מוקסיפן מתפרק ומרעיל את מי השתייה. גלולות למניעת היריון משנות את מינם של דו חיים ודגים. ופרוזאק? הוא עובר משלב לשלב בשרשרת המזון. מי יעצור את הנזקים שגורמות התרופות שמצילות את חיינו?
המהפכה התרופתית של המאה ה-20 שיפרה לאין שיעור את בריאות המין האנושי ומיגרה מחלות שעד אז קטלו מיליונים. אך בשנים האחרונות מתבררות גם השלכותיה השליליות של המהפכה הזאת. מחקרים רבים מעידים שתרופות וחומרים פרמצבטיים אחרים נפלטים לסביבה ונצברים בה, בעיקר במקורות מים, בקצב הולך וגובר עם העלייה בצריכתם. ההשפעה הפוטנציאלית שלהן על מערכות אקולוגיות היא תחום מחקר חדש יחסית שמעלה חששות של ממש.
ידוע כי תרופות נפוצות מאוד במי שפכים, שאליהם הן מגיעות בעיקר דרך הפרשות גוף והשלכה לא מבוקרת של תרופות לפח ולאסלה. הכבד מסלק את עודפי התרופות שנכנסות לגופנו דרך השתן או הצואה. למעשה, הכבד כה יעיל בכך עד ש-90-30 אחוז מהתרופה שאנו בולעים עוזבת את הגוף בצורתה המקורית והפעילה, בלי שעובדה בגוף או פורקה. הנדבך הנוסף שדרכו תרופות מגיעות לסביבה הוא שפכים של מפעלי תעשייה ופעילות חקלאית שנעזרת בתרופות להשבחת גידולים ובעלי חיים. מכאן הן מוצאות את דרכן בקלות רבה למאגרי המים.
בעיות הטיהור
בעולם המערבי מי שפכים מחויבים לעבור דרך מכוני טיהור שמסננים מהם מזהמים וממחזרים את חלקם כמי קולחין להשקיה חקלאית. תקנים בינלאומיים מכתיבים מעקב אחר גורמים מסוכנים במים, כמו מתכות כבדות, חיידקים ונגיפים, אך לא כך עבור חומרים רפואיים. בטכנולוגיה הקיימת, מכוני הטיהור אמנם מסוגלים לסנן תרופות באופן מוגבל, אך אין פיקוח על רמת הסינון ותרופות רבות חודרות בכל זאת למי קולחין בריכוזים גבוהים בהרבה מהחשיפה המומלצת, עד עשרות מיקרוגרמים לליטר מים. ריכוז התרופות גדול אף יותר בצברי החלקיקים שסוננו מן המים ומשמשים לעתים להפקת דשנים.
יציבותן הכימית של תרופות רבות עולה בהרבה על מה שהאמינו בעבר והן שורדות זמן ארוך במיוחד בטבע בצורתן הפעילה. חוקרים משבדיה גילו שריכוזה של תרופה אנטי-דיכאונית בשם אוקסזפם שהצטברה בתחתית אגם נותר כמעט ללא שינוי במשך שלושים שנה, כך שנראה שהתרופה לא התפרקה כלל.
אין צורך כמובן דווקא בתרופה פעילה כדי לסכן מערכות אקולוגיות. לא פעם תוצרי הפירוק של תרופות רבות רעילים יותר מהתרופה עצמה ועלולים להסב נזק משמעותי לסביבה גם בריכוזים נמוכים מאוד.
התופעה אינה זרה גם למדינת ישראל. מעבדתו של ד"ר דרור אבישר באוניברסיטת תל אביב מצאה בשנים האחרונות כי היקף הזיהום רחב. מתברר שמי תהום בקרבת בריכות דגים בצפון מישור החוף מכילים חומר אנטיביוטי הניתן לדגים בבריכות הללו, ברמה שעלולה לסכן את צרכני המים באזור. בנוסף, כמה תוצרי פירוק של האנטיביוטיקה הנפוצה מוקסיפן (אמוקסיצילין) נמצאו במי קולחין באזור השרון. חלק מהתוצרים הללו רעילים. הצוות בודק גם את זליגתן של תרופות כימותרפיות נגד סרטן, שרעילותן גבוהה מאוד אך מידת השפעתן על הסביבה אינה ידועה כיום.
הטבע משתנה
יש מחסור משמעותי בנתונים סביבתיים על תפוצתם של חומרים רפואיים בטבע, אך מחקרים מרחבי העולם מצביעים על מגמות מדאיגות. הפגיעים ביותר לתרופות המזהמות את מרחב המחייה שלהם הם בעלי חיים שנמצאים במקווי מים. השימוש הגובר בגלולות למניעת היריון, למשל, מביא לידי כך שנחלים ואגמים מתמלאים במולקולה דמוית אסטרוגן, הורמון המין הנשי, שמסוגלת לשנות את מינם של דגים ולפגוע ביכולתם להתרבות. אוכלוסיות דגיגים בארצות הברית נמחו לגמרי בשל חשיפה להורמון שהותיר אותם עקרים.
בגרמניה, תרופה בשם מטפורמין, שהיא התרופה הנפוצה ביותר בעולם לטיפול בסוכרת, זוהתה בדגימות מים כגורם לאינטרסקסואליות של דגים – תופעה שבה דגים זכרים מפתחים שחלות וביציות. הפגיעה ברבייה אינה ייחודית לדגים ונצפתה גם בדו-חיים, שנכחדים כיום בהמוניהם, אולי יותר מכל קבוצה אחרת של בעלי חיים.
יציבותן של התרופות הכניסה אותן גם לשרשרת המזון, מאחר שהן מצטברות ברקמות של בעלי חיים וצמחים. אחד המזהמים המסוכנים בטבע הוא פלואוקסטין, המוכר יותר בשמו המסחרי "פרוזאק", תרופה ידועה ויציבה ביותר נגד דיכאון. במחקר שנערך באוניברסיטת יורק האכילו זרזירים בתולעים שהזריקו להן פלואוקסטין בריכוז נמוך – כחמישה אחוזים בלבד מהמנה הניתנת לבני אדם. כתוצאה מכך הזרזירים איבדו את תיאבונם, תופעת לוואי מוכרת אצל אנשים הנוטלים את התרופה.
על פי החוקרים, "סביר להניח שציפורים שאינן אוכלות הרבה מאוד לאורך היום לא ישרדו בחורף קשה". במקרה אחר, אוכלוסיות הנשרים בהודו ובפקיסטן כמעט חוסלו מכשל כליות חמור לאחר שניזונו מפגרי בקר שהואכל בתרופה אנטי-דלקתית חזקה.
הזיהום במים משמיד אוכלוסיות דגים ודו-חיים, ומסכן את מקורות מי השתייה | צילום: Shutterstock
ובני האדם?
בהתחשב במספר ההולך וגובר של דוגמאות להשפעות הזיהום התרופתי על הטבע, חוקרים מביעים דאגה מפוטנציאל הנזק לבני אדם. אף שאין בידינו הוכחות חותכות, חשיפה כרונית לקוקטייל התרופות וההורמונים הנפלט למי שפכים, ועוד יותר מכך חדירתם למי התהום המשמשים לשתייה, עלולה להיות קטלנית. לכך מצטרף השימוש במי קולחין מזוהמים בתרופות, שמועברות בהשקיה חזרה לקרקע ומזינות צמחים ובעלי חיים שאנחנו אוכלים בסופו של דבר.
פרט לסיכונים הכרוכים בצריכה ישירה, פליטת אנטיביוטיקה לסביבה מייצר זני חיידקים עמידים, שכבר נצפו בכמות גבוהה בנהרות שקלטו פסולת מתעשיית התרופות. חיידקים עמידים לכמה סוגי אנטיביוטיקה הם כבר עכשיו בעיה רפואית מדאיגה מאוד, ובהיעדר פיקוח על פסולת התרופות במים, היא עלולה להחריף עוד יותר.
מחקרים אקולוגיים על השפעת התרופות התרכזו עד כה בקומץ קטן מתוך 4,000 החומרים שנמצאים לפי ההערכות בשימוש ברחבי העולם, ואף אלה התמקדו בעיקר בעצם הזיהוי שלהם בטבע, בלי לבחון את השפעתם. במקומות מסוימים נעשים כיום ניסיונות ראשוניים לחצות את הקווים לשלב הטיפול. בשבדיה מקימים מחדש מכון טיהור ומשלבים בו טיהור באוזון – מולקולה שהורסת את רוב החומרים הבאים איתה במגע. כמו כן בארץ נבדק השימוש ב"אגנים ירוקים" – בריכות מלאכותיות שבתחתיתן יש סלעים נקבוביים וצמחים הסופחים ומפרקים מזהמים כמו תרופות.
אך טיפול בתרופות שכבר הגיעו למים תמיד יהיה מוגבל ולא בהכרח יעיל. לכן דרושים צעדים מקדימים להגעתן, כגון השמדה מבוקרת שלהן. גישה מדעית התופסת תאוצה לאחרונה היא "תכנון להשמדה", כלומר עיצוב של תרופות שיפורקו בטבע בקלות לתוצרים בלתי מזיקים. גישה של כימיה ירוקה, עם פיקוח על השלכת תרופות כפסולת, עשויה באופן אירוני "להקדים תרופה למכה" ולבלום אסון אקולוגי שמצפה לנו בעתיד.
