מבעד למראה
ואיך ממשיכים משם

כשאתם מסתכלים במראה, מה אתם רואים?

יכולות להיות לכך לא מעט תשובות, שגם עשויות להשתנות עם הזמן – אבל התשובה הבסיסית, הברורה מאליה, היא: אתם רואים את עצמכם. את ההשתקפות שלכם, את הפנים שלכם מביטים בכם בחזרה. זה כל כך ברור מאליו, שאין צורך אפילו להגיד את זה. מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, כשהסתכלנו במראה, היה לנו ברור שאנחנו מסתכלים על עצמנו.

אבל זה לא תמיד היה ככה. כשהיינו תינוקות בני שנה, והורינו החזיקו אותנו מול הראי, לא הבנו שאנחנו רואים את עצמנו. רק כשהגענו לגיל שנה וחצי לערך, התחלנו להבין שלא מדובר בתינוק אחר. זהו צעד חשוב בפיתוח המודעות העצמית שלנו, ההבנה של "מי אני", מבחינה גופנית וגם מנטלית. 

האם לבעלי חיים גם יש מודעות כזו? מה הם רואים כשהם מסתכלים במראה? האם הם יודעים מי זה "אני", ואיך הוא נפרד מ"הם"?

המבחן הקלאסי

החוקר הראשון שיצא לבדוק את השאלות האלו בצורה מדעית היה גורדון גלופ (Gallup). הרעיון שלו היה פשוט וגאוני: איך נדע אם בעל חיים כלשהו יודע שמי שמביט אליו מהמראה אינו אלא הוא עצמו? נשים סימן בולט על מצחו, ואז נשים אותו מול מראה. אם הוא מבין שהוא מתבונן בעצמו, הוא יבין גם שיש לו סימן על המצח, ייגע בו וינסה להורידו. אם הוא חושב שמדובר בבעל חיים זר, הוא לא יעשה זאת.

יש כמובן כמה וכמה דברים שיש להקפיד עליהם, כדי לשלול הסברים חלופיים להתנהגות בעלי החיים. את הסימן צריך לשים על בעלי החיים בזמן שהם ישנים, כדי שלא ישימו לב לכך; על חלק מהם צריך לשים סימן שקוף, כדי לוודא שהנבדקים לא פשוט מרגישים את הסימן או מריחים אותו ולכן נוגעים בו; ומאותה סיבה צריך להשוות בין ההתנהגות שלהם כשיש מולם מראה וכשאין אחת באזור, ולא סתם להסתכל מה הם עושים בנוכחות המראה. 

את מבחן המראה הראשון ערך גלופ לשימפנזים, והראה שהם אכן מסוגלים לזהות את עצמם. גם אורנגאוטנים עברו את המבחן, אבל גורילות לרוב לא. כמה וכמה מחקרים נערכו על מינים שונים של קופים, וכמעט בכולם הם לא הצליחו לזהות את עצמם. לעומת זאת, יונקים ימיים מסוימים, כמו דולפיננים (Tursiops truncatus) וקטלנים (Orcinus orca) כן עברו את המבחן, וכמוהם גם כמה ציפורים, כמו העקעק הזנבתן (Pica Pica). מינים רבים אחרים, ביניהם כלבים, דובי פנדה ותוכים, נכשלו בו. ב-2019 התגלה הדג הראשון שנכנס למועדון המכובד של הזיהוי העצמי -  נקאי אילתי (Labroides dimidiatus). הדגים סומנו בנקודה חומה על צווארם, וכשנחשפו לראי החלו לחכך את הצוואר באדמה שבתחתית האקווריום, כנראה בניסיון להוריד את "הלכלוך". 

סרטון שמראה את הדגים צופים במראה ומתחככים באדמה:

למי המבחן מתאים?

כמעט מהרגע שבו הניסוי הומצא הוא עורר מחלוקת, וזו רק התגברה עם השנים - בין השאר בשל הקבוצה המגוונת של בעלי חיים שהצליחו לעבור את המבחן לעומת אלו שלא. אם דגים עוברים את מבחן המראה וקופים לא, מה זה בעצם אומר? גלופ טען שהממצאים שלו הראו שלשימפנזים יש מודעות עצמית. האם עלינו להבין מכך שהעקעקים מודעים לעצמם, אבל כלבים לא? ומה במקרה שבו חלק מהפרטים במין מסוים מצליחים לעבור את המבחן וחלק לא, כפי שנראה למשל אצל פילים? האם רק לחלק מהפילים יש מודעות עצמית, ואחרים חסרים אותה?

אחת הבעיות העיקריות של המבחן היא שהוא מתאים לבעלי חיים מסוימים מאוד: כאלו שמסתמכים בעיקר על ראייה, שנוהגים לשים לב לסימנים או לכלוכים ולטפל בהם, ויש להם ידיים לעשות זאת בעזרתן. כלומר – המבחן מתאים לנו, בני האדם, וגם לקופי האדם הדומים לנו מאוד. אבל מה לגבי כלבים, למשל, שמנווטים בעולם במידה רבה לפי הריח, ולא לפי הראייה? הקושי שלהם לזהות את הכלב שבמראה עשוי לנבוע מהעובדה שהוא חסר ריח, וגם לא משמיע קולות כמו כלב רגיל. חיות אחרות פשוט לא מודאגות יותר מדי מסימנים על עורן, וגם אם הן מבינות בעזרת המראה שיש להן צבע על המצח, הן לאו דווקא ימהרו להוריד אותו. "המבחן מניח שבעל חיים מסוים יתעניין במשהו מוזר על הגוף שלו" אמר חוקר הפילים ג'ושוע פלוטניק (Plotnik) בריאיון לסיינטיפיק אמריקן. "פרימטים מתעניינים בדברים כאלו, אבל פילים הם שונים. הם ענקיים והם רגילים לשים דברים על הגוף שלהם, כמו בוץ או עפר, ולא להוריד דברים מהגוף". המבחן הקלאסי, בקיצור, לא מתייחס לתכונות השונות של בעלי החיים ולדרכי ההתנהגות שלהם. 

הביקורות השונות על מבחן המראה נמשכות כבר זמן רב, ויש חוקרים שגם מציעים פתרונות. במהלך השנה האחרונה התפרסמו כמה מחקרים שהציגו דרכים שונות להתקדם הלאה, ולקדם את המחקר על זיהוי עצמי של בעלי חיים באמצעים נוספים. באחד מהם פיתחו החוקרים מבחן שתואם יותר את טבעם של בעלי החיים הנבחנים; באחר חקרו אם לבעלי חיים שעברו את מבחן המראה יש באמת ייצוג מנטלי של המראה שלהם; ובשלישי ניסו למצוא את הבסיס המוחי לזיהוי עצמי. 

הדגים סומנו בנקודה חומה על צווארם, וכשנחשפו לראי החלו לחכך את הצוואר באדמה שבתחתית האקווריום, כנראה בניסיון להוריד את "הלכלוך".  דגי נקאי אילתי | Masanori Kohda, Osaka City University

מתי קורא התרנגול

במאמר שפורסם באוקטובר האחרון, חוקרים מגרמניה ניסו לקדם שיטות חלופיות לבדיקת היכולת של בעלי חיים לזהות את עצמם במראה. ספציפית, את היכולת של תרנגולים לעשות זאת. כשהעמידו את התרנגולים בפני מבחן המראה הקלאסי הם נכשלו – הם לא נגעו בסימן הצבוע, ממש מתחת למקור שלהם, כשראו את עצמם במראה. אך החוקרים חשבו שייתכן שהכישלון הזה עשוי לנבוע מכך שהם לא רגילים לגעת עם רגליהם באזור הפנים – כשהם מנקים את עצמם הם עושים זאת כמעט תמיד בעזרת המקור, דבר שלא היה אפשרי במקרה זה. כדי לדעת באמת אם התרנגולים מסוגלים לזהות את עצמם בראי, טענו החוקרים, צריך להעמיד אותם בפני מבחן שיהיה מתאים יותר להתנהגות הטבעית שלהם.

לצורך כך הם השתמשו בתכונה ידועה של התרנגולים: הם קוראים בקול על מנת להזהיר את חבריהם כשהם רואים טורף מתקרב. הקריאות עלולות גם למשוך את תשומת הלב של הטורף, ואולי בשל כך, כשהם לבדם הם לא משמיעים קול. החוקרים שמו כל אחד מהתרנגולים במכלאה שחולקה לשניים - בחלק מהמקרים היה תרנגול נוסף בחצי השני של המכלאה, מאחורי מחיצה שקופה; בחלקם התרנגול היה לבד; ובאחרים את המחיצה השקופה החליפה מראה. החוקרים הקרינו על התקרה מעל התרנגול צללית של נץ, ש"עפה" מצד אחד של המכלאה לשני. כשהתרנגולים ראו את חברם מהצד השני של המחיצה, הם כמעט תמיד קראו בקול. כשהם היו לבד, הם כמעט אף פעם לא קראו. וכשראו את ההשתקפות של עצמם במראה? במקרה זה הם נשארו בשקט, כמו שעשו כשהיו לבדם. כלומר, הם לא התייחסו להשתקפות שלהם כאל תרנגול זר – דבר שעשוי להעיד על כך שהם מבינים שמדובר בהשתקפות שלהם עצמם. 

מהלך המבחן המותאם בתרנגולים: תרנגול נבדק לבד (A), תרנגול נבדק עם מראה (B), תרנגול נבדק שרואה תרנגול אחר בתא הסמוך (C) ותרנגול נבדק עם מראה שמסתירה ממנו תרנגול בתא השכן (D). רק במקרה C התרנגול קרא קריאת אזהרה | מתוך Sonja Hillemacher et al. 

מודעות עצמית או בלבול?

אפשר לראות את הממצאים הללו כתומכים בקיום מודעות עצמית אצל תרנגולים, אך "התוצאות לא יספיקו בשביל לשכנע את כל המדענים", אמר מסאנורי קוהדה (Kohda), שהוביל את המחקר על דגי הנקאי אך לא היה מעורב במחקר הנוכחי, לניו-יורק טיימס. אחת הסיבות לכך היא שהחוקרים הראו שהתרנגולים לא חושבים על ההשתקפות כעל תרנגול זר – אך הם לא הראו מה הם כן חושבים עליה. יכול להיות שהם מבינים שזו השתקפות, יכול להיות שהם אינם קולטים אותה כלל כתרנגול או בעל חיים.  

המבחן החלופי הזה, אם כך, בהחלט אינו מושלם. אך חוקרים לא מעטים חושבים שהדרך קדימה היא לפתח מבחנים בסגנון הזה, המתחשבים בהתנהגות הטבעית של בעלי החיים וביכולות שלהם. מחקרים שישתמשו במבחנים כאלו, אמר קוהדה, יובילו לכך שיכולת הזיהוי העצמי והמודעות העצמית של בעלי חיים יישפטו בצורה נכונה יותר. "מבחן המראה המקורי מעכב את ההתקדמות בהבנתנו את התודעה של בעלי החיים", טען. 

עובר את מבחן המראה המותאם להתנהגות הטבעית שלו. תרנגול מול מראה | מקור: Sonja Hillemacher

את מי רואים בתמונה?

מחקרים אחרים התמקדו בניסיון להבין מה מבחן המראה אומר, בדיוק. כשבעל חיים נוגע בסימן על מצחו מול המראה, האם הוא מסתכל על ההשתקפות וחושב לעצמו "אני"? האם הוא זוכר את הפנים שהוא רואה ומקשר אותם לזהות העצמית שלו, או פשוט מבין שכרגע, בעל החיים שהוא רואה זז כמו שהוא זז, ולכן מייצג את עצמו?

קשה לענות על השאלות הללו, מבלי שיהיו לנו דרכים להיכנס לתוך המחשבות של בעלי החיים. אחת הדרכים לנסות בכל זאת לעשות זאת היא לבדוק אם הם מסוגלים לזהות תמונה של עצמם. לפני כמה חודשים התפרסם מחקר שעשה בדיוק את זה, עם דגי הנקאי האילתי. הדגים האלו נוהגים לתקוף דגים זרים שנכנסים לטריטוריה שלהם, והחוקרים בדקו איך הם יגיבו לתמונה של דג זר, ואם יתנהגו בצורה שונה כלפי תמונה שלהם עצמם.

ממצאי המחקר הראו שבעוד הדגים תוקפים את התמונה של הזר, שוחים אליה במהירות ומנסים לנשוך אותה, הם לא מתנהגים כך לתמונה של עצמם – אך רק אם יש להם ניסיון עם מראות. דגים שלא ראו מראה קודם התייחסו לתמונה כאל דג זר, בעוד דגים שעברו את מבחן המראה הבינו, ככל הנראה, שמי שהם רואים בתמונה זה הם עצמם. יותר מכך: אם לדג בתמונה היה סימן על צווארו, הם התחככו באדמה, ככל הנראה מתוך מחשבה שהם רואים את עצמם ולכן גם להם יש סימן כזה. כשהציגו להם תמונה של דג זר עם סימן על הצוואר, הם לא הגיבו כך.

הדגים, אם כך, מזהים את עצמם גם בתמונה, לא רק במראה. פירושו של דבר הוא שהם לא רק מבינים שהדג במראה הוא השתקפות, למשל מכיוון שהוא זז בדיוק כמוהם, אלא הם גם זוכרים איך הוא – כלומר הם – נראים. הם שומרים במוחם תמונה שמתויגת כ"עצמי", ממש כמו שבני אדם עושים.  

"המחקר מראה בפעם הראשונה שלדגים יש חוש פנימי של 'עצמי'", אמר קוהדה, שהוביל גם את המחקר הזה, בהודעה לעיתונות. "היות שהחיה שנבחנה כאן היא דג, הממצאים מעלים את האפשרות שכמעט לכל בעלי החוליות החברותיים יש את אותו חוש של מודעות עצמית".

הבעיה עם ההצהרה הזו, כמובן, היא שבעלי חוליות חברותיים רבים, מכלבים ועד קופים, לא עברו את מבחן המראה. זה מחזק את ההשערה שהכשל נמצא במבחן עצמו, ולא ביכולת הזיהוי העצמי של בעלי החיים. 

על הצד הפחות נעים של זיהוי עצמי במראה

עכברים במראה

במחקר נוסף, שהתפרסם בתחילת דצמבר, ביקשו החוקרים לא רק לבדוק אם בעלי חיים מסוימים – במקרה זה עכברים – מסוגלים לזהות את עצמם במראה, אלא גם להבין הבסיס המוחי ליכולת הזו. הם השתמשו במבחן המראה הקלאסי, והניחו סימן לבן או שחור על מצחם של עכברים שחורים בזמן שישנו. העכברים עם הסימן הלבן, הבולט הרבה יותר, אכן ניקו את עצמם אחרי שהסתכלו במראה – אך רק כאשר הסימן על מצחם היה גדול יחסית – לפחות 0.6 סנטימטר מרובע. סימנים קטנים יותר, שלנו עדיין היו נראים מאוד בולטים, לא הובילו להתנהגות הזו. בנוסף, החוקרים גילו שהעכברים היו צריכים ללמוד קודם מה זו מראה כדי שיוכלו להשתמש בה. כאשר החוקרים הציבו מראות בכלובים שלהם כמה ימים לפני המבחן, נראה שהם קלטו שהסימן הלבן הוא על מצחם שלהם, והם ניקו אותו. אבל אם זו הפעם הראשונה שהם ראו מראה, הם לא עשו זאת.

עוד גורם מכריע ביכולת של העכברים לזהות את עצמם הוא הניסיון החברתי שלהם. עכברים שגדלו בבידוד חברתי, וגם עכברים שחורים שגודלו על ידי עכברות לבנות, לא הצליחו להשתמש כראוי במראה. נראה שיש קשר בין היכולת של העכברים לזהות את עצמם, ובין החשיפה לעכברים שנראים כמוהם.

סרטון מתוך המחקר שמראה את העכברים עם הצבע הלבן על ראשם מסתכלים במראה:

היפוקמפוס לזיהוי עצמי

הצעד הבא של החוקרים היה לברר אילו אזורים במוח משתתפים בזיהוי העצמי. הם גילו כמה אזורים, ביניהם קליפת המוח הקדם-מצחית (Prefrontal cortex) וההיפוקמפוס, שהיו פעילים בזמן המבחן. החוקרים החליטו להתמקד בהיפוקמפוס, מבנה במוח שמעורב בלמידה, זיכרון ועיבוד של מידע חושי, ובמחקרים קודמים נמצא גם שיש לו תפקיד בזיהוי פרצופים אצל בני אדם. 

אבל זה לא כל מה שהתאים האלו עושים. "קבוצה מתוך תאי העצב האלו מופעלים גם כשאנחנו חושפים את העכברים לפרטים אחרים מאותו זן", אמר טקאשי קיטאמורה (Kitamura), החוקר הבכיר החתום על המאמר, בהודעה לעיתונות. "זה תואם לממצאים במחקרים קודמים, שמראים שתאים מסוימים בהיפוקמפוס פועלים לא רק כשהאדם מסתכל על עצמו, אלא גם כשהוא מסתכל על אנשים מוכרים, כמו הוריו". התאים האלו לא הופעלו בעכברים שגודלו בבידוד – וזה יכול להצביע על הקשר בין הניסיון החברתי ליכולת להשתמש במראה.

תופסים מהר את הרעיון של מראה. שימפנזה מביט על בבואתו במים | מתוך המאמר של Frans de Waal

בצל של מודעות עצמית

הממצאים של המחקר יכולים להתחיל ולהסביר כיצד, ובעזרת אלו מבנים מוחיים, בעלי חיים מזהים את עצמם. בנוסף לכך הם גם חושפים שהעכברים צריכים תנאים מסוימים כדי לזהות את עצמם במראה: רק כאשר יש עליהם כתם צבע גדול יחסית, שהם גם יכולים להרגיש, הם מצליחים לעשות זאת. "היינו צריכים לשים הרבה דיו על הראשים שלהם, ורק אז הגירוי של המגע מהדיו אפשר להם, בצורה כלשהי, לזהות את הדיו על הראש שלהם דרך המראה", אמר ז'אן יוקוז (Yokose) שהוביל את המחקר, בהודעה לעיתונות. "שימפנזים ובני אדם", הוא הוסיף, "לא צריכים שום גירוי נוסף".

יוקוז לא היה הראשון להצביע על כך שגם בעלי חיים שעוברים את מבחן המראה, עשויים לעבור אותו בצורה שונה. שימפנזים, למשל, תופסים מהר מאוד את הרעיון של מראה ומשתמשים בה – הם מבלים זמן רב מולה ונעזרים בה כדי לראות חלקים בגוף שלהם שהם לא מסוגלים לראות בלעדיה. חוקר הפרימטים פרנס דה ואל (de Waal) סיפר שבימים שטופי שמש, שימפנזים שהוא עובד איתם משתמשים במשקפי השמש שלו כבמראות. "הם מסתכלים בהם, ותוך כדי כך בוחנים את הפה שלהם מבפנים, פותחים אותו ונוגעים בשיניים שלהם עם האצבע, כל הזמן בודקים את ההשתקפות", כתב במאמר שהתפרסם ב-2019. "הם עשויים גם להסתובב כדי לבחון פצע על הגב שלהם". בעלי חיים אחרים, גם אלו שעברו את מבחן המראה, לא הראו התנהגויות כאלו. 

מצד שני, כלבים לא עוברים את מבחן המראה, אך בעלי כלבים רבים יעידו שהם לומדים במהירות שהכלב בראי הוא לא כלב זר, ולא מנסים לתקוף אותו או לשחק איתו. מחקרים הראו שקופים ותוכים, שגם הם לא מצליחים לעבור את המבחן הקלאסי, מסוגלים להשתמש במראות בצורה אחרת, כדי לאתר פריטי מזון שהוחבאו. 

התוצאה של מבחן המראה הקלאסי היא בינארית: או שבעל החיים עובר את המבחן, או שלא, כפי שנראה בגרף העליון. אבל אולי מודעות עצמית מתפתחת בהדרגתיות, ומינים שונים נמצאים בשלבי התפתחות שונים, כפי שמציע הגרף התחתון | איור: יונת אשחר, לפי  המאמר של Frans de Waal

אחת הביקורות העיקריות על מבחן המראה היא שהוא לא מסוגל לשקף את כל הדקויות הללו, כי התוצאה שלו היא בינארית: או שבעל החיים עובר את המבחן, או שלא. "מה אם מודעות עצמית מתפתחת כמו בצל, נבנית שכבה אחר שכבה, במקום להופיע יש מאין?" שאל דה ואל. נראה שזה המצב אצל תינוקות, שמתחילים להתעניין במראות הרבה לפני שהם מבינים שמה שהם רואים זו השתקפות של עצמם.  

דה ואל, כמו גם חוקרים אחרים, קורא להתייחס לזיהוי עצמי, ולמודעות עצמית, בצורה הדרגתית יותר. "אנחנו צריכים סוללה רחבה הרבה יותר של מבחנים, כולל מבחנים שאינם חזותיים, כדי לפתח הבנה מלאה של איך מינים אחרים תופסים את עצמם", סיכם. המחקרים שנסקרו כאן, וכמותם לא מעט מחקרים אחרים, מנסים להוסיף על המבחן הקלאסי ולפתח גישות אחרות לחקר המודעות העצמית של בעלי החיים, מעבר למראה.