האם דיינריס לוקה בסכיזופרניה? כמה חמה אש הדרקונים? איך הם יכולים לעופף עם חורים בכנף? ואיך אפשר להשביע את תאבונם? לרגל סיומה של הסדרה הפופולרית - הנה נקודת מבט מדעית על עוד כמה נושאים במשחקי הכס
לאחר שמונה עונות, אחת הסדרות המצליחות ביותר בתולדות הטלוויזיה הגיעה לקיצה, ואנחנו נפרדים מהלאניסטרים, הסטארקים, הטארגריינים וכל היתר - לפחות עד שג'ורג' ר. ר. מרטין יוציא עוד ספר. בכתבות קודמות בחנו מרכיבים שונים של הסדרה מנקודת מבט מדעית: איך ביצע נד סטארק בדיקת אבהות ליורשי העצר, בכמה כוח השתמש ויסריון כדי להרוס את חומת הקרח, ועוד. בביקור האחרון שלנו בווסטרוז נברר אם ההתנהגות של דיינריס עשויה להיות תורשתית, איך דרקון יכול לעוף עם חורים בכנפיים, לאיזו טמפרטורה מגיעה האש של דרוגון, וכמה עזים וכבשים דרושות כדי להאכיל דרקון.
המלכה המשוגעת
בספרים וגם בסדרה, דיינריס והסובבים אותה הביעו פעמים רבות דאגה שמא הכתם של משפחת טארגריין, הנטייה לשיגעון, יתבטא גם אצלה. מאורעות הפרקים האחרונים הראו שהדאגה הייתה מבוססת – דיינריס הולכת בדרכי אביה, "המלך המשוגע", מתנהגת כפרנואידית הרואה בוגדים וקושרים גם במקומות שהם אינם נמצאים בהם, ומגיבה ברצחנות מטורפת.
כפי שאמר סר באריסטן, אריס – אביה של דיינריס – לא היה הטארגריין הראשון ש"רקד קרוב מדי לשגעון". בספרים יש דוגמאות לא מעטות להזיות וגם לסתם התנהגויות מוזרות של בני המשפחה. אריון, שהיה אחיו של מי שהכרנו כמלומד איימון, האמין שאם ישתה אש-פרא הוא יהפוך לדרקון. שלא במפתיע, האש פשוט הרגה אותו. המלך באילור, שידוע כ"המבורך", היה פנאט דתי ואובססיבי לטהרה וניקיון. בסופו של דבר הוא מת מתת תזונה, כי האמין שאוכל שייך לעולם הגשמי ולכן ספוג בחטא. הנסיך ראיגל הסתפק בכך שהוריד את בגדיו מדי פעם ורץ עירום ברחבי המבצר האדום.
ואז הגיע אריס, המלך שהיה משוגע מספיק בשביל לבלוט אפילו על הרקע הבעייתי הזה. הוא סבל מהזיות קוליות וחזותיות, ומתחושת רדיפה תמידית שגרמה לו להוציא להורג כמעט את כל היועצים והקרובים לו.
תורשתי בחלקו
חלק מהתסמינים שנראו אצל הטארגריינים, ובעיקר אצל אריס, יכולים להיות מיוחסים לסכיזופרניה: הפרעה נפשית שבין תסמיניה נמנים קשיים בתפיסת המציאות, הזיות ומחשבות שווא, שבמקרים מסוימים מובילים לתחושת רדיפה קשה. האם סכיזופרניה היא תורשתית? מחקרים רבים, שבחנו משפחות של חולים בסכיזופרניה וניתחו את הגנטיקה שלהם, הגיעו למסקנה חד משמעית: גם.
מחלות תורשתיות מסוימות, כמו אנמיה חרמשית או טיי זקס, נגרמות על ידי גֵן פגום יחיד: אדם שקיבל עותק פגום של הגן גם מאביו וגם מאמו יפתח בוודאות את המחלה, ומי שלא קיבל שני עותקים פגומים בוודאות לא יפתח אותה. הרקע הגנטי של סכיזופרניה, כמו גם של מחלות רבות אחרות, מסובך הרבה יותר. אין כל ספק שיש לה מרכיב תורשתי - ילדים ואחים של סכיזופרנים נמצאים בסיכון גבוה פי עשרה ללקות בה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, ומחקרים מהשנים האחרונות חשפו כמה וכמה גנים שמעורבים בהפרעה. במקרים רבים, כדי שגן פגום מסוים יעלה את הסיכון למחלה שני העותקים שלו, זה שקיבלנו מהאם וזה שקיבלנו מהאב, צריכים להיות פגומים. לכן, העובדה שהטארגריינים נהגו להינשא בתוך המשפחה, ולעתים קרובות אח נשא לאישה את אחותו, הייתה עשויה להחמיר את הבעיה: כך מתגבר הסיכון שהאב והאם יישאו שניהם את אותו עותק פגום של גן מסוים, ויעבירו אותו לילדיהם.
עם זאת, לא כל מי שיש לו את הגרסאות הפגומות של אחד הגנים האלו, או אפילו של כמה מהם, יראה תסמינים של המחלה. מחקרים על תאומים זהים, שנושאים את אותם גנים, הראו שאם תאום אחד לוקה בסכיזופרניה השני יהיה בסיכון מוגבר מאוד לכך, אך לא יראה בהכרח תסמינים שלה. זה מצביע על כך שהגנים הם רק חלק מהסיפור. הגורמים הנוספים, הסביבתיים, שמשפיעים על התפרצות המחלה עדיין לא ידועים במלואם.
אחד הגורמים האלו עשוי להיות טראומה בילדות: מחקרים הראו שילדים שסבלו מהזנחה או התעללות היו בסיכון מוגבר ללקות בסכיזופרניה כשהתבגרו. דיינריס מתאימה גם למשבצת הזו. כשעוד הייתה תינוקת כמעט כל משפחתה מתה במלחמה, ומי שגידל אותה היה אחיה הגדול וייסריס, שבעצמו, כך נראה, לא היה יציב נפשית. יש רמזים עבים למדי בספרים ובסדרה לכך שווייסריס התעלל בה, נפשית וגם פיזית – דיינריס נזכרת למשל כיצד הזהיר אותה לא "להעיר את הדרקון", אחרת תתחרט על כך. היא גדלה ללא בית, נודדת ממקום למקום, כשאחיה מספר לה ללא הפסק כיצד מתו בני משפחתם וכיצד הוא ינקום את מותם. בהיותה עדיין צעירה מאוד היא נישאה בכפייה, למעשה נמכרה, לאיש אלים ומבוגר ממנה בהרבה, שאפילו לא דיבר את שפתה. כשמצרפים לכל אלו את הרקע המשפחתי שלה, אולי לא צריך להתפלא על כך שהיא מראה סימנים לסכיזופרניה.
אנשים שמרגישים רדופים עשויים להגיב בצורה שנראית לנו מוגזמת ולעתים אף אלימה, כאשר מבחינתם הם רק מנסים להגן על עצמם. עם זאת, רוב חולי הסכיזופרניה אינם אלימים, וככלל הם נוטים לפגוע בעצמם יותר מבאחרים. כך בעוד תחושתה של דיינריס שכולם בוגדים בה בהחלט אופיינית למחלה, השמדת העיר מעלה מלך על תושביה - דווקא לא. יש סיבות טובות שאדם הלוקה בסכיזופרניה לא צריך להחזיק בשלטון – או בדרקון. נטייה מובנית לרצחנות אינה אחת מהן.
האם ייתכן שסכיזופרניה היא הסיבה לרצחנותה? גם אם כן - זו כנראה לא הסיבה היחידה. דרוגון הורס את העיר | צילום: מתוך משחקי הכס
כנפיים שבורות
בניגוד לכנפי הנוצות של הציפורים, דרקונים מעופפים בסיוע כנפיים עשויות קרומי תעופה מתוחים. מה קורה אם הקרומים נפגמים ונפערים בהם חורים, כתוצאה מקרב עם דרקון אויב למשל? האם הם עדיין יוכלו לעוף?
מאחר שאין בעולם שלנו פטרוזאורים חיים או דרקונים, הנושא נבדק במעופפים בעלי קרום מוצלחים אחרים – העטלפים.
עטלפים הם היונקים היחידים המסוגלים לעוף בכוחות עצמם, ויכולות התמרון האווירי שלהם מתעלות על יכולותיה של כל ציפור. הם גם בין היונקים היחידים עם כף יד שעירה.
כמו כל היצורים המעופפים, עטלפים מסוגלים לעוף כל עוד הכנפיים שלהם מצליחות לייצר מספיק כוח עילוי, והם יכולים לעשות זאת אפילו עם כנפיים קרועות – בתלות בגודל ומיקום הקרעים ובמיקומם.
כנפי עטלפים עלולות להיחתך בעקבות היתקלות בגדרות תיל, קוצים, טורפים, חוקרים שלוקחים מהן דגימות וגורמים אחרים – אם כי לרוב חניתות ובליסטראות לא מעורבות בכך. כמו רקמת העור שלנו, החורים בכנף יחלימו ויסגרו עם הזמן, אך אם הפגיעה מונעת מהעטלפים לעוף הם עלולים למות ברעב לפני שזה יקרה.
במקרים רבים תיוותר רקמת צלקת במקום שבו החלימו החורים, ומאחר שדגם הצלקות ייחודי אפשר להשתמש בו כדי להבדיל בין עטלפים שונים. רקמת צלקת נרחבת עלולה אף היא להקשות על התעופה.
מחלות יכולות גם הן לפעור חורים בכנף או להעלים חלקים נרחבים ממנה. הפטרייה Pseudogymnoascus destructans גורמת בעטלפים בצפון אמריקה למחלה שמכונה "תסמונת האף הלבן", בגלל הכתמים הלבנים, דמויי האבקה, המופיעים על פני עטלפים נגועים. מאז 2006, כשהפטרייה הגיעה לצפון אמריקה על גבי, או יותר סביר נעלי, תיירים מאירופה, קטלה המחלה קרוב לשבעה מיליון עטלפים. הפטרייה מעכלת בין היתר חלבוני קרטין, אותם חלבונים שאפשר למצוא בשיער, בציפורניים ובעור שלנו, וכך גורמת לעיוותים, חורים וקרעים בכנפי עטלפים.
מתברר שאפילו עם פגיעה בינונית בכנף, שמפחיתה את שטח הכנף הכולל ב-13 אחוז, עטלפים מצליחים לעוף. הם עפים במהירות דומה לחבריהם השלמים, שכנפיהם נטולות קרעים וחורים, אך נראה שיכולת התמרון שלהם נפגמת. יכולת תמרון פגומה יכולה להקשות עליהם להתחמק מטורפים, וכפי שראינו במקרה של ראיגל גם מחצים ענקיים. היא אף עלולה להקטין את יכולת העטלפים למצוא מזון, דבר הפוגע בסיכוייהם לשרוד תרדמת חורף או להתאושש ממנה.
איך דרקונים עפים עם כנפיים קרועות? לא רע | תמונה מ-Shutterstock עם שינויים
כמה חמה נשיפתו של דרוגון?
אחד הדברים האופייניים לדרקונים במשחקי הכס – ולא רק שם כמובן – הוא נשיפת האש. בנשיפה חזקה הם מצליחים לשרוף בני אדם, להרוס בתים ואפילו להתיך מתכת. הנזק שנשיפת הדרקון עושה וצבע הלהבה שלה מסייעים לנו להעריך את טמפרטורת האש. אנחנו יכולים לראות מאוד בקלות, על פי ההבדלים בנזק שהנשיפה עושה, שלדרקונים בהחלט יש יכולת לשלוט בעוצמת הלהבה. אנחנו גם יכולים לראות שהצבע שלה הוא תמיד באזור הכתום-צהבהב, מה שמעיד על כך שחומה לא משתנה באופן משמעותי. היות ובעירת חומרים שונים משפיעה על צבע הלהבה, קשה לקבוע רק על סמך הצבע מה חום האש, אבל בפרק האחרון ניתנה לנו הזדמנות לחשב את הטמפרטורה המינימלית שלה, כאשר דרוגון התיך את כס הברזל. כס הברזל עשוי מחרבות פלדה שהותכו יחד, וטמפרטורת ההתכה של פלדה עומדת על כ-1370 מעלות, ולפעמים גם יותר, תלוי באחוז הפחמן. זהו אם כך החום המינימלי של להבתו של דרוגון. בכתבה קודמת חישבנו יותר במדויק את עוצמתה והטמפרטורה של נשיפות הדרקון, אך אלו היו הדרקונים של העונות המוקדמות - הם גדלו מאז, ונראה שגם נשיפתם התחזקה.
דרוגון מתיך את כס הברזל | צילום מתוך משחקי הכס
כלכלת דרקונים
- מה שהם רוצים.
מה שהם רוצים, מתברר, הוא בשר, בכמויות גדולות. ראינו את דיינריס מאכילה אותם בחתיכות בשר צלוי כשהיו קטנים, ויותר מאוחר ראינו אותם פושטים על עדרי עזים. מקרה טרגי במיוחד בעונה ארבע הראה לנו שהם לא בררניים בנוגע לסוג הבשר, ולפחות פעם אחת דרוגון הרג ואכל ילדה קטנה.
"ההנחה שלי היא שהם אוכלי בשר מוחלטים, בהתבסס על הגולגולת שלהם" מסכימה לסלי סטורר (Storer), הזואולוגית של גן החיות של אוקלנד, בריאיון לאתר Eater. "השיניים שלהם לא רומזות שהם טוחנים מזון צמחי כלל. אין להם שיניים טוחנות שמותאמות לכך כמו שיש לנו כאוכלי כל".
כמה בשר הם אוכלים? רמז לכך ניתן לנו בפרק הראשון של העונה השמינית, כאשר דיינריס שומעת מהדות'ראקים המטפלים בשני הדרקונים החיים שנותרו שהם אכלו באותו יום "רק 18 עזים ו-11 כבשים". דיינריס המודאגת מדווחת לג'ון: "הדרקונים בקושי אוכלים".
אפשר לשער שבמצב טוב יותר, הדרקונים אוכלים פי שניים מכך ויותר – אך לא לגמרי ברור אם זו הכמות שהם צורכים כל יום. טורפים רבים לא אוכלים כל יום, וזוחלים מסוגלים לשרוד זמן ארוך במיוחד, לפעמים שבועות ואפילו חודשים, בין ארוחות. זאת משום שזוחלים הם פויקילותרמיים – בעלי חיים שטמפרטורת גופם משתנה בהתאם לטמפרטורת הסביבה. הומיאותרמים, כמו יונקים ועופות, שומרים על טמפרטורה קבועה ומוציאים לשם כך אנרגיה רבה. מסיבה זאת, לזוחלים יש לרוב חילוף חומרים איטי יותר, והם זקוקים לפחות מזון.
דרקונים מתוארים בדרך כלל כלטאות ענק מכונפות, והיצורים מכוסי הקשקשים של דיינריס בהחלט מתאימים לתיאור הזה - אולי חוץ מהעובדה שהם נוהגים לנשוף אש. מנהגי האכילה שלהם, עם זאת, שונים ממה שהיינו מצפים. "זוחלים לא נוטים לאכול אותה כמות מזון שאנחנו אוכלים, או שיונקים ועופות אחרים אוכלים. לאכול חיות משק רבות כל כך ביום אחד זה בהחלט יוצא דופן", אמר חוקר הזוחלים דיוויד סטין (Steen) בראיון לאתר Mother Jones. "זה גורם לי לתהות אם אולי הדרקונים אולי אוכלים יותר מדי, או שאולי הם בעצם הומיאותרמיים, כמונו". מצד שני, אם הם כן פויקילותרמים, זה עשוי להסביר מדוע הם אוכלים פחות מאז הגיעו לווינטרפל: בעלי חיים כאלו מורידים את קצב חילוף החומרים שלהם במזג אוויר קר.
אפילו אם הם אוכלים רק כל יומיים או שלושה, כל אחד מהדרקונים של דיינריס עדיין יצרוך אלפי כבשים ועזים בשנה. ודרקונים, לפי הנאמר בספרים, ממשיכים לגדול כל חייהם – כך שמספר בעלי החיים הדרושים להאכלתם עוד יעלה. הדאגה של סאנסה בהחלט מוצדקת: דרקונים אולי אוכלים מה שהם רוצים, אבל מה יישאר לאחר מכן לאנשי ווינטרפל וסביבותיה? ומה יקרה כשיאזלו הכבשים והעזים – האם הדרקונים יפנו לציד חיות בר, או יעדיפו את הטרף הקל יותר – בני האדם? אולי כדאי לייעץ לבראן לא למהר ולמצוא את דרוגון: לא ברור אם שבע שש הממלכות, שעוד לא התאוששו מהלחימה הארוכה, יוכלו לספק לו מזון.
כמה הוא אוכל, וכמה יישאר אחר כך לאוכלוסיית שש הממלכות? דיינריס על דרוגון | Shutterstock
