הגשם הראשון מפיח חיים בטבע היבש לאחר הקיץ. צמחים שוב מוריקים, שבלולים מנצלים את היורה כאות לצאת ולהזדווג, ונמלים יוצאות למעוף הכלולות – הפעם הראשונה והאחרונה שבה יפגשו את בני זוגן
הכתבה הוקלטה בידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה
לרשימת כל הכתבות הקוליות באתר
ישנם אזורים בעולם שאין בהם עונה יבשה. שם אנשים אינם מחכים לסוף הבצורת השנתית ואינם מתרגשים מגשם. אך בשבילנו, תושבי ישראל, היורה – "יריית הפתיחה" של העונה הרטובה – הוא מאורע מיוחד. הרי הגשמים הראשונים מביאים איתם שלל הבטחות: הנה בקרוב יתחילו לנבוט הזרעים שהבשילו בשנה שעברה וצמחי הפקעת ינצו עלים רעננים; הנוף יתכסה ירוק, הכרכומים והסתווניות יתחילו לפרוח, ונוכל להתחיל עוד חורף קצר ומאוד נחוץ. אך מלבד התהליכים ארוכי-הטווח שהיורה מניע, ישנם יצורים המגיבים לגשם הראשון באופן כמעט מיידי.
להעיר את המתים
הגשם הראשון יורד על נופים שרוב הצמחים שבהם מתים ומיובשים. לכאורה, אין סיבה שיצורים מתים יגיבו לגשם (או לכל דבר אחר), אך יש כמה יוצאים מן הכלל. שושנת-יריחו אמיתית, צמח חד-שנתי הצומח בנגב, עוברת את הקיץ כאשר ענפיה קמוצים והדוקים כפקעת. כך פירות הצמח, הנמצאים בקצות הענפים, מוגנים מפני עופות ומכרסמים רעבים. כאשר הגשם נספג בענפי הצמח המת, הוא מצטבר בתוך רקמות הצמח ויוצר לחץ הגורם לענפים להתיישר ולהיפרד. בתוך כשעה, הענפים פרושים לחלוטין. במצב זה טיפות הגשם גורמות לפיזור הזרעים, בדיוק בזמן לנביטה.
התופעה אינה מוגבלת רק לצמחים מדבריים. המרווה הדגולה, הצומחת בצפון ארץ ישראל ובמרכזה, גם היא צמח חד-שנתי. במשך הקיץ אפשר לראות את גבעוליה היבשים, שלאורכם צמודים גביעים סגורים המכילים את הפרי הבשל. בתוך דקות ספורות מן ההרטבה בטיפות היורה, המרווה זוקרת את גביעיה בזווית של תשעים מעלות לגבעול. במצב זה הגביעים נפתחים והזרעים שבתוכם מוכנים להפצה.
צמחים מסוימים עושים אף יותר מזה, וממש "קמים לתחייה". במשך העונה היבשה, מיני הטחבים השונים מתייבשים כמעט לחלוטין. במצב זה, חילוף החומרים ושאר תהליכי החיים הם מינימליים. הטחבים כמעט אינם מגלים סימני חיים. אך בתוך דקות מהספגתם במים, צמחים זעירים אלה מתעוררים לחיים וממשיכים את פעילותם מהנקודה שבה נעצרה באביב האחרון. לא רק טחבים מסוגלים לתכסיס כזה: השרך דנדנה רפואית, הנפוץ באזורים ההרריים, נראה גם הוא מיובש לחלוטין בעונת הקיץ. עליו של השרך גלולים ומציגים את צידם התחתון, המכוסה קשקשים שמגוננים על הצמח הרדום מפגעי מזג האוויר. עם הרטבת הדנדנה, העלים מתמלאים מים, מתיישרים ומראים שוב את צידם הירוק, וכך נראים רעננים כמקודם. בדרך זו הטחבים והדנדנה מסוגלים לנצל תקופות קצרות של רטיבות, בבתי גידול הנוטים להתייבש במהירות.
שושנת יריחו לפני ואחרי טבילה במים |איגור ארמיאץ' שטיינפרס
דנדנה רפואית אחרי ולפני הגשמים (אותו פרט)|איגור ארמיאץ' שטיינפרס
זמן לאהוב
גם בעלי חיים רבים מגבירים פעילות בעקבות הגשם הראשון. חיפושיות וסרטני יבשה יוצאים לשוטט על הקרקע הלחה, ועם היווצרות השלוליות הראשונות ניתן לראות התקבצויות של פרוקי רגליים זעירים, הנקראים קפזנבים – אלה נראים כאבקה כחלחלה או סגולה על פני המים. אבל אולי הפעילות המרשימה ביותר היא של בעלי החיים המנצלים את האירוע המיוחד הזה כדי לתאם את הקמת הדור הבא.
בין בעלי החיים הבולטים ביותר של אחרי הגשם נמצא את חלזונות היבשה, המתעוררים ברבבותיהם מתרדמת הקיץ. אחד הגדולים והשכיחים שבחלזונות היבשה הוא שבלול השדה. בשונה מאחיו הקטנים, המבלים את הקיץ על צמחים וגדרות, שבלול השדה מקייט מתחת לאדמה. כשהאדמה רטובה, השבלולים מגיחים לאוויר הפתוח, ופונים במהרה לחיזור ולהזדווגות.
שבלולי היבשה הם הֶרמאַפְרוֹדיטים, כלומר כל פרט הוא זכר ונקבה כאחד, אך הם אינם יכולים להפרות את עצמם, ולכן עליהם לחפש בני זוג. החיזור נמשך שעות וכולל מישוש הדדי והיצמדות של השבלולים זה לזה בסוליות הרגל (ה"גחון" שעליו השבלול זוחל). אגב כך, הנאהבים עוברים לעיתים לתנוחה אנכית. במהלך החיזור השבלולים נועצים זה בזה מחטים גירניות המיוצרות במערכת המין. מחטים אלה מכונות "פגיונות אהבה", והן מכוסות ריר המכיל הורמונים. אלה משפיעים על גוף השבלול הנדקר, והופכים אותו לפחות עוין כלפי הזרע של השבלול הדוקר. שעות ספורות אחרי היורה ניתן למצוא בשדה זוגות של שבלולים, צמודים רגל-אל-רגל, אך לרוב נגלה אותם בקבוצות של פרטים רבים, שבהן קשה להבין מי מזדווג עם מי. אחרי ההזדווגות יטילו השבלולים את הביצים באדמה, ובכך יסתיימו היחסים שלהם עם צאצאיהם.
הזדווגות של שבלולים|איגור ארמיאץ' שטיינפרס
תופעה טבעית מרשימה נוספת המתרחשת אחרי היורה היא מעוף הכלולות. תופעה זו קיימת בשתי קבוצות שאינן קרובות זו לזו, אך אורח החיים שלהן דומה: טרמיטים ונמלים. צריך לחכות רק עד להתפזרות העננים אחרי סוף הגשם החזק הראשון כדי לראות אותם באוויר: המוני חרקים יפים המרפרפים באופן מסורבל לאור השמש. אלה הם הפרטים המתרבים: ה"נסיכים" וה"נסיכות", היחידים במושבה שיש להם כנפיים. מכיוון שהפרטים המתרבים מופיעים רק פעם או פעמיים בשנה, חשוב מאוד "לתאם" הופעה זו עם מושבות אחרות מאותו המין, כדי להבטיח מציאת בני זוג.
לא כל מיני הנמלים והטרמיטים מתאמים את מעוף הכלולות לתחילת הגשמים, אך בין אלה שכן מצויים נציגים מרשימים, דוגמת נמלת-הקציר. נמלים שכיחות אלה מקימות קינים שבהם עד עשרות אלפי פועלות. במשך רוב השנה נראה רק את הפועלות, חסרות הכנפיים, יוצאות מהקן ונכנסות אליו. אך כמה שעות אחרי היורה הופך המשטח החשוף הנרחב המקיף כל קן ל"מסלול המראה" בעבור אלפי הפרטים המתרבים. הם גודשים אותו בבת אחת טרם תחילת המעוף, וכנפיהם מקנות לסביבת הקן גוון כסוף. נמלים אינן מעופפות טובות, והן אינן זוכות לשפר את כישוריהן, שכן הן יעופו פעמים ספורות, או אפילו פעם אחת בלבד, במשך חייהן. הן יעדיפו להמריא מנקודה גבוהה כלשהי, ובמעופן ינחתו על דברים גבוהים אחרים, דוגמת אנשים. לאחר שהתעופפה הרחק מהקן, הנקבה המכונפת תאתר חפץ גבוה שיש עליו התקבצות של נמלים מקינים שונים, ושם תזדווג עם זכרים אחדים. לאחר ההזדווגות מסיים הזכר את תפקידו, והוא מת בעוד הנקבה מַשירה את כנפיה (לפעמים אף תולשת אותן בעצמה) ופונה לחפש מקום לבניית מושבה חדשה, שבה היא תהיה המלכה. מבין כל המון הפרטים המכונפים שהגיחו מהקן, מלכות בודדות, ואולי אחת בלבד, שורדות לאחר ימיהן העצמאיים הראשונים. נקבה ששרדה לא תצא עוד מהקן, ותקדיש את חייה להטלת ביצים. כל הפועלות, ה"נסיכות" וה"נסיכים" שיצאו מהקן הזה יהיו צאצאים של הזכרים שעימם הזדווגה במעוף הכלולות.
זכר מכונף של נמלת-קציר שחורה|איגור ארמיאץ' שטיינפרס
