פליטות גזי החממה בשנים הקרובות יקבעו את שיעור התחממות כדור הארץ, עליית פני הים והיקף אסונות הטבע במאה ובאלף השנים הבאות

העולם מתחמם בגלל פעילות האדם, ובעיקר בגלל גזי החממה הנפלטים כשאנחנו שורפים דלקי מחצבים: הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) קבע כי כבר אין ספק שזה המצב, לאור אינספור תצפיות מדויקות, תיאוריות מדעיות וחישובים, שפורסמו באלפי מאמרים של מדענים מכל רחבי העולם.

כמות גזי החממה שאנחנו פולטים הולכת וגדלה, ועימה עולות גם טמפרטורת פני כדור הארץ והשכיחות והעוצמה של אסונות טבע כמו גלי חום, שיטפונות, הוריקנים ותקופות בצורת. השלכותיה של ההתחממות הגלובלית מורגשות כבר כיום, והן צפויות להחריף עד סוף המאה. כמה חמור יהיה המצב? זה תלוי בעיקר בכמות גזי החממה שנמשיך לפלוט בעתיד הקרוב. 

הבחירה שלפנינו היא בין לא טוב לבין גרוע ממש. פאנל ה-IPCC העריך כי אם נצמצם את פליטות הגזים האלה ונעמוד בהחלטות שהתקבלו בהסכם פריז, עדיין נחווה כל שש שנים גל חום קשה מהסוג שהיה פעם רק כל חמישים שנה. אם נמשיך ונגביר את פליטות גזי החממה בקצב הנוכחי, נחווה גלי חום קשים כאלו כמעט מדי שנה, והם אף יהיו חמים יותר בשלוש מעלות צלזיוס בממוצע. 

לפי התחזיות האלה, ישראל עצמה תחווה, בתרחיש האופטימי, בצורות "של פעם בעשור" כל חמש שנים. בתרחיש הפסימי הבצורות האלה יחזרו כל שנתיים וחצי בממוצע ויהיו קשות יותר. להבדלים כאלה יהיו השלכות מרחיקות לכת על איכות חיינו, על כמות המים והמזון הזמינים לשימושנו, על היציבות הגיאו-פוליטית בעולם, ועל מצב בעלי החיים והמערכות האקולוגיות. לדברי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, "אם לא כל המדינות יובילו מהלכים נגד משבר האקלים, יצפה לנו סבל אנושי נורא".

יתר על כן, השפעת גזי החממה שאנו פולטים לא תסתיים במאה הקרובה. אם לא ננקוט צעדים מספקים כדי לצמצם את פליטת גזי החממה כיום, נוכחותם באטמוספרה תמשיך לחמם ולגרום נזק גם במאות השנים הבאות.

קרחון נשבר באנטרקטיקה. צילום: Bernhard Staehli Shutterstock
הבחירה שלפנינו היא בין לא טוב לבין גרוע ממש. קרחון נשבר באנטארקטיקה צילום: Bernhard Staehli Shutterstock

פחמן הוא לנצח

"זמן החיים" של גז חממה באטמוספרה, כלומר משך הזמן הממוצע שבו הוא נשאר באטמוספרה לאחר שהגיע אליה, תלוי בסוג הגז. מתאן, למשל, נחשב לגז "קצר חיים". אחרי פליטתו ממערכת העיכול של פרה, מאסדת גז או ממקור אחר, הוא נשאר באטמוספרה ובולע קרינה במשך כ-12 שנים בממוצע. לכן, אם נפחית את פליטות המתאן שלנו כיום, נראה את התוצאות כבר בעתיד הקרוב. 

השפעתו של הפחמן הדו-חמצני ארוכה בהרבה. לדברי האוקיינוגרף דיוויד ארצ'ר (Archer) מאוניברסיטת שיקגו, "פחמן דו-חמצני שנפלט בשריפת דלקי מחצבים נשאר באטמוספרה במשך כמה מאות שנים, ורבע ממנו נשאר שם כמעט לנצח. חשבו על זה בפעם הבאה שתמלאו את מכל הדלק של מכוניתכם".

מחזור הפחמן מורכב מכמה תהליכים, ורק האיטיים שבהם ירחיקו את הפחמן לחלוטין מהאטמוספרה. מולקולה של פחמן דו-חמצני מהאטמוספרה תתמוסס במי הים בתוך חמש שנים בלבד בממוצע, אך גם תשוב ותצא מהם לאטמוספרה באותה מהירות. בגלל עליית ריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה, האוקיינוסים קולטים כיום יותר פחמן מכפי שהם פולטים, ושכבת המים העליונה שלהם קולטת כרבע מהפחמן הדו-חמצני שהאנושות פולטת מדי שנה. אך שכבת המים העליונה יכולה לקלוט רק כמות מוגבלת של פחמן דו-חמצני, והיא לא מתערבבת כמעט עם המים העמוקים יותר.

במאות השנים הבאות, הפחמן הדו-חמצני המומס יחדור אט אט אל מעמקי הים, וזרמי הים יעלו מי מעמקים שיקלטו פחמן נוסף. אז, במשך אלפי שנים, הפחמן הדו-חמצני המומס בים העמוק יגיב עם משקעים גירניים בקרקעיתו, וכך יאפשר לעוד פחמן דו-חמצני להתמוסס בים. התהליך הזה הפוך בכיוונו מתהליך יצירת השלדים של יצורים ימיים, כמו קונכיות ואלמוגים, שגורמים ליצירת המשקעים הגירניים. אבל גם התהליך הזה מוגבל, וחלק מהפחמן הדו-חמצני שאנחנו פולטים ייצא מהאוויר רק כשיתמוסס במי גשם, יעלה את החומציות שלהם, והתמיסה שתיווצר תגיב עם סלעים ליצירת מינרלים חדשים. סקאלת הזמן של תהליך זה היא מאות אלפי שנים. פרק זמן דומה עבר מאז שהמין האנושי, הומו ספיינס (Homo sapiens) הופיע לראשונה על בימת האבולוציה ועד ימינו.

מודל המתאר את ספיגת הפחמן מהאטמוספירה במשך 40 אלף שנים לאחר שחרור מאסיבי על ידי שריפת דלקים. Nature Climate Change (Nat. Clim. Chang.) ISSN 1758-6798 (online) ISSN 1758-678X (print)
מודל המתאר את ספיגת הפחמן מהאטמוספרה במשך 40 אלף שנים לאחר פליטה רבה משריפת דלקים | Nature Climate Change (Nat. Clim. Chang.) ISSN 1758-6798 (online) 

חלק קטן מהפחמן הדו-חמצני שאנו פולטים ייקלט בתהליכים ארוכים אחרים. עצים, אצות מיקרוסקופיות ויצורים אחרים קולטים גם הם כמויות אדירות של פחמן דו-חמצני, אך בכל נשימה ועם כל יצור שמת ונרקב, פחמן דו-חמצני שב ומשתחרר לאטמוספרה. היערות והקרקעות ברחבי העולם קולטים כשליש מהפחמן הדו-חמצני שאנו פולטים, אך התהליך הזה מוגבל, ואם לא נשמור עליהם, הם יפלטו את הפחמן בחזרה לאטמוספרה.

חלק מהפחמן הנמצא בגופם של היצורים המתים נקבר בקרקע או בקרקעית הים ואינו משתחרר בחזרה. תחת זאת הוא הופך לסלעים או לדלקי מחצבים, בתהליכים שנמשכים מיליוני שנים. פעילות של הרי געש, ותהליכים טקטוניים הגורמים להתכה של סלעים ולהפיכתם למַגְמָה לוהטת ולגז, משחררים חלק מהפחמן בחזרה לאטמוספרה. התהליך הזה יכול לשנות את הרכב האטמוספרה על פני מיליוני שנים.

אם תהליכים טבעיים אינם יכולים לסלק במהירות את הפחמן הדו-חמצני מהאטמוספרה, אולי נצליח לעשות את זה בעצמנו? אומנם במאה הנוכחית יכולתנו לסלק פחמן דו-חמצני מהאטמוספרה בצורה מלאכותית תישאר כנראה מצומצמת למדי, אך בעתיד הרחוק היא עשויה להיעשות משמעותית יותר. עד אז, הטכנולוגיה היקרה הזאת עשויה לתרום בצורה מוגבלת, ונוכל להשתמש בה כדי לקזז פליטות מתעשיות שקשה או יקר במיוחד לשנות.

בקנה המידה של חיי אדם, הפחמן הדו-חמצני יישאר באטמוספרה לנצח, וכל עוד הוא שם הוא ימשיך לחמם את העולם ולשנות את חומציות מי הים. לפי מחקר משנת 2008, גם אם נפסיק לחלוטין לפלוט גזי חממה, הטמפרטורה העולמית תמשיך לעלות במשך כמה עשורים, ואז תישאר קבועה במשך מאות שנים לפחות. מחקר נוסף הראה שיידרשו כ-12 אלף שנים עד שהעולם ישוב ויתקרר במעלה אחת בלבד.

פני הים: הגאות הגדולה

כ-90 אחוזים מכמות החום (האנרגיה) שנוספה למערכת האקלים עד כה "נספגה" בים, והכמות הזו צפויה לגדול פי 8-2 עד סוף המאה – תלוי כמה גזי חממה נפלוט עד אז. התחממות מי הים גורמת לגלי חום בים, להפחתה בשיעור החמצן המומס במים ולשינויים נוספים. נוסף על הפגיעה החמורה במערכות האקולוגיות הימיות, כמו שוניות האלמוגים, התחממות המים מעלה את הנפח שלהם, ועד כה היא אחראית לכמחצית מעליית פני הים בחמישים השנים האחרונות. התחממות הים צפויה להימשך עוד מאות ואלפי שנים, שבהן החום יחדור באיטיות אל מעמקי הים.

גם הפשרת הקרחונים צפויה להימשך עוד מאות ואלפי שנים, מפני שהעולם יישאר חם יותר. חלקים נרחבים מגרינלנד וממערב אנטארקטיקה נמצאים בסיכון להפשרה, שתחריף ותאיץ את עליית פני הים. אם לא נצמצם באופן חד את פליטת גזי החממה, יש סיכוי גבוה לאובדן מוחלט ובלתי הפיך של האזורים הקפואים האלה, דבר שיעלה את מפלס מי הים בכמה וכמה מטרים.

המסת קרחונים (גרינלנד) צילום: Maria-José Viñas NASA
המסת קרחונים (גרינלנד) צילום: Maria-José Viñas NASA

במאה השנים האחרונות עלו פני הים בכ-20 ס"מ בלבד בממוצע, אך קצב עלייתם הולך וגובר. כיום הם עולים בכ-3.7 מ"מ בשנה, והעד סוף המאה הם צפויים לעלות בעוד 30 ס"מ עד מטר בממוצע, להציף שטחים שבהם חיים כיום מאות מיליוני אנשים, ולסכן מדינות איים שלמות. נוסף על ההצפה תחת גלי הגאות, עליית פני הים תחריף את השפעת אסונות הטבע. גלי סערה יחדרו עמוק יותר אל פנים הארץ, יסכנו חיים, ימליחו מקורות מי שתייה ויפגעו בתשתיות רבות. הסכנה תגדל עם החרפת הסערות וההוריקנים בעידן האקלים החם.

ייתכן גם שעליית פני הים תהיה מהירה ומשמעותית יותר כבר במאה השנים הקרובות: עדיין איננו מבינים די הצורך את הדינמיקה המורכבת של אובדן שכבות הקרח היבשתיות, בעיקר בהקשר של תנועת הקרחונים אל עבר הים והתנתקות מדפי הקרח הצפים על פני הים אך עדיין מחוברים ליבשות הקפואות. פליטה מוגברת של גזי חממה מגבירה את הסיכון להתנתקות בלתי צפויה של מדפי קרח.

פני הים אינם עולים באופן אחיד בכל העולם. מידת העלייה בכל אזור תלויה במאפייני הים, למשל זרמים ימיים, וכן במאפייני הקרקע, אשר חלקים נרחבים ממנה עשויים לשקוע או לעלות, למשל כתוצאה מהמסת קרחוני הענק שכיסו אזורים מסוימים בעידן הקרח האחרון. כך, בשעה שפני הים יורדים בחלק מחופי קנדה, במדינת לואיזיאנה שבארצות הברית פני הים עלו כבר בכ-60 ס"מ מאז 1950, וכיום היא מאבדת שטח בגודל של מגרש טניס כל כמה דקות.

סרטון שהופק במסגרת פרויקט להעלאת המודעות למשבר האקלים:

נקודת מפנה

כמו הקרחונים, מערכות רבות בעולם מגיבות באיטיות לשינויי הטמפרטורה, אך אם הן יחצו סף מסוים, השינוי בהן יהיה מהיר ובלתי הפיך. אנו עלולים למשל לאבד את זרם הגולף, שמחמם את אירופה, את יערות האמזונס האוגרים כמויות פחמן אדירות ומשמרים מגוון ביולוגי רחב, או לגרום להפשרת קרקעות קפואות שתשחרר גזי חממה רבים. הסבירות להתממשותם של רוב התרחישים הללו במאה הקרובה היא נמוכה, אך הם עלולים להתרחש בעתיד הרחוק יותר. קיים חשש שיערות האמזונס יאבדו כבר במהלך מאה השנים הקרובות. פליטה מוגברת של גזי חממה תגדיל את הסיכון להתרחשות השינויים הדרמטיים הללו, ותזרז אותם.

שינויי האקלים ישפיעו לא רק עלינו, בני האדם, אלא גם על שאר היצורים החיים על כדור הארץ. תזוזת אזורי האקלים תביא כנראה לנדידה של מינים ומערכות אקולוגיות שלמות על פני הגלובוס, ולהכחדתם של אלה שלא יצליחו לעקוב מהר מספיק אחר האקלים המשתנה, או שלא יישאר להם אזור מחיה מתאים או נגיש. פגיעה במערכות האקולוגיות משפיעה גם היא על האקלים, למשל על ידי קיבוע כמות קטנה יותר של פחמן, או הרחבת היקף המדבור.

ועימה עולות גם טמפרטורת פני כדור הארץ והשכיחות והעוצמה של אסונות טבע. צילום: TR STOK Shutterstock
כמות גזי החממה שאנחנו פולטים הולכת וגדלה, ועימה עולות גם טמפרטורת פני כדור הארץ והשכיחות והעוצמה של אסונות טבע |צילום: TR STOK, Shutterstock

דרושים יעדים שאפתניים

משבר האקלים כבר כאן, והוא צפוי להחמיר במשך שנים ארוכות. הקצב של שינויי האקלים ומידת החומרה שלהם תלויים בכמות הגזים שנפלוט בשנים הקרובות. כל טון של פחמן דו-חמצני קובע, ויעדי מדיניות שאפתניים המגובים במעשים בשטח הם כנראה הכלי החשוב ביותר לצמצום הפליטות. 

כדי למזער את המשבר ולעמוד ביעדי הסכם פריז, יש לצמצם בתוך עשור לפחות 45 אחוז מפליטות גזי החממה בעולם בהשוואה לשנת 2010, ולאזן אותן כליל עד שנת 2050. אך ניתוח ההתחייבויות הנוכחיות של מדינות העולם מראה כי העולם רחוק מאוד מהיעדים הללו.

אף שמדינות רבות התחייבו לצמצום הנדרש, לישראל אין חוק אקלים, והיא אינה פועלת על בסיס תוכנית לאומית מתוקצבת ומאושרת. כמות הפליטות בישראל ממשיכה לגדול מדי שנה, ואף יעדיה לעשור הקרוב נמוכים בהשוואה למדינות המפותחות, ומסתכמים בצמצום של כ-27 אחוז בלבד. סין, שאחראית ליותר מרבע מהפליטות בעולם, אומנם התחייבה לאפס את פליטותיה עד שנת 2060, אך בעשור הקרוב כמותן צפויה להמשיך לעלות.

ועידת האקלים של האו"ם בגלזגו נועדה לוודא שהעולם יעמוד ביעדי הסכם פריז. לשם כך המדינות נדרשות להציב יעדים שאפתניים יותר מבעבר ולקדם יותר שיתופי פעולה. יעדים מיידיים כוללים את האצת תהליך המעבר משימוש בפחם לדלקים פחות מזהמים, הפסקת בירוא יערות, מעבר מהיר לתחבורה חשמלית ותקצוב משמעותי של אנרגיות מתחדשות. לדברי מזכ"ל האו"ם גוטרש, "אם לא נעצור את ההתמכרות שלנו לדלקי מחצבים, היא תעצור אותנו". בנוסף, הוועידה מבקשת להגן על מערכות אקולוגיות ולשקם אותן. היא גם אמורה לדרבן את המדינות העשירות לעמוד בהתחייבויות הכספיות של הסכם פריז, שקבע כי עליהן להעביר כמאה מיליארד דולר בשנה למדינות המתפתחות לצורך צמצום פליטותיהן והיערכות להתמודדות עם משבר האקלים. 

חוקר הטבע ומגיש הטלוויזיה האנגלי דיוויד אטינבורו (Attenborough) אמר בוועידה כי "אחרי הכול, אנחנו פותרי הבעיות הגדולים ביותר שהיו אי פעם כאן בכדור הארץ. אם בעבודה עצמאית היינו חזקים מספיק כדי להפר את האיזון של כוכב הלכת שלנו, אין ספק שבמאמץ משותף נהיה חזקים מספיק כדי להציל אותו. במהלך חיי ראיתי פגיעה נוראית בעולם. בימי חייכם אתם יכולים וצריכים לראות התאוששות מופלאה":

מתוך נאומו של סר דיוויד אטנבורו בועידת האקלים בגלזגו