים האחרונות ועוד. לרוב כמה סיבות תורמות לסכנת ההכחדה.

מינים שמוגדרים "בסכנת הכחדה" אינם צפויים להיכחד כל כך מהר, אך הם עדיין עלולים להיעלם מהטבע בעתיד הקרוב. אליהם נוספים מינים במצב המוגדר "פגיע", כלומר כאלה שרואים אצלם ירידה בגודל האוכלוסייה או בתפוצתה, שצפוי שינוי בייעוד הקרקע של בית הגידול שלהם, או שמושפעים מגורמים אחרים שמסכנים בעלי חיים – למשל מחלות.

נחשב למין שנכחד מאז ייבוש ימת החולה בשנות ה-50, אבל התגלה שוב ב-2011. עגולשון שחור-גחון | מקור: ויקיפדיה, Mickey Samuni-Blank

הצלה ברגע האחרון

הארגון האחראי על בדיקת מצב הפגיעות של בעלי החיים הוא האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (International Union for the Conservation of Nature and Nature Resources‏, או IUCN). הארגון נוסד בשנת 1948 כיוזמה של אונסק"ו, ארגון האו"ם למדע חינוך ותרבות, בשיתוף פעולה עם ממשלות וארגוני שימור. מאז הוא עוקב אחרי אוכלוסיות של בעלי חיים שנמצאות בסכנת הכחדה ומנטר את מצבם. זה גם הגוף שמוסמך להכריז על בעלי חיים מוגנים.

לאחרונה פרסם האיגוד רשימה מעודכנת של מינים ידועים בעולם, ונוספו אליה מאות מינים חדשים שהתגלו לאחרונה. כמובן, הוספה של מינים לרשימה לא מעידה על גידול בכמות המינים הקיימים על פני כדור הארץ, אלא רק במספרם של אלה המוכרים לנו. מינים רבים מהרשימה הזאת הוכרזו כנמצאים בסכנת הכחדה מיד לאחד שהתגלו. לפי הערכת ה-IUCN יש כיום כ-24 אלף מינים בסכנה.

המעקב אחרי המינים הללו אינו פשוט, ולא תמיד ניתן לקבוע בוודאות אם מין מסוים נכחד בטבע או לא. עגולשון שחור-גחון (Latonia nigriventer), לדוגמה הוא דו-חי דמוי צפרדע שהתקיים בישראל, ובמשך יותר מיובל שנים, מאז ייבוש ימת החולה בשנות ה-50, נחשב לנכחד. אולם ב-2011 נמצאו כמה פרטים שלו בשמורת החולה, ובדיקות גנטיות אישרו שמדובר באותו מין. מאז נעשו פעולות לשימור האזור, כמו הגדלת כמות המים הזורמים אל השמורה ושיפור איכותם ונעשה מעקב אחרי המין. העגולשון שחור-גחון עדיין בסכנת הכחדה, אבל זה עדיף כמובן על פני הכחדה מלאה.

החמוס שחור הרגל (Mustela nigripes), טורף קטן שחי בארצות הברית וניזון ממכרסמים בשם נובחניות, נכחד כמעט לחלוטין בסוף שנות ה-80. היו לכך סיבות רבות: חקלאים הדבירו את הנובחניות בהמוניהן משום שפגעו ביבולי הדגנים והחמוסים נותרו ללא טרף. גם החמוסים עצמם ניצודו בשל ביקוש לפרוותם, וגם הם וגם הנובחניות נפגעו קשות ממחלת הדבר וממחלות נוספות.

ב-1987 החלה תכנית ללכידה של החמוסים, רבייתם בשבי ושחרורם בחזרה לטבע. התכנית, ואחרות שבאו בעקבותיה, זכו להצלחה. אוכלוסיית החמוסים גדלה והתרחקה מהכחדה, למרות שהמין עדיין נמצא בסיכון.

פעילות נוספות למניעת הכחדת החמוס היא חיסון בשלט רחוק – של הטרף שלו. הרשויות בארצות הברית פיזרו בעזרת מטוסים ללא טייס ממתקי m&m מרוחים בחמאת בוטנים שמכילה את החיסון, כדי לחסן את הנובחניות. התקווה היא שהפחתת התחלואה שלהן בדבר תפחית את התחלואהגם אצל החמוסים, וכן תשמור על אוכלוסייה בריאה של נובחניות שישמשו להם טרף.

ניצל בזכות מבצע החיסון של הטרף שלו, ובזכות גידול בשבי. חמוסים שחור רגל | צילום: Shutterstock

בחסות החוק

באמצע המאה הקודמת הציפור הלאומית של ארצות הברית, עיטם לבן ראש (Haliaeetus leucocephalus), כמעט נעלמה. הסיבות לכך היו ציד, הרס של בתי הגידול וגם השימוש ב-DDT להדברת יתושים וחרקים אחרים. באיחור רב התברר שהחומר מצטבר במקורות מים, ומשם עובר לדגים ולבעלי החיים שטורפים אותם, בין היתר גם בעיטם.

בגלל הסכנה שנשקפה לציפור הלאומית חוקקו כבר ב-1940 חוקים בארצות הברית להגנה על העיטמים ונאסר לפגוע בהם. ב-1972 נאסר גם על שימוש ב-DDT בשל הפגיעה בסביבה. מאז אוכלוסיית העופות השתקמה חלקית וכיום העיטמים אינם בסכנת הכחדה של ממש.

דרך נוספת שבה האדם פוגע בטבע היא העברת מינים חדשים לאזורים שלא היו בהם קודם. במקרים רבים המינים החדשים מתרבים במהירות, מתחרים על משאבים עם בעלי החיים המקומיים או פשוט טורפים אותם.

חולדות, כלבים, חזירים, חתולים ועוד הובאו על ידי האדם לאיים באוקיינוס השקט וגרמו להכחדה של עופות רבים. בסוף המאה ה-18 מתיישבים בריטים הביאו לאוסטרליה כמה ארנבות, והן התרבו והתפשטו עד שהגיעו לכל מקום ביבשת, והכחידו מספר לא ידוע של צמחים ובעלי חיים.

במקומות רבים נעשים מאמצים להגן על האוכלוסייה המקומית, גם על ידי חיסול המינים הפולשים וגם בשיטות אחרות שנועדו להקטין את השפעת האדם על הטבע. כך למשל, אזורי מחיה של פינגווינים בניו זילנד, שהיו נגישים בעבר לכלי רכב, נחסמו לתנועה ובעקבות זאת חלה ירידה בדריסה של בעלי החיים. העלאת המודעות לגורמים המסכנים את בעלי החיים המקומיים, לצד הגנה עליהם והשמדת פולשים, עוזרים לשמר את האוכלוסייה הטבעית של בעלי החיים באזורים הללו.

דוגמה נוספת למאמץ שנעשה לשימור בעלי חיים בניו זילנד היא קביעת רצף ה-DNA של כל תוכיי הקקפו. התוכי הלילי הענק נמצא בסכנת הכחדה חמורה: בשנת 2015 נותרו ממנו רק 125 פרטים ידועים, בעיקר בשל ההגעה לאזור של חולדות, חתולים וחמוסים, שאכלו את ביצי הקקפו. ב-1980 החלה תכנית שימור שהעבירה את התוכים לאיים מוגנים נטולי טורפים, ומאוחר יותר חוקרים ריצפו את החומר התורשתי של כל הפרטים החיים. המידע הגנטי מסייע ליצור תכנית רבייה שבה יזווגו זכרים ונקבות שאינם קרובים זה לזה יותר מדי מבחינה גנטית, וכך לשמור על המגוון הגנטי באוכלוסייה.

ניצל בזכות גנטיקה ובזכות הגנה יעילה מהטורפים. תוכי קקפו בספר על עופות ניו זילנד מ-1873 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל

תשומת לב

שיקולים רבים משפיעים על ההחלטה להקצות משאבים לשימור מין כזה או אחר. בעלי חיים גדולים, יפים או חמודים ומוכרים היטב לציבור, כמו הפנדה או היגואר, משמשים לעתים קרובות אמצעי לגיוס תרומות או להנעה של דעת הקהל נגד פגיעה בבתי גידול. הכחדה של צפרדעים, זוחלים או חרקים זוכה להרבה פחות תשומת לב תקשורתית, אך כל מין הוא חלק ממערכת אקולוגית גדולה ולרוב קשה לחזות מה יהיו ההשלכות של היעלמותו.

כדי להגן על כמה שיותר מינים, אקולוגים מתמקדים בבעל חיים אחד שחי באזור נרחב יחסית. על ידי העברת החלטות וחוקים שמגנים על אותו מין, אוסרים על בנייה בבית הגידול שלו ומקצים משאבים לשימורו, הם יכולים להבטיח את עתידו של האזור כולו, על הצמחים ובעלי החיים האחרים שמוצאים בו את ביתם. מינים כאלו נקראים "מיני מטריה", על שם ההגנה שהם מספקים למינים "מתחתיהם". עם קצב ההכחדה הגובר והולך, כאשר כעשרת אלפים מינים נכחדים בכל שנה, מאמצי השימור והמיזמים להגנה על מינים בסכנת הכחדה נעשים רק יותר ויותר חשובים.