בעלי חיים רבים לומדים זה מזה, אך רק מעטים טורחים ללמד – להעביר מידע באופן פעיל או לעזור לתלמידים לרכוש יכולת חדשה. לכבוד יום המורה נסקור כמה חיות מלמדות, מברדלסים ועד דבורים, ונשאל מדוע הלימוד אינו נפוץ יותר?

גורי סוריקטות יוצאים לראשונה מהמאורה שלהם כשהם בני 16 יום בלבד, וחסרי אונים למדי. הם לא יודעים איפה לחפש אחר החרקים והתולעים שהם אוכלים, איך לתפוס אותם, ואיך להתמודד עם טרף מסוכן, כמו עקרב, שעלול לעקוץ אותם ולגרום להם נזק רציני. למזלם, יש מי שעוזר להם. בניגוד למה שמוצג בסרט "מלך האריות", סוריקטות לא חיות לבד, וגם לא נוהגות לבלות עם חזירי יבלות וכפירי אריות יתומים. הן חיות בקבוצות, שבהן הבוגרים עוזרים לגדל את הגורים, גם אם אינם צאצאיהם. הם שומרים עליהם, מאכילים אותם, וגם עוזרים להם ללמוד.

הבוגרים מביאים לגורים הצעירים עקרבים חיים שתפסו, כדי שיוכלו להתאמן ולשפר את כישורי הציד שלהם. כדי שהגורים לא יפגעו, הם מסירים קודם לכן את הזנב של העקרב, שנושא את העוקץ. תחילה הם גם פוצעים את העקרב כך שלא יוכל לברוח, ומשאירים לגורים רק את השלב האחרון של הריגתו. ככל שהגורים מתבגרים, כך הבוגרים מציבים בפניהם אתגרים קשים יותר, בצורת עקרבים שלמים יותר ויותר – עד שהגורים מסוגלים להתמודד גם עם עקרב בעל עוקץ.

הסוריקטות הבוגרות לא רק נותנות לגורים את העקרבים ה"מותאמים" והולכות. הבוגרים משגיחים על הגור, דוחפים אותו לעבר העקרב אם הוא לא נראה מעוניין מספיק, ואם העקרב מצליח לברוח, לעתים קרובות הבוגר ירדוף אחריו ויחזיר אותו לגור. מחקרים הראו שהפעולות האלו אכן עוזרות לגורים ללמוד את הדרך הנכונה לצוד עקרבים. באחד הניסויים, חוקרים נתנו לחלק מהגורים "תוספת" של עקרבים חיים וחסרי עוקץ, ולגורים אחרים עקרבים מתים. לאחר כמה שבועות, הגורים מהקבוצה הראשונה, שקיבלו אימון נוסף, היו מוצלחים יותר בטיפול בעקרב. 

סוריקטה בוגרת עם גור, מסתכלים על חרק חולף | Shutterstock, Naas Rautenbach
הבוגרים מביאים לגורים הצעירים עקרבים חיים שתפסו, כדי שיוכלו להתאמן. סוריקטה בוגרת עם גור, מסתכלים על חרק חולף | Shutterstock, Naas Rautenbach

פדגוגיה טבעית לבני האדם

גורי הסוריקטות, אם כך, תלויים בעזרה שהם מקבלים מהוריהם ומבוגרים אחרים, וצריכים ללמוד מהם כיצד לצוד. הדבר נכון שבעתיים, כמובן, עבור התינוקות שלנו, בני האדם: לא רק שהם זקוקים לטיפול ולהשגחה במשך שנים, הם גם צריכים ללמוד כישורים מתחומים שונים ומגוונים, מדיבור ועד שימוש במחשב, לפני שיוכלו להיות עצמאיים. ואכן, למידה היא אחת מהתכונות הבולטות ביותר שלנו - בני אדם לומדים אחד מהשני מרגע הולדתם, וכנראה גם קצת לפני כן. אבל אנחנו לא רק לומדים, אלא גם מלמדים: פועלים במכוון כדי להעביר את הידע שלנו לאנשים אחרים. לימוד קיים, בצורה זו או אחרת, בכל התרבויות האנושיות. גם במקומות שבהם לא מתקיימים שיעורים כפי שהם מוכרים לנו, עם כיתה, מורה ולוח, המבוגרים מלמדים את הצעירים את ההתנהגות הנכונה ומה אסור לעשות, מדגימים להם פעולות מסובכות, ומאוחר יותר גם מקנים להם מיומניות מקצועיות. 

הפסיכולוגים ההונגרים גרגלי סיברה (Csibra) וגיאורג גרגלי (Gergely) טוענים שבני האדם ניחנו בפדגוגיה טבעית, מערכת תקשורת שהתפתחה במיוחד כדי להעביר ידע. אנחנו נולדים עם היכולת והנטייה ללמד, וגם עם היכולת המשלימה, לדעת מתי יש לנו הזדמנות ללמוד ואיך לנצל את ההזדמנויות האלו. כך למשל, תינוקות, אפילו קטנים מאוד, מקדישים יותר תשומת לב למבוגרים שמסתכלים ישירות אליהם, ומדברים אליהם באינטונציה המאפיינת "דיבור לתינוקות": קול גבוה והברות שנמשכות יותר מהרגיל. הם גם מעדיפים להסתכל על אנשים שמדגימים להם דברים בצורה שבה אנחנו נוטים לתקשר עם תינוקות, כלומר בהתלהבות ועם תנועות גדולות שחוזרות על עצמן. התינוקות, כך נראה, יודעים לזהות כשהוריהם, או מטפלים אחרים, מנסים ללמד אותם, ומכוונים את עצמם ללמידה.

היכולת שלנו ללמוד וללמד, טוענים סיברה, גרגלי וחוקרים רבים אחרים, היא התשתית שעליה צמחו התרבויות האנושיות. היא מאפשרת לנו להעביר ידע רב מאוד מדור לדור, וכך לבנות ולהוסיף על הידע הזה, בלי שנצטרך להמציא את הגלגל – מטפורית או מילולית – כל פעם מחדש.

איך התכונה הזו התפתחה אצלנו? האם אנחנו חולקים אותה עם בעלי חיים רבים אחרים, או שזו תכונה נדירה שהופיעה רק בשושלת שלנו? כדי לענות על כך אנחנו צריכים לבחון את התנהגותם של בעלי חיים אחרים, ועוד לפני כן להגדיר מהו, בעצם, לימוד.

תינוק מסתכל על אימו | Shutterstock, UvGroup
אנחנו נולדים עם היכולת והנטייה ללמד, וגם עם היכולת לדעת מתי יש לנו הזדמנות ללמוד. תינוק מסתכל על אימו | Shutterstock, UvGroup

מהו לימוד?

ניקח את הדוגמה של הסוריקטות. האם אפשר לומר שהבוגרים מלמדים את הגורים הצעירים? אם אנחנו מתייחסים ללימוד אך ורק בהגדרה הצרה שלו, כמורה שעומד לפני כיתה ובעזרת הרצאות וספרים מעביר את הידע שלו לתלמידים, הרי ברור שהסוריקטות אינן עונות על ההגדרה הזו. אבל הגדרה כזו לא מתאימה לאף בעל חיים מלבד האדם – וגם לא לחלק נכבד מהתרבויות האנושיות – ולכן לא עוזרת לנו לחקור את הלמידה בעולם החי, או את האבולוציה שלה במין שלנו. מצד שני, ברור גם שלא כל מקרה של למידה חברתית, כלומר בעלי חיים שלומדים זה מזה, כולל הוראה מכוונת. גוזלים של ציפורי שיר, למשל, לומדים מאבותיהם את השיר האופייני לבני מינם, אך קשה להגיד שהזכרים הבוגרים מלמדים אותם: הם פשוט שרים, לצרכיהם שלהם, והגוזלים לומדים מכך.

במחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגים, הגדרה של לימוד כוללת לעתים קרובות את הכוונה של המלמד – הוא צריך לרצות להעביר ידע, ולפעול למטרה זו. את בעלי החיים כמובן קשה יותר לשאול לכוונתם, לכן אנחנו צריכים הגדרה שתתבסס על פעולות, ולא על מחשבות ורצונות. הביולוגים טים קארו (Caro) ומארק האוזר (Hauser) פרסמו ב-1992 הגדרה כזו, שמשמשת חוקרים עד היום. כדי להיחשב כלימוד, על המורה לשנות את התנהגותו או לבצע פעולות מסוימות בנוכחות התלמיד, שאותן לא היה מבצע כשהתלמיד לא באזור. הפעולות האלו לא יכולות להיות מיועדות לצורך אחר, כלומר הן לא פעולות שהמורה יבצע בכל מקרה כי הן עוזרות לו למצוא מזון, למשל, או לחזר אחר נקבה. הפעולות של המורה עשויות לעודד את התלמיד לעשות משהו, להעניש אותו, לשמש דוגמה להתנהגות רצויה, או לספק לו הזדמנות לרכוש ניסיון. אך תהיה דרך הלימוד אשר תהיה, כתוצאה ממנה התלמיד רוכש ידע או כישורים שבלי הפעולות האלו היה לוקח לו זמן רב יותר ללמוד, אם בכלל.

משפחת סוריקטות, עם בוגרים וגורים צעירים | Shutterstock, Ondrej Chvatal
האם אפשר לומר שהסוריקטות הבוגרות מלמדות את הגורים הצעירים? משפחת סוריקטות, עם בוגרים וגורים צעירים | Shutterstock, Ondrej Chvatal

לפי ההגדרה הזו, הסוריקטות בהחלט מלמדות את גוריהן, בכך שהן מביאות להן עקרבים חיים ונטולי עוקץ ומשגיחות עליהם בזמן שהם הורגים אותם. אלו פעולות שלא נותנות דבר לסוריקטות הבוגרות עצמן: אם הגורים לא היו בסביבה, הן היו הורגות ואוכלות את העקרבים בעצמן, או מוותרות על הציד ועוסקות בדברים אחרים. גם הפעולה ההכרחית של האכלת הגורים הייתה פשוטה יותר אם הבוגרים היו הורגים את העקרב ולא טורחים לנטרל את העוקץ שלו, להשגיח על הגור כשהוא מנסה להתמודד איתו, ולעיתים לרוץ ולהחזיר את העקרב שברח. וכפי שראינו, הפעולות האלו אכן עוזרות לגורים ללמוד. הסוריקטות גם משנות את התנהגותן ככל שהגורים גדלים, ונותנות להם בכל פעם טרף שמתאים לגילם.

הדוגמאות שקארו והאוזר עצמם הביאו היו דומות מאוד – המנהג של חתולות בית, וגם של נקבות טורפים אחרים כגון ברדלסים, להביא לגוריהן טרף חי, לעתים פצוע, וכך לתת לגורים הזדמנות לרכוש ניסיון במעין "ציד מדומה". מחקרים מהשנים האחרונות מצאו דוגמאות נוספות ללימוד, מרחבי עולם החי, וכך הראו שהיכולת הזו בהחלט לא שמורה רק לאדם.

גור נמרים מחזיק ארנב כשאימו צופה | Shutterstock, Vladimir Turkenich
נקבות טורפים מביאות לגוריהן טרף חי, וכך נותנות להם הזדמנות לרכוש ניסיון. גור נמרים מחזיק ארנב כשאימו צופה | Shutterstock, Vladimir Turkenich

ללמוד מהציפורים ומהדבורים

אחת הדוגמאות המוכרות ביותר להעברת מידע בין בעלי חיים, וגם אחת הקרובות ביותר לצורה שבה בני האדם מעבירים מידע, מגיעה דווקא מעולם החרקים, וליתר דיוק – הדבורים. כשדבורה יוצאת לאסוף צוף ונתקלת במקבץ פרחים עשיר בצוף, היא ממהרת לחזור לכוורת ולחלוק את התגלית עם חברותיה, בעזרת ריקוד הדבורה המפורסם. הריקוד המורכב של הדבורים מעביר מידע על המרחק של הפרחים מהכוורת, על הכיוון אליהם, ואפילו על כמה אטרקטיבי מקבץ הפרחים הזה וכמה צוף אפשר למצוא בו. כך הדבורים מלמדות את חברותיהן לכוורת, ממש כאילו מסרו להן מפה ועליה הוראות כתובות. עד כמה שידוע לנו, הדבורים הרוקדות עצמן לא מקבלות דבר מהריקוד, ומטרתו היחידה היא להפיץ את המידע ברחבי הכוורת.

דבורים הן לא החרקים היחידים שעוסקים בלימוד. יש גם נמלים, כמו נמלת הסלע Temnothorax albipennis, שמלמדות זו את זו היכן נמצא מקור מזון טוב. הן לא עושות זאת בריקוד, מול כולן, אלא באופן אישי יותר – התנהגות שנקראת "ריצה בצמד" (tandem running). הנמלה שיודעת היכן נמצא המזון מובילה את חברתה אליו, ולא מדובר פשוט במקרה שבו נמלה אחת עוקבת אחר אחרת: הנמלה המלמדת עוצרת לעתים קרובות וממשיכה לרוץ רק כאשר התלמידה נוגעת במחושיה ברגליים ובבטן של המורה. כך הן מבטיחות שהנמלה שיודעת את הדרך לא "תברח" ותשאיר את התלמידה מאחור. לאחר שהן מגיעות למקור המזון, הנמלה התלמידה מכירה את הדרך ויכולה לעשות אותה לבד, ואף ללמד אחרות.

סרטון נמלים מלמדות:

גם ציפורים נצפו כשהן מלמדות זו את זו, וכמו אצל הסוריקטות והחתולים, מדובר בעיקר בהורים שמעבירים מידע לצאצאיהם. תרנגולות, למשל, קוראות בקול לאפרוחים כשיש אוכל באזור, וכשהן אוכלות בנוכחות האפרוחים שלהן הן מגבירות את תדירות הנקירות בקרקע, ונראה שזה מעודד אותם לאכול גם כן. במחקר שהתפרסם ב-1996, חוקרים נתנו לתרנגולות בוגרות גרגירי מזון בשני צבעים, כשהגרגירים באחד הצבעים עורבבו עם כינין, חומר מר מאוד. התרנגולות למדו איזה צבע יש לאוכל טעים, ואיזה צבע מציין אוכל מר ובלתי אכיל. כאשר לתרנגולות האלו בקעו אפרוחים, החוקרים נתנו להן ולאפרוחים את האוכל באותם שני צבעים אבל בלי הכינין. האפרוחים אכלו משניהם – אבל האימהות שלהם חשבו שאחד הצבעים הוא מר, ולא כדאי לאכול אותו. כשראו שהאפרוחים אוכלים מהצבע "הלא נכון", התרנגולות הגבירו את הנקירות באוכל מהצבע שהעדיפו, ככל הנראה כדי להעביר לאפרוחים את המסר שזה האוכל שעליהם לבחור. אם לא היה באזור אוכל מהצבע "הנכון", התרנגולות נקרו את האדמה עצמה וגם שרטו אותה ברגליהן, בניסיון, כנראה, למנוע מאפרוחיהן לעשות טעות.

ציפורי זַנְבָן מהמין Turdoides bicolor, שחיות בדרום יבשת אפריקה, מלמדות את הגוזלים שלהן משהו אחר – את הקריאות שהן משמיעות כשיש מזון באזור, וכך מזמינות את חברי הלהקה לבוא לאכול. ההורים משמיעים את הקריאות האלו לגוזלים כשהם מאכילים אותם, ומחקרים הראו שהצעירים לומדים לקשר בינן לבין המזון. כשהם שומעים את הקריאות האלו מאוחר יותר, לאחר שכבר עזבו את הקן, הם מבינים את משמעותן וממהרים למקום שבו יש אוכל.

זנבן בוגר ופרחון על צמרת עץ | Tony Camacho, Science Photo Library
ציפורי זַנְבָן מהמין Turdoides bicolor מלמדות את הגוזלים שלהן את הקריאות שהן משמיעות כשיש מזון באזור. זנבן בוגר ופרחון על צמרת עץ | Tony Camacho, Science Photo Library

קוף אחרי קוף

מה לגבי בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר – הקופים וקופי האדם? אולי באופן מפתיע, בהתחשב בקרבתם אלינו וביכולת הלימוד המפותחת שלנו, הראיות ללימוד אצל בעלי חיים אלו נדירות מאוד. קופים משמיעים קריאות אוכל כשהם נתקלים במזון, ואלו מעודדות קופים אחרים בלהקה להצטרף אליהם - אבל לא נראה שהם טורחים ללמד את התינוקות שלהם את משמעות הקריאות, כמו הזנבנים. קופים גם לרוב אינם נוהגים לתת מזון לצאצאיהם באופן קבוע, מעבר לחלב אם. הצעירים מתלווים לאימם כשהיא אוכלת, אוכלים מאותו מקור מזון, ולפעמים, אם היא השיגה חתיכת מזון נחשקת במיוחד, הם גונבים ממנה או פוצחים ביללות ממושכות עד שהיא מסכימה שיקחו את המזון מידיה. אך העברה של המזון ישירות מהאם לצאצא היא נדירה, ולכן גם לא יכולה להיות מנוצלת ללימוד, כמו אצל הסוריקטות.

אך יש גם יוצאים מן הכלל. טמרין רעמתי זהוב (Leontopithecus rosalia) הוא מין של קוף קטן החי בדרום אמריקה, בקבוצות משפחתיות קטנות. קופים אלו נצפו כשהם נותנים לצאצאיהם הצעירים פירות וגם טרף שצדו, ובמקרים נדירים יותר, כשמצאו חרקים גדולים או צפרדע שמנמנה, קראו לצעירים והסבו את תשומת ליבם אליו, כדי שהם יוכלו לצוד אותו. כך נתנו להם הזדמנות להתאמן וללמוד בעצמם כיצד להשיג את הטרף. זו התנהגות שעשויה לעמוד בהגדרות של לימוד, גם אם באופן גבולי.

קוף טמרין צעיר אוכל בזרועות אביו | Shutterstock, Alex_Zet
קופי טמרין חולקים מזון עם צאצאיהם הצעירים, ולעתים גם נותנים להם הזדמנות להתאמן. קוף טמרין צעיר אוכל בזרועות אביו | Shutterstock, Alex_Zet

שימפנזים, בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר, הם גם אלו שמשתמשים בכלים יותר מכל חיה אחרת: מפצחים אגוזים בעזרת אבנים, שולפים טרמיטים ונמלים מקניהם בעזרת מקלות, שותים מים מ"ספוגים" עשויים עלים ועוד. אין כמעט ספק שהשימפנזים הצעירים לומדים להשתמש בכלים מאימותיהם ומבוגרים אחרים, לצד מסורות אחרות של הקבוצה. האם המבוגרים מלמדים אותם, או שהם לומדים בעצמם דרך התבוננות במעשי הבוגרים? זה עדיין שנוי במחלוקת בין החוקרים.

כבר ב-1991 טען כריסטופר בוש (Boesch) שנקבות שימפנזים אכן מלמדות את צאצאיהן, בהתבסס תצפיות שערך בחוף השנהב. בוש ועמיתיו צפו בשימפנזים מפצחים אגוזים בעזרת אבנים, ואל הנקבות התלוו לעתים קרובות בניהן ובנותיהן הצעירים, שהתקשו לפצח בכוחות עצמם. באחד המקרים, שימפנזה צעירה, בת חמש, ניסתה לעשות זאת בעזרת אבן בעלת צורה מוזרה ולא סימטרית, ונכשלה. כשאִמה הגיעה לאזור הצעירה נתנה לה את האבן, והשימפנזה הבוגרת סובבה אותה לאט ובתנועות מודגשות, מול פניה של בתה, עד שהאבן הייתה בכיוון הנכון כדי להכות באגוז. כשבִּתה עדיין מסתכלת עליה, האם השתמשה באבן לפיצוח עשרה אגוזים, ונתנה לצעירה לאכול חלק מהם. לאחר מכן השימפנזה הבוגרת הלכה, והצעירה לקחה את האבן, החזיקה אותה בצורה הנכונה, והצליחה לפצח ארבעה אגוזים.

זה בהחלט נשמע כמו לימוד, אבל זו תצפית אחת, וגם היא תלויה בפרשנות של המתבונן: קשה לקבוע בוודאות מתי סיבוב של האבן נעשה באופן איטי ומוגזם לצורך הדגמה, ומתי מדובר פשוט בתנועה איטית של שימפנזה נינוחה, שעיתותיה בידיה.

 קבוצת בונובו - מין קרוב לשימפנזים - מפצחים אגוזים בעזרת אבן | Tony Camacho, Science Photo Library
כריסטופר בוש טוען שנקבות שימפנזים מלמדות את צאצאיהן לפצח אגוזים. קבוצת בונובו - מין קרוב לשימפנזים - מפצחים אגוזים בעזרת אבן | Tony Camacho, Science Photo Library

אמא, תני לי כלי

מחקרים מהשנים האחרונות הראו שיש גם דרך נוספת שבה שימפנזים בוגרים יכולים לעודד למידה אצל צעירים: העברה של כלים שבהם הם יכולים להשתמש. באחד המחקרים, חוקרים צילמו שימפנזים מקונגו שולפים טרמיטים מתוך קן, בעזרת מקל או גבעול של עשב. "גילינו שאמהות שימפנזים מלמדות באמצעות העברה של כלי לשליפת טרמיטים לצאצאים שלהן", אמרה סטפני מוסגרייב (Musgrave), שהובילה את המחקר, בהודעה לעיתונות. "באוכלוסייה הזו, השימפנזים בוחרים עשבים מסוימים כדי ליצור מהם את הכלים האלו, והם מייצרים כלים בצורה מיוחדת, דמוית ראש של מברשת. על ידי שיתוף בכלים שהכינו, האימהות יכולות ללמד את הצאצאים אילו חומרים מתאימים לייצור כלים ומה הצורה הנכונה של הכלים".

סרטון שמראה העברה של מקל משימפנזה לבנה:

במחקר שהתפרסם לפני שנתיים, השוו חוקרים בין העברת הכלים באותה אוכלוסיית שימפנזים בקונגו, לבין העברת כלים באוכלוסייה אחרת של שימפנזים, בטנזניה. גם השימפנזים בטנזניה שולפים טרמיטים מקיניהם בעזרת כלים, אך הטכניקה שלהם שונה. קודם כל, השימפנזים בקונגו משתמשים בשני כלים – מקל עבה יחסית כדי לנקב את דופן הקן, ואז גבעול דק שהם מחדירים לתוכו. הם גם פורמים את הקצה של הגבעול ליצירת מברשת, וכך תופסים טרמיטים רבים יותר בכל פעם. השימפנזים מטנזניה משתמשים בכלי דק אחד, ומשקיעים פחות בעיצוב שלו. כתוצאה מכך, השימפנזים האלו גם לומדים מהר יותר את סודות שליפת הטרמיטים – בגיל חמש וחצי כולם כבר עושים זאת בהצלחה, בעוד בקונגו לוקח להם עוד שנתיים-שלוש לפחות להפוך לשולפי טרמיטים מומחים.

ברור, אם כך, כי השימוש בכלים בקרב השימפנזים בקונגו הוא מסובך יותר. האם זה אומר שבאוכלוסייה זו הבוגרים גם יעזרו יותר בלימוד הצעירים, ויתנו להם יותר מהכלים שלהם? התברר שהתשובה היא חיובית: אימהות השימפנזים בקונגו העבירו כלים לצאצאיהן בתדירות גבוהה פי שלושה, בהשוואה לאימהות הטנזניות.

"ההבדל שראינו בין האוכלוסיות מצביע על כך שלימוד עשוי להיות קשור באופן ישיר לקושי של למידת שימוש בכלים בקונגו, שם השימפנזים משתמשים בכמה סוגי כלים, מכינים כלים מצמחים מסויימים, ומעצבים את הכלי כדי להגביר את היעילות שלו", אמרה קריקט סאנס (Sanz), מהחוקרות החתומות על המאמר. "תפקיד גדול יותר לסוג הזה של למידה חברתית עשוי להיות מרכיב חשוב בהעברת של מסורות מורכבות של שימוש בכלים מדור לדור".

נקבת שימפנזה ובנה מוציאים טרמיטים מקן בעזרת מקל | Kara Walker
השימוש בכלים לשליפת טרמיטים בקרב השימפנזים בקונגו הוא מסובך יותר מהשימוש בכלים באותה מטרה בטנזניה. נקבת שימפנזה ובנה מוציאים טרמיטים מקן בעזרת מקל | Kara Walker

הצורך הוא אבי ההוראה

מדוע הלימוד מופיע רק במינים מסוימים ולא באחרים? ומדוע אנחנו רואים אותו אפילו אצל חרקים מסוימים, בעוד דווקא בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר עוסקים בלימוד רק לעתים רחוקות – למרות שאין ספק שאנחנו עצמנו מלמדים מצטיינים במיוחד? על כך עדיין אין תשובה ודאית, אך חוקרים הציעו השערות הנוגעות לתנאים שבהם לימוד מתפתח במהלך האבולוציה של מין כלשהו.

במאמר שפורסם ב-2008, קווין ללנד (Laland) ועמיתיו פירטו את התנאים האלו. כדי שתכונה כמו לימוד תתפשט באוכלוסייה, היא צריכה להקנות יתרון כלשהו למורה, ולעזור לו להעביר את הגנים שלו הלאה. היתרון הזה לא חייב להיות ישיר – אם התלמיד הוא צאצא של המורה או קרוב משפחה אחר, הרי שהם חולקים ביניהם גנים, ועזרה לתלמיד תקנה יתרון אבולוציוני גם למורה.

לימוד יקנה יתרון כזה במיוחד במקרים שבהם קשה, או בלתי אפשרי, ללמוד את המטלה המסוימת ללא הכוונה. שימפנזים, למשל, מתלווים לאימותיהם במשך השנים הראשונות לחייהם, ומצטרפים אליהן בחיפוש אחר מזון – דבר שמאפשר להם ללמוד הרבה על סביבתם: אילו צמחים טובים למאכל, איפה אפשר למצוא חרקים, איך לפתוח פירות עם קליפה קשה ועוד. לכן הם לומדים מהתבוננות ולא צריכים הדרכה כדי ללמוד את רוב הדברים האלו. רק כשיש משימות קשות במיוחד, כמו שימוש בכלים, יש תפקיד גם ללימוד.

לעומת זאת, לסוריקטות צעירות יש פחות הזדמנות למידה, במיוחד בכל הנוגע לטרף כמו עקרבים, שהבוגרים הורגים ואוכלים במהירות. בנוסף לכך, אצל הסוריקטות יש מחיר גבוה הרבה יותר לחוסר המיומנות. שימפנזה צעיר שלא יצליח לפתוח פרי או לשלוף טרמיטים מהקן יוכל להשלים את התזונה שלו במזונות אחרים, קלים יותר להשגה. אך גור סוריקטה שלא ידע כיצד לטפל בעקרב שצד עלול להיעקץ, להיפגע קשה ואפילו למות.

הלימוד יכול גם לתת יתרון ישיר יותר למורה. גורי סוריקטות, כמו גם גורי חתולים, לא מסוגלים להאכיל את עצמם והוריהם, או חברים אחרים בקבוצה, צדים בשבילם טרף. ככל שהם ילמדו מהר יותר לצוד בעצמם, כך הבוגרים יוכלו להפסיק לדאוג להם למזון ולהשקיע זמן ומשאבים בדברים אחרים.

נקבת שימפנזה עם בנה | Shutterstock, Steffen Foerster
שימפנזים מתלווים לאימותיהם במשך השנים הראשונות לחייהם, דבר שמאפשר להם ללמוד הרבה על סביבתם. נקבת שימפנזה עם בנה | Shutterstock, Steffen Foerster

אם כך, נצפה שלימוד יתפתח במצבים שבהם הלימוד עוזר למורה עצמו, או שהוא עוזר במידה רבה לתלמיד, הקרוב גנטית למורה. זה יכול להסביר למה לימוד התפתח אצל נמלים ודבורים, שאצלם יש קרבה גנטית רבה מהרגיל בין חברות הקן או הכוורת, ולכן יש סבירות גבוהה מאוד שהגנים של המורה נמצאים גם אצל התלמידה. אצל מינים אחרים, הלימוד מתפתח כאשר העזרה שהוא נותן לתלמיד היא גדולה במיוחד, כלומר כאשר הלימוד נחוץ לרכישת המיומנות, או כאשר הלמידה של התלמיד עוזרת גם למורה.

אולי המקרה המובהק ביותר הוא זה שלנו, בני האדם: אנחנו נדרשים ללמוד מלאכות מסובכות רבות, מכפל וחילוק ועד אפייה או הדרך הנכונה להחליף שמן מנוע. רבות מהמלאכות האלו קשות מאוד ללמידה אם אין לנו מישהו שיכוון אותנו ויסביר לנו מה לעשות, ואיך. אנחנו גם תלויים בהורינו במשך שנים ארוכות, וצריכים ללמוד לא מעט לפני שנוכל לדאוג לעצמנו. אלו ככל הנראה הסיבות האבולוציוניות שהובילו אותנו לפתח יכולת הוראה שאין שנייה לה בעולם החי. לנטייה המולדת שלנו ללמד הצטרפו השפה, ומאוחר יותר גם הכתב, שמאפשרים לנו להעביר מידע מאחד לשני, מדור לדור, ועל פני מרחקים של זמן ומרחב. הלמידה והלימוד, אולי יותר מכל דבר אחר, הן התשתית של התרבות שלנו, והן שהופכות אותנו למי שאנחנו.