מה רואים במראה?

שימפנזים עושים את זה, פילים עושים את זה, אפילו דגים וציפורים עושים את זה – כולם מזהים את עצמם בראי. אבל מה זה בעצם אומר?

ב-1970 החוקר האמריקאי גורדון גלופ (Gallup) הציב מראות גדולות סמוך לכלובים של שימפנזים צעירים. תחילה הם הגיבו כאילו ראו בהן בעלי חיים זרים, אך כעבור זמן מה נראה שהבינו שהם רואים את ההשתקפות של עצמם: הם עמדו מול המראה כשהם נוגעים בעיניהם ומוציאים חתיכות אוכל מבין שיניהם, והפנו אליה אזורים בגוף שלא יכלו לראות בלעדיה.  

לאחר יותר משבוע של חשיפה למראה, גלופ הרדים את ארבעת השימפנזים וצבע באדום אזור קטן על מצחם ועל אוזנם. הצבע היה חסר ריח, ואנשים ששמו אותו על פניהם דיווחו שלא ניתן להרגיש בו. כשהשימפנזים התעוררו גלופ ועמיתיו בדקו עד כמה הם נוגעים בסימנים שעל פניהם, ללא נוכחות המראה ולאחר שהיא הוצבה ליד הכלוב. ברגע שקופי האדם יכלו לראות את עצמם, הם החלו לגעת באזורים המסומנים הרבה יותר. הם גירדו את הצבע, בחנו את האצבעות כדי לראות אם יש עליהן סימנים ורחרחו אותן. הניסוי, שקיבל את השם "מבחן המראה", הראה שהשימפנזים אכן יודעים שהמראה מראה להם את עצמם. לעומת זאת, כשקופי מקוק נבדקו באותה צורה הם לא נגעו באזורים המסומנים על פניהם, אפילו לאחר חשיפה ממושכת למראות. הם גם המשיכו להתייחס ל"קוף שבראי" כאל יצור זר, ולא הראו נטייה לבחון את עצמם בעזרת המראה כפי שעשו השימפנזים.

גלופ טען שהיכולת של השימפנזים לזהות את עצמם במראה מעידה על יכולת זיהוי עצמי, כלומר תפיסה של מיהו ה"אני". התפיסה הזו, אמר גלופ, קיימת אצל שימפנזים אך לא אצל קופים. "ייתכן שמצאנו הבדל פסיכולוגי איכותי [בניגוד לכמותי – י.א.] בין מינים שונים של פרימטים", הוא כתב במאמרו, והציע שתפיסת העצמי משותפת רק לנו ולקופי האדם, ובעלי חיים אחרים חסרים אותה.

ילדים מערביים מזהים את עצמם במראה מגיל שנה וחצי - שנתיים. תינוק מתבונן בהפתעה במראה | צילום: Shutterstock

גורילות, דולפינים ופילים

כשהמאמר התפרסם הוא עורר סערה לא קטנה, וחוקרים רבים ניסו לבדוק את טענותיו של גלופ ולשחזר את ניסוייו בקרב קופי אדם ובעלי חיים נוספים. אורנגאוטנים עברו את המבחן בהצלחה, אך למרבה ההפתעה גורילות התקשו בו: חלק מהפרטים שנבדקו הבינו בברור שהם רואים את השתקפותם, אך אחרים לא למדו זאת, גם אחרי זמן רב בקרבת מראות. גיבונים, שגם הם קופי אדם אך רחוקים מאיתנו אבולוציונית יותר מאשר אורנגוטנים או גורילות, לא זיהו את עצמם בראי. מחקרים לא מעטים נעשו על מינים שונים של קופים, וברובם הנבחנים נכשלו ולא זיהו את עצמם. היו מקרים מעטים שבהם נטען שהקופים הצליחו לעבור את המבחן, אך גם עליהם נמתחה ביקורת.

עם הזמן המחקרים הגיעו גם לבעלי חיים אחרים. יונקים ימיים מסוימים, כמו דולפיננים (Tursiops truncatus) וקטלנים (Orcinus orca), עברו את מבחן המראה בהצלחה, ואחריהם גם לפחות פיל אסיאתי (Elephas maximus) אחד. ב-2006 הצטרפו לרשימה בעלי החיים הראשונים שאינם יונקים: עקעקים (Pica Pica), ציפורי שיר ממשפחת העורבים, זיהו בהצלחה את השתקפותם בראי. מינים אחרים, כמו כלבים, דובי פנדה, אריות ים, יונים, תוכים ורבים נוספים נכשלו במבחן.

גלופ עצמו מתח ביקורת על רבים מהמחקרים האלו. הוא טען כי השיטות שבהן נבחנו בעלי החיים אינן עומדות בסטנדרטים המדעיים, וכי הפירוש שנתנו החוקרים להתנהגות שראו אינו משכנע. בחלק המחקרים נבחן בעל חיים אחד בלבד, וניסיונות לשחזר את המבחן עם פרטים נוספים הצליחו פחות. בנוסף, היות שדולפינים, למשל, לא יכולים לגעת בפניהם כפי שעושים זאת שימפנזים, החוקרים צילמו אותם מול המראה וטענו שהם "בוחנים" את הסימנים – טענה שניתן לחלוק עליה. "צפייה בסרטונים בניסיון לפרש אותם דומה למבחן רורשך" כתב גלופ במאמר שפרסם בשנה שעברה. "הצופים עשויים לראות כל דבר שהם רוצים לראות".

גם הם עברו בהצלחה את מבחן המראה. דולפינים קטלנים (אורקה) מול חופי דרום אפריקה | צילום: Science Photo Library

מה בוחן המבחן?

במקביל התעוררה השאלה מה בדיוק בוחן מבחן המראה. המאמרים העוסקים בנושא מזכירים "זיהוי עצמי" (self recognition) ו"מודעות עצמית" (self awareness), לרוב מבלי לרדת לעומקם של המושגים האלו. אך האם אנו באמת מבינים מה יודע על עצמו השימפנזה, או הפיל, שעבר את מבחן המראה? האם העובדה שזיהה את השתקפותו אכן אומרת לנו שיש לו תפיסה של "עצמי", וכיצד אותו עצמי נבדל מחבריו לקבוצה? שיש לו מודעות והכרה?

אחת הביקורות שנשמעו כלפי מבחן המראה היא שיש לו שתי תוצאות בלבד: או שבעל החיים עובר אותו, או שהוא נכשל. אבל מודעות וזיהוי עצמי אינם בהכרח הכל או כלום. חוקרים רבים סבורים שמדובר ברצף, כאשר לחלק מבעלי החיים יש יותר מודעות מלאחרים, ואולי אף סוגים שונים של מודעות. מבחן המראה, אם כך, אינו מתאים לחקירה משמעותית של התופעה הזו.

שאלות נוספות התעוררו בעקבות מחקרים שנעשו דווקא על בעל החיים היחיד שבלי ספק ניחן במודעות: האדם. מחקרים ראשוניים הראו שילדים עוברים את מבחן המראה בגיל שנה וחצי עד שנתיים, אך מחקרים אלו נעשו כולם במדינות מערביות. כשניסויים דומים נערכו בקניה, פיג'י או פרו, רבים מהילדים לא עברו את המבחן: הם לא הורידו את המדבקות שהושמו על מצחם ולא נגעו בהן. ההתנהגות הזו נמשכה אף מעבר לגיל שנתיים, ובחלק מהמקומות היו ילדים בני שש שנכשלו במבחן המראה.

האם לילדים בקניה ובפיג'י אין יכולת זיהוי עצמי, עד גיל כה מבוגר? האם הם אינם מבינים כיצד עובדת מראה, ושהיא מציגה את ההשתקפות שלהם? החוקרים שביצעו את הניסויים לא סבורים כך. לדעתם, הסיבה להתנהגות הילדים היא החינוך השונה שקיבלו. בעוד שהורים בחברות מערביות מעודדים את ילדיהם מגיל צעיר לנקוט יוזמה ולהיות עצמאיים, בתרבויות אחרות מצפים מהילדים לשבת בשקט, לא לשאול שאלות, ולא להגיב בלי שהתבקשו לעשות זאת במפורש.

"הרושם שלנו הוא שהילדים הבינו שהם רואים את עצמם במראה, ושהסימן על מצחם היה בלתי צפוי" אמרו החוקרים. "אבל הם לא היו בטוחים מה התגובה המקובלת לכך, לכן לא העזו לגעת בו או להוריד אותו". בתרבויות שבהן לא נהוג לשאול ולהטיל ספק בהתנהגות המבוגרים, חלק מהילדים הניחו שהמדבקה הונחה על מצחם בכוונה ולמטרה מסוימת, גם אם לא ידעו מה היא. עדות נוספת לכך היא מחקר שנערך בקמרון, ובו נמצא שהילדים שנכשלו במבחן המראה היו הילדים הצייתנים יותר.

גורילות רבות לא עברו את המבחן, אולי משום שהתבוננות ישירה בפרט אחר נתפסת אצלן כאיום | צילום: Science Photo Library 

הסברים לכישלון

גם כשמדובר בבעלי חיים, ייתכנו הסברים שונים לכך שהם נכשלים במבחן המראה. גורילות רבות, למשל, לא עברו את המבחן, אך ייתכן שהדבר קשור לכך שהוא דורש הסתכלות ישירה בראי. גורילות נמנעות ממבט ישיר בעיני גורילה אחרת, שכן המחווה הזו מתפרשת כאיום. אם הן נמנעו בצורה דומה מהסתכלות בעיני הגורילה שבמראה, זה עשוי להסביר את הקושי שלהן להבין איך מראות עובדות.

כלבים לא עברו את המבחן, אבל כלבים חיים בעולם שנשלט על ידי ריח יותר מאשר ראייה, ואיך אפשר לדעת כיצד הם תופסים השתקפות חסרת ריח? בעיה דומה יש גם לפילים, שגם חלקם נכשלו. בנוסף, כפי שציין חוקר הפילים ג'ושוע פלוטניק (Plotnik) בראיון לסיינטיפיק אמריקן, הורדת דברים מהגוף זה לא דבר שפילים עושים. "המבחן מניח שבעל חיים מסוים יתעניין במשהו מוזר על הגוף שלו" אמר פלוטניק. "פרימטים מתעניינים בדברים כאלו, אבל פילים הם שונים. הם ענקיים והם רגילים לשים דברים על הגוף שלהם, כמו בוץ או עפר, ולא להוריד דברים מהגוף".

בסופו של דבר, אנחנו לא יכולים באמת לדעת אם בעלי החיים שנכשלו במבחן לא זיהו את עצמם במראה. ייתכן שהם ראו את הסימן והבינו שהוא נמצא על גופם, אבל פשוט לא היה להם עניין להורידו, לבחון אותו או להתעסק בו. "מה שמבחן המראה אומר לנו זה ששימפנזים ואורנגאוטנים – מינים בעלי ידיים זריזות, סקרנים, מוכווני-ראייה ואובססיביים לגבי סירוק וניקיון הגוף – מגיבים להשתקפות ולסימנים על גופם בצורה שמדענים מערביים יכולים להזדהות איתה ולפרש אותה בקלות" כתב אד יונג (Yong) בכתב העת אטלנטיק. "אולי זה מעיד יותר על האנשים שמבצעים את המחקר מאשר על בני האדם (או החיות) שנבחנים".

דוגמה טובה למגבלות של מבחן המראה אפשר למצוא במחקר שנערך על קיק אגוזים אמריקאי (Nucifraga columbiana), ציפור נוספת ממשפחת העורבים שחיה בחלק המערבי של צפון אמריקה. כשהחוקרים הציבו מולם מראות הם התייחסו אליהן כאילו ראו ציפורים זרות, ונכשלו במבחן הסימן. אבל אם המראות היו מטושטשות, חלקם עברו את המבחן בהצלחה. אז האם צפורי הקיק ניחנו בזיהוי עצמי, או לא?

דבי קלי (Kelly), שהובילה את המחקר, טענה שהציפורים אכן מזהות את עצמן במראות המטושטשות, אבל דווקא המראות הצלולות מבלבלות אותן: הן מספקות עומס חושי רב מדי, ו"מפציצות" את הציפורים בפרטים שהן אינן מקשרות לגופן שלהן. ייתכן שהדבר קשור גם לכך שרוב ה"מראות" שהציפורים נתקלות בהן בטבע הן מהסוג המטושטש: פני השטח של אגמים, נחלים ושלוליות, שאינן משקפים במדויק את המתבונן בהם.

האם הוא חכם כמו שימפנזה, או כמו ילד בן שנה וחצי? כנראה שלא, אבל עבר את המבחן. נקאי אילתי | צילום: Shutterstock

דגים בעלי מודעות?

הויכוח על מבחן המראה התעורר באחרונה ביתר שאת, לאחר שמחקר צירף מין חדש ומפתיע לרשימת המינים העוברים את המבחן: הדג נקאי אילתי (Labroides dimidiatus). דגים אלו נבחרו לאחר שהדגים הקודמים שהחוקרים בחנו, ממשפחת האמנוניים, נכשלו כולם. הנקאים, לעומתם, "הם בעלי חיים חכמים מאוד, וחברותיים מאוד" אמר אלכס ג'ורדן (Jordan), שהוביל את המחקר, לאתר Quanta. חברוּתיוּת ונטייה לחיות בלהקה, נמצאו קשורים לסיכוי של בעל חיים לעבור את המבחן.

בניסוי, ג'ורדן ועמיתיו הזריקו לדגים צבע חום מתחת לעור באזור הצוואר, בהליך שמשמש במחקרים רבים לתיוג של דגים. חלק מהדגים המסומנים עמדו כשצווארם מול הראי, ואז צללו וחיככו את הצוואר בסלעים או בחול שבקרקעית האקווריום, כפי שהם עושים כדי להיפטר מטפילים. "ההתנהגות שראינו משאירה מעט מקום לספק שהדגים ממלאים את התנאים שמציב מבחן המראה", אמר ג'ורדן.

רבות מהתגובות למחקר, שהחלו עוד לפני פרסומו, היו שליליות. "נראה שיש חוקרים שלא רוצים להכניס את הדגים למועדון הסודי הזה" טען ג'ורדן בראיון ל-Quanta. "מכיוון שזה אומר שהפרימטים כבר לא כל כך מיוחדים". הממצאים מטרידים את החוקרים מכיוון שהדגים מתנהגים במבחן בצורה דומה מאוד לשימפנזים או לילדים בני שנתיים, מה שמחייב אותנו, אמר ג'ורדן, "או לקבל את העובדה שדגים ניחנים במודעות עצמית, או לקבל את העובדה שזה לא מה שהמבחן בודק".

ג'ורדן עצמו נוטה לאפשרות השנייה. "אני האחרון שיגיד שדגים חכמים כמו שימפנזים, או שנקאי שקול לתינוק בן שנה וחצי. הוא לא" אמר. לפיכך, יש בעיה במבחן שמוציא תוצאות שכאלו. כבר בכותרת המאמר שואלים ג'ורדן ועמיתיו: "אם דג יכול לעבור את מבחן הסימן, מה ההשלכות לגבי בחינת הכרה ומודעות עצמית בבעלי חיים?" מסקנתם: מבחן המראה ככל הנראה לא באמת בוחן מודעות עצמית.  

הפרימטולוג פרנס דה-ואל (de Waal) רואה במחקר החדש עוד עדות לכך שהיחס למודעות כאל הכל או כלום הוא מוטעה מיסודו. "מה אם מודעות עצמית מתפתחת כמו בצל, נבנית שכבה אחר שכבה, במקום להופיע בבת אחת?" שאל. "כדי להבין טוב יותר את התופעה של מודעות עצמית, אנחנו צריכים להפסיק להסתכל על התגובות למראה כאל מבחן לקמוס. רק תיאוריה עשירה יותר של מושג העצמי, עם סוללה גדולה יותר של מבחנים, תאפשר לנו לקבוע את כל הרמות השונות של מודעות עצמית, ולהבין איפה בדיוק נמצאים הדגים".