לחיות עם הכאב

הכאב מלווה את בני האדם משחר הימים. זוהי תחושה שכולם פוגשים – לרוב היא באה לשעה קלה ואז חולפת, אך לא פעם היא מלווה אותנו לפרקי זמן ארוכים. הכאב חיוני לשמירה על בריאותנו ושלמות גופנו, אך לעיתים פגיעה גופנית חמורה או שיבוש במנגנון חישת הכאב בגוף מגבירים אותו לרמה שעלולה להעיב באופן משמעותי על חיינו. ככל שמצטבר הידע הרפואי בנושא, הולכים ומתרבים הטיפולים שמסייעים להפחית את הכאב שאנו חשים, אך עדיין נותר לנו הרבה ללמוד על התחושה הקשה אך החיונית הזאת.

לחשוב על הכאב

כאב הוא תחושה שמלווה את חיינו, מסר אזהרה חשוב של הגוף, המבקש להסב את תשומת ליבנו לנזק שקרה לו לעודד אותנו לנוח כדי לאפשר לו להחלים.

לא תמיד בני האדם הבינו את חשיבותו. באירופה של ימי הביניים רווחה האמונה כי כאב הוא עונש מאלוהים ואמצעי לכפר על חטאי האדם. הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (Descartes) הציע במאה ה-17 הסבר חלופי למקורו של הכאב. לפי גישתו, שמכונה הדואליזם הקרטזיאני, אדם יכול לחוות כאב שמקורו מנזק פיזי, או מנזק נפשי, אך אף אחד מהם אינו משפיע על השני.

דקארט גם הצביע על בלוטת האצטרובל, שנמצאת במרכז המוח, כמקום שבו שוכנת לדעתו הנפש, ובו נוצרות המחשבות והתחושות, כולל הכאב. בנוסף, הוא התייחס לתופעת כאבי הפנטום, שבה אדם שאחד מאיבריו נכרת חש כאב באיבר החסר. דקארט הסיק – בצדק – שתחושת הכאב נוצרת במוח עצמו ולא באיבר שאיננו, וכך היה הראשון ששייך למוח את האחריות על חישת כאב ועיבודו.

פילוסופים המשיכו לדון בתחושת הכאב גם אחרי דקארט. במאה ה-18, לדוגמה, הגדיר הפילוסוף הסקוטי דיוויד יום (Hume) את הכאב כתגובה רגשית לגירוי פיזי. כמאה שנה אחריו הסביר ג'ון סטיוארט מיל (Mill), שהאושר שאליו אנו נכספים הוא למעשה היעדרו של כאב.

מסר אזהרה חשוב מהגוף. אישה חווה כאב ברגלה | מקור: encierro, Shutterstock

למה כואב לנו?

כאב יכול להיות קצר טווח ולהופיע זמנית עקב פגיעה גופנית או מחלה. בדרך כלל כאב כזה ייעלם עם ההחלמה. במקרים אחרים כאב עלול להיות כרוני ולהימשך חודשים ואף שנים, בעקבות מחלה מתמשכת, פציעה חמורה, או דלקת שמסרבת לחלוף. כאב כזה הופך פעמים רבות למכשול יומיומי עבור הסובלים ממנו.

הכאב הוא תחושה נפוצה שיש לה השפעה עמוקה על חיינו. בארצות הברית לבדה, קרוב לחמישים מיליון איש מדווחים שהם סובלים מכאבים כרוניים, וממחקר שנערך בפינלנד עלה כי כ-40 אחוזים מהפניות לעזרת רופאים נובעות מכאבים.

במצב תקין, תחושת הכאב נגרמת מנזק שנגרם לרקמה בגוף, ובדרך כלל עוצמת הכאב תתאים לחומרת הנזק, כך שלמשל פציעה חמורה תכאב יותר משריטה שטחית. המידע על הפגיעה נקלט בתאי עצב ייעודיים שנמצאים בעור, בשרירים, במפרקים וברוב האיברים הפנימיים. התאים האלה נקראים קולטני אזעקה או נוסיספטורים.

יש כמה סוגים של קולטני אזעקה, שמותאמים לגירויים שונים. חלקם מגיבים לכימיקלים מסוימים, אחרים מופעלים בתגובה לשינויים בטמפרטורה, וכמובן יש גם קולטנים שמגיבים למגע קיצוני, כגון מכה או לחץ חזק המופעל על העור.

את המידע על הגירוי הקולטנים מעבירים כאות חשמלי מאתר הפגיעה למוח. תחילה האות מפוענח באזור במוח שנקרא תלמוס, שממנו עובר המידע לעיבוד מתקדם בכמה אזורים אחרים. קליפת המוח התחושתית הראשונית, למשל, אחראית לשייך את הכאב לאתר הרלוונטי לו בגוף, ואילו קליפת המוח הקדם מצחית מאפשרת לנו להבין את משמעת התחושה. אזורים אחרים משתתפים בעיבוד עוצמת הכאב והשפעתו הרגשית.

נהוג להבדיל בין שלושה סוגים עיקריים של כאבים. כאב נוסיספטיבי הוא כאב שנובע מנזק לרקמות בגוף, כמו כווייה או עצם שבורה, ומטרתו להתריע מפני המשך הפגיעה. שני סוגי הכאבים האחרים נובעים מפגמים בתפקוד מערכת העצבים. כאב נוירופתי מתרחש כשעצבים פגועים מדווחים על כאב באופן שאינו מתאר בצורה מדויקת את הנזק שנגרם לרקמה. הוא מתואר לעיתים קרובות כתחושת שריפה, עקצוצים, דקירות או זרמים חשמליים. כאב מרכזי מתרחש כשהמסר החושי הנוגע לכאב עובר הגברה משמעותית במוח. אפשר להמשיל כאב כזה, שאופייני בין השאר לחולי פיברומיאלגיה, למגבר של גיטרה חשמלית שמחזק את צליליה לרמה מוגזמת וצורמת.

קולטני אזעקה מזהים גירוי מזיק ומעבירים את המידע. איור של מערכת העצבים מגיבה לאש, מהספר De Homine של רנה דקארט | מקור: George Bernard / Science Photo Library

משככי כאבים

בגופנו קיימים מנגנונים פנימיים לשיכוך כאבים. בתגובה לכאב, בלוטת יותרת המוח מפרישה אנדורפינים – הורמונים שתפקידם לחסום את המסר על הכאב ולא לאפשר לו להגיע לתאי המוח שינתחו אותו ויתנו לו משמעות. לשם כך הם נקשרים לקולטנים שנמצאים בתאי עצב שאמורים להעביר את תחושת הכאב הלאה, או באלה שאמורים לקבל אותה, באופן שמונע את שחרור החומרים הנחוצים לתקשורת בין התאים. בנוסף, האנדורפינים מעוררים תחוש אופוריה, שמסייעת לנו להתמודד נפשית עם הכאב.

אחת הדרכים היעילות ביותר להגביר את הפרשת האנדורפינים היא לבצע פעילות גופנית נמרצת. אך לא תמיד אפשר לקיים פעילות כזאת – למשל כשהכאב נובע מפציעה חמורה – ולפעמים התחושה הנעימה הנלווית לפעילות כזאת אינה מספקת תשובה הולמת לעוצמת הכאב. במקרים כאלה אין ברירה אלא לקחת תרופות.

לשימוש במשככי כאבים יש היסטוריה ארוכה. ממצאים ארכיאולוגיים מעידים שכבר במצרים העתיקה עשו שימוש באופיום לשיכוך כאבים. השימוש הרפואי באופיום תועד גם באירופה של המאה ה-17. במאה ה-19 נכנסו לשימוש גם האתר והכלורופורם – משככי כאבים שהשפעתם הייתה חזקה מספיק כדי לאפשר לראשונה ביצוע של ניתוחים מורכבים וארוכים, שללא משככי כאבים היו גורמים למטופלים כאב בלתי נסבל.

משככי כאבים ממכרים שמובילים למותם של עשרות אלפי אנשים בשנה בארצות הברית. אופיואידים | מקור: Stock Footage Inc, Shutterstock

במאה ה-20 החל השימוש הנפוץ במורפין (מורפיום), הדומה במבנהו הכימי לאופיום ונקשר כמוהו לקולטנים שאליהם נקשרים גם האנדורפינים, ובסם הרואין המופק ממנו. ההרואין שיכך כאבים בעוצמה וביעילות, אך גם התגלה שהוא ממכר מאוד ויוצר תלות אצל מי שמשתמשים בו.

בשנות ה-80 התפשטה בקרב רופאים, בעיקר בארצות הברית, סברה שלפיה אין ראיות מספקות לכך שהאופיואידים – קבוצת חומרים דמויי אופיום הכוללת את המורפיום, ההרואין, האוקסיקודון ומשככי כאבים סינתטיים כגון פנטניל ומתאדון – אכן ממכרים. בשל כך השימוש באופיואידים לשיכוך כאבים גדל באופן משמעותי, עד כדי משבר רפואי ממשי. לעלייה הזאת היו השפעות מרחיקות לכת. בין שנת 1999 ל-2017 מתו בארצות הברית קרוב ל-400 אלף בני אדם מההשלכות של שימוש באופיואידים, כגון מנת יתר. בעקבות זאת הוכרז במדינה מצב חירום בריאותי בשנת 2017, שהוארך שוב באוקטובר 2021.

לציבור הרחב זמינים הרבה יותר משככי כאבים שפעילותם פחות חזקה, כגון פרצטמול (אקמול) ודיפירון/מטאמיזול (אופטלגין), ומתאימים להתמודדות עם רוב הכאבים היומיומיים השכיחים. בולטת בהם במיוחד משפחת ה-NSAID, הכוללת את האיבופרופן (אדוויל, נורופן) ואספירין. משככי הכאבים האלה פועלים על ידי עיכוב פעילותו של אנזים בשם ציקלואוקסיגנאז שמייצר פרוסטגלנדינים – חומרים שמשמשים להעברת מסר הכאב למוח ומעוררים תגובה דלקתית. הפחתת רמתם מורידה את עוצמת הכאב שאנו חשים ויוצרת תגובה אנטי-דלקתית.

מעבר לשיכוך כאב, לאספירין עצמו יש אפקט חשוב נוסף – הוא מדכא את קרישת הדם. לכן, משתמשים בו כדי להפחית את הסיכון להתקף לב או לשבץ מוחי עקב קרישי דם אצל אנשים מתחת לגיל 70 ובסיכון מוגבר. התרופות ממשפחת NSAID הן יעילות וזולות, אך עדיין יש ליטול אותן בזהירות ולהימנע משימוש מוגזם. צריכה מופרזת שלהן עלולה לחולל דימומים ולפגוע בכליות ובאיברים נוספים.

בעל מוניטין כמשכך כאבים, אך לא בטוח שמסייע להפחתת כאב. מדען בוחן צמח קנביס | מקור: Kitreel, Shutterstock

קנביס וכאב

כבר אלפי שנים נעשה שימוש רפואי בצמח הקנביס, בין השאר לשיכוך כאבים. אחד מהחומרים הפעילים בקנביס, מולקולה בשם THC, נקשר לשני קולטנים שנמצאים על תאי עצב מסוימים. קשירת ה-THC לאחד מהקולטנים, שנמצא בתאי עצב השותפים לעיבוד תחושת הכאב, מדכאת את פעולתם ומביאה לאלחוש.

תכונה נוספת המיוחסת לקנביס היא הפחתת התגובה הדלקתית של הגוף, וייתכן שגם לה יש חלק בהפחתת תחושת הכאב. לכך קשור חומר נוסף המופק מקנביס, מולקולה בשם CBD, שגם לו מייחסים השפעה משככבת כאב. CBD נקשר לאותו קולטן הקשור לתחושת הכאב ומשפיע על אופי פעולתו, וחוץ מהקלת כאבים משתמשים בו גם להרגעה ולהפחתת התגובה הדלקתית בגוף. בשונה מ-THC, שאחראי לתחושת ה"היי" שמתקבלת בעת השימוש בקנביס, CBD לא משפיע על התפיסה או התודעה.

יש תיעוד לשימוש רפואי שנעשה בקנביס בסין כבר בשנת 2900 לפני הספירה, ובהודו השתמשו בו לכל המאוחר בשנת 1000 לפני הספירה. למערב הוא הגיע הרבה יותר מאוחר, ונראה כי רק במאה ה-19 החלו להשתמש בו לטיפול בכאבים. בעקבות הוצאת השימוש בו אל מחוץ לחוק, פחת מאוד השימוש בו במהלך המאה ה-20, אך כיום העניין בו התחדש ובמדינות רבות חזרו להשתמש בו לטיפול בכאבים כרוניים. נכון לעכשיו, כ-17 אחוז מצריכת הקנביס נעשית לצרכים רפואיים.

למרות ההיסטוריה הארוכה של השימוש בקנביס לשיכוך כאבים, נשמעים לאחרונה קולות שמערערים על התועלת שלו בטיפול בכאב. במחקר חדש, שסקר עשרים מחקרים בנושא, בחנו החוקרים את השפעתו הקנביס על הפחתת כאב. בכל המחקרים קיבלו נבדקים החווים כאב קנביס, או תרופת דמה (פלצבו). מניתוח הנתונים עלה שאף על פי שהשימוש בקנביס אכן הביא לירידה מסוימת בדיווח על כאב, השפעתו לא עלתה על זאת של תרופת הדמה – שגם המשתמשים בה דיווחו על שיפור מסוים.

מאמר סקירה נוסף, משנת 2021, הגיע למסקנה דומה. החוקרים משערים שההשפעה המדווחת הגבוהה של תרופת הדמה עשויה לנבוע מהמוניטין הטוב שיצא לקנביס כמשכך כאבים יעיל, דבר שמגביר את הציפייה של משתתפי הניסויים להקלה במצבם ועל ידי כך משפר את יעילותו של הטיפול גם בקבוצת הניסוי וגם בקבוצת הביקורת. זוהי המחשה לקושי להפריד בין יעילותה האמיתית של תרופה לתועלת שבאה מעצם הציפייה שתעבוד. נחוצים מחקרים נוספים לפני שנבין אם, מתי ועד כמה קנביס אכן מסייע בהפחתת כאב.

אור ירוק יכול להרגיע תחושת כאב. התאבכות גלי אור ירוק משני סדקים | מקור: Giphotostock / Science Photo Library

אור ירוק לכאב

דרך מסקרנת להשפיע על כאב היא באמצעות חשיפה לאור בצבעים (אורכי גל) שונים. ראיות שהצטברו עם השנים מעידות כי חשיפה לאור אדום עלולה להביא להחמרה בחומרתן של מיגרנות. לעומת זאת, אור ירוק דווקא מרגיע את תחושת הכאב של הסובלים ממחלת הכאב הכרוני פיברומיאלגיה.

במחקר חדש השמידו חוקרים את המדוכים – התאים האחראים על ראיית צבע – בעיניהם של עכברים, ומצאו שהדבר מנע את ההשפעה משככת הכאב של החשיפה לאור ירוק. כשעקבו אחרי מעבר האות העצבי מהמדוכים למוחם של העכברים, גילו החוקרים שהאור הירוק מביא להפעלת קבוצת תאים בעומק המוח המכונה "גרעין הברך הצידי" (Lateral Geniculate Nucleus), המעורבת בתפיסה החזותית. התאים האלה מתקשרים עם תאים אחרים באזור במוח הקרוי "גרעין ראפה הגבי" (Dorsal Raphe Nucleus). כששיבשו את מעבר האותות במסלול העצבי הזה, נעלמה ההשפעה משככת הכאבים של האור הירוק. לעומת זאת, הפעלתו הביאה לירידה בהתנהגות המעידה על כאב.

זה אומנם רק ממצא ראשוני המעיד על טיב הקשר בין אור לשיכוך כאבים, אך ייתכן שבעתיד נוכל לרתום את הידע הזה לטיפול בכאב. במחקר נחשפו העכברים לשמונה שעות רצופות של אור ירוק, וכמובן לא יהיה סביר לנסות תנאי טיפול קיצוניים כל כך על נבדקים אנושיים.

משחר ימי האנושות ניסתה הרפואה להבין טוב יותר מאין נובע הכאב ולמצוא דרכים לפוגג אותו. למרות התפתחויות ניכרות בחקר הכאב, נותר עוד הרבה לשפר בדרכי ההתמודדות שלנו עם הכאב שבחיינו.

התרופות לשיכוך כאבים שברשותנו יעילות, אך יש להשתמש בהן בתבונה ולהיות מודעים לתופעות הלוואי שעלולות להיות להן, ובמיוחד לסכנת ההתמכרות לחלקן. קיימים גם פתרונות חלופיים כמו פעילות גופנית, וכמובן תמיד רצוי להיזהר מפציעות ולנהל אורח חיים בריא שיכול למנוע חלק מהמחלות המחוללות כאבים כרוניים. יש לקוות שהבנתנו את תופעת הכאב תמשיך להשתפר ושנמצא עוד פתרונות מועילים שיסייעו לנו להתמודד עם הבעיה הכאובה.