מחלה עוצרת נשימה

כ-300 מיליון אנשים ברחבי העולם חיים איתה, ונאבקים לנשום איתה. 

אסתמה (קצרת בעברית) היא תסמונת הנובעת מתהליכים דלקתיים בדרכי הנשימה, שגורמים לחסימה חלקית שלהן. היא מאופיינת בדרך כלל בקוצר נשימה, צפצופים בנשימה, שיעול ולחץ בחזה. מסיבות שאינן ברורות לחלוטין, אסתמה נפוצה במיוחד במדינות מפותחות ובחברות שפע: אחד מתוך עשרה ילדים ואחד מתוך 12 מבוגרים במדינות האלה סובלים ממנה.

איננו יודעים בדיוק מה גורם לאסתמה להתפרץ אצל אדם מסוים, אך ידוע שהן התורשה והן הסביבה – וכן יחסי הגומלין ביניהן – חשובים בהתפתחות התסמונת. מחקרים שנעשו לאורך השנים זיהו מאות שינויים גנטיים נקודתיים ב-DNA הקשורים לסיכון מוגבר לאסתמה. אך הגנטיקה היא רק חלק מהתמונה: גורמים סביבתיים דוגמת זיהומים בדרכי הנשימה, במיוחד זיהומים נגיפיים בגיל צעיר, וכן חשיפה לעשן טבק, זיהום אוויר ורגישות לאלרגנים שבאוויר, מגבירים גם הם את הסיכון לפתח אסתמה.

מנגנון הפעולה של האסתמה מערב פעילות משותפת של תאים רבים במערכת החיסון ושל תאי האפיתל שמצפים את דרכי הנשימה. התהליך הדלקתי שנוצר מגרה את הסימפונות בריאות ומוביל לייצור יתר של ריר ושל ליחה, היצרות של דרכי הנשימה ושינויים מבניים בדופנותיהן.

תסמונת הנובעת מתהליכים דלקתיים בדרכי הנשימה, שגורמים לחסימה חלקית שלהן. רופאים מסתכלים על צילומי רנטגן של ריאות | Peakstock, Science Photo Library

תסמונת אחת, פנים רבות

במשך שנים רבות הוגדרו רק שתי צורות של אסתמה: אסתמה אלרגית ואסתמה שאינה אלרגית. אך לאור התקדמות המחקר על התסמונת והבנה מעמיקה יותר של המנגנונים הביולוגיים שאחראים לה, החלוקה הזאת נחשבת פשטנית מדי. כיום מוּכרים ביטויים קליניים שונים של אסתמה, שנבדלים ביניהם ברגישות הגנטית, גורמי הסיכון הסביבתיים, גיל ההתפרצות, התסמינים, האבחון והתגובה לטיפולים. לכן אסתמה נתפסת היום כתסמונת, ולא כמחלה בודדת.

מרבית הילדים וכחצי מהמבוגרים חולי האסתמה סובלים ממה שכונה באופן מסורתי "אסתמה אלרגית". מקורה ברגישות לאלרגנים, דוגמת קרדית אבק הבית, קשקשים של בעלי חיים, נבגי פטריות, אבקת צמחים ומוצרי מזון. כשהגוף נחשף לאלרגן, התאים הדנדריטיים במערכת החיסון גורמים להפרשת ציטוקינים – מולקולות התקשורת של מערכת החיסון. הם, בתורם, מעודדים תהליכי דלקת, ובכללם נזק לתאי האפיתל של הריאות, תגובת יתר של הסימפונות והתכווצותם, שינויים בדופנות דרכי הנשימה שמובילים להצרתן וייצור ליחה שסותמת אותן עוד יותר. רבים מחולי האסתמה מתמודדים איתה בעזרת שילוב של משאפי קורטיקוסטרואידים – הורמונים סינתטיים נוגדי דלקת – ותרופה שפותחת את שרירי הסימפונות המכווצים.

ציטוקינים עודדים תהליכי דלקת, ובכללם התכווצות הסימפונות וייצור ליחה שסותמת אותן עוד יותר. אילוסטרציה של הסימפונות באדם בריא (משמאל) ואצל חולה אסטמה, עם סימפונות צרות מאוד | Claus Lunau, Science Photo Library

אסתמה מהסוג שכונה בעבר "לא אלרגית" מתפתחת לעיתים קרובות בשלב מאוחר יותר בחיים. אצל חולים הסובלים מאסתמה כזאת, סוג אחר של תאים מפרישים את הציטוקינים מתווכי הדלקת, כך שהתוצאה דומה אך מקור הדלקת שונה. אסתמה כזאת שכיחה יותר אצל נשים וקשורה לעיתים קרובות לנזלת כרונית ולפוליפים באף, וכן למשקל יתר. לרוב אסתמה לא אלרגית קשה יותר לשליטה ודורשת מהחולים לצרוך סטרואידים בקביעות, לא רק במשאפים אלא באמצעות כדורים או זריקות, על מנת שישפיעו על תאי מערכת החיסון בכל הגוף ולא רק בדרכי הנשימה.

צורה נוספת של אסתמה היא אסתמה חמורה, שאחראית לכעשרה אחוזים ממקרי האסתמה ותסמיניה חמורים יותר. היא מתפרצת מאוחר יחסית בחיים ומאופיינת בעיקר בעמידות לקורטיקוסטרואידים. באסתמה מהסוג הזה פעילים תאים אחרים של מערכת החיסון, ומפרישים אוסף שונה לגמרי של ציטוקינים. המנגנונים הביולוגיים שמעורבים בצורה הזאת של אסתמה עדיין לא ברורים דיים, אך מחקרים מצאו קשר בינה לבין זיהום חיידקי כרוני, השמנת יתר, עישון ותפקוד לקוי של שרירים חלקים (לא רצוניים) בדרכי הנשימה.

מרבית הילדים וכחצי מהמבוגרים חולי האסתמה סובלים מ"אסתמה אלרגית". פעוט עם משאף | Ruth Jenkinson, Science Photo Library

אז איך מטפלים?

עדיין לא נמצא טיפול שמרפא אסתמה לחלוטין, אך בעזרת טיפולים תרופתיים החולים יכולים להשיג שליטה על הדלקת, למנוע את תסמיני קוצר הנשימה ולנהל אורח חיים תקין. אפשרויות הטיפול העיקריות כוללות משאפים מסוגים שונים: חלק מהם מכילים חומרים מרחיבי סימפונות, שמרפים את השרירים בדרכי הנשימה וכך מאפשרים לאוויר להגיע לריאות, כגון סלבוטמול, המוכר בשם המסחרי ונטולין; אחרים מכילים קורטיקוסטרואידים, שמפחיתים את הדלקת; ויש גם משאפים שמשלבים את שתי משפחות החומרים גם יחד.

חלופה טיפולית אחרת היא תרופות ביולוגיות, כמו נוגדנים שתפקידן לנטרל חלק מהציטוקינים וכך לעצור את התהליך הדלקתי, או את הנוגדנים שמשתתפים בו אצל חולים עם אסתמה אלרגית.

כחמישה עד עשרה אחוזים מחולי האסתמה ממשיכים לסבול מתסמיניה למרות הטיפול התרופתי. אף על פי שההבנה שלנו את המחלה התפתחה מאוד בעשורים האחרונים, עדיין יש מקום למחקר מעמיק יותר של התהליכים הביולוגיים המעורבים ביצירת הדלקת, בעיקר בהבדלים בין הצורות השונות של המחלה בהתפתחות הדלקת. כך אפשר יהיה לפתח טיפולים יעילים, נקודתיים ובעלי פחות תופעות לוואי, ולתת לחולים הזדמנות לחיים מלאים ורוויי אוויר לנשימה.