לא רואים ממטר:
מבט על העיניים שלנו

התעוררנו בבוקר למשמע ציוץ הציפורים, הבחנּו בשמיים המוארים, ומיהרנו ללגום מכוס קפה חם וריחני. והינה, בלי לשים לב הפעלנו את כל חמשת החושים שלנו. חמשת החושים, וחושים נוספים שזכו לפחות יחסי ציבור, מתווכים לנו את המציאות החיצונית, ומעבירים לנו מידע בזמן אמת על אודות ההתרחשויות בסביבה וגם על תפקוד גופנו. כל אחד מחמשת החושים – ראייה, שמיעה, מישוש, טעם וריח – הוא פיסה אחת בפאזל של הבנת העולם הסובב אותנו. כשאחד מהם פגוע או לא מתפקד כשורה, נקבל פחות מידע, ובחלק מהמקרים (למשל, היעדר חוש ריח ובגללו אי-הבחנה בשריפה) אנחנו עלולים אפילו לפעול בצורה שתזיק לנו. 

לפי סקר שנערך בבריטניה, החוש שפגיעה בו היא המגבילה ביותר הוא חוש הראייה. בדרך כלל, המידע החזותי שאנחנו מקבלים בעזרת חוש הראייה דרוש לנו לביצוע פעולות שגרתיות. כאשר יכולת הראייה נפגעת או חסרה לחלוטין, מיומנויות יומיומיות ולכאורה מובנות מאליהן הופכות מאתגרות בהרבה: להבין את הסביבה שלנו, להתמצא במרחב ולהתרחק מסכנות, לקרוא, ללמוד, לנהוג, לזהות בני אדם ועצמים, להבחין במחוות תקשורת לא מילוליות וכן הלאה. אם כך, חשוב מאוד שנשמור על יכולת הראייה הבסיסית ונפעל לשיפור ראייה ירודה.

חשוב לשמור על בריאות העין ועל יכולת הראייה. בדיקת עיניים | Peakstock, Shutterstock

מצלמה מתוחכמת 

העין האנושית היא איבר מופלא. היא מאפשרת לנו לצפות בעולם בצבע ובחדות, להבחין בעושר של מיליון גוֹני צבעים, לראות שלושה ממדים בתנאי ראות משתנים ולקבל מידע על עצמים קרובים ורחוקים כאחד. למעשה, אם נדמה את מערכת הראייה שלנו למצלמה, תהיה זו מצלמה מתוחכמת מאוד, ובה עדשה שמשנה את צורתה ומתאימה אותה למרחק מעצם הנצפה, צמצם שמווסת את כמות האור בצורה מדויקת ומהירה, חיישן שמעביר את האור לתוך חדר עיבוד נתונים משוכלל, ומערכת שמתרגמת את המידע לסרט תלת ממדי, עשיר בצבעים חיים. 

מרשימות ככל שתהיינה העיניים שלנו, לבעלי חיים רבים יכולות ראייה שונות ואף טובות משלנו. בעלי חיים פיתחו כישורי ראייה שונים בהתאם לצורכיהם, כמו ראיית לילה מעולה, שדה ראייה רחב, ראייה למרחקים והבחנה בצבעים מיוחדים. היכולות הללו מסייעות לבעלי החיים לשרוד בתנאי חיים משתנים. 

בעולם החי, יתרון בתחום אחד כרוך לעיתים בכישורים פחות מפותחים בתחום אחר. זה המצב גם בתחום הראייה. כרישים, לדוגמה, רואים למרחק גדול פי עשרה מבני האדם, כולל מתחת למים ובתנאי חשכה. הם נעזרים ביכולת הזו ובחוש הריח כדי לאתר את הטרף ממרחק רב. עם זאת, נראה שהם מבחינים במנעד צבעים מצומצם בהשוואה אלינו, אולי מפני שראיית צבע לא מספקת להם יתרון הישרדותי.

רואים למרחק רב מאיתנו אך מבחינים במנעד מצומצם יותר של צבעים. כריש כחול | Martin Prochazkacz, Shutterstock

מקרן אור לתמונה

קרני האור שמגיעות מהסביבה חודרות לתוך העיניים, והאור מעובד לכדי התמונה שאנחנו רואים. נשמע נהדר, אבל איך בדיוק זה עובד? חלקי העין שמקנים לנו את יכולת הראייה הם הקרנית, הקשתית, העדשה, הרִשתית ועֲצַב הראייה. 

קרני האור מהסביבה פוגשות תחילה בחלק החיצוני ביותר של העין – הקרנית, מעין חלון שקוף שמגן על העין מפני כניסת מזיקים. תפקיד הקרנית הוא למקד את קרני האור לפני שהללו ימשיכו בדרכן לחלקי העין הפנימיים יותר. הקשתית היא החלק הצבעוני של העין – היא מופיעה בעיקר בגוני חום, כחול, ירוק ואפור – ובמרכזה נמצא פתח מעבר לאור שנראה כמו חור שחור. זהו האישון. האישון משנה את גודלו בהתאם לכמות האור שמגיעה לעין: בתאורה חזקה הוא מתכווץ, וכך רק מעט מקרני האור יכולות לחדור פנימה. כך נמנעים סִנְווּר וטשטוש ראייה. מנגד, בתנאי חשכה האישון מתרחב, כדי להכניס לעין כמה שיותר קרני אור, וכך לראות היטב למרות כמות האור הנמוכה. 

התחנה הבאה בדרכן של קרני האור היא העדשה. העדשה ממקדת את קרני האור, ומתאימה את צורתה למרחק של העין מהאובייקט הנצפה. מיקוד האור ושבירתו, בעזרת הקרנית והעדשה, מאפשרים לעין להוביל את קרני האור באופן ממוקד ישירות אל הרשתית, שבתורה מתרגמת את האור לאותות חשמליים בדרך לעצב הראייה ולמוח. הרשתית, אם כן, היא יעדן הסופי של קרני האור בתוך העין. כאשר קרני האור אינן מגיעות אליה בצורה מרוכזת ומדויקת תיפגע יכולת הראייה, מה שעלול להתבטא בירידה בחדות הראייה, בטשטוש ראייה או אפילו בלקות ראייה של ממש.

אור חודר לעין ומעובד לתמונה במוח. מבנה העין | Rhcastilhos, translated by User:benherz. and Jmarchn, Wikipedia

הרשתית והפובאה

כאמור, קרני האור שמגיעות מהסביבה חודרות אל העין ומוסטות פעמיים, על ידי הקרנית ועל ידי העדשה, במטרה לרכז אותן ליעדן הסופי, נקודה מאוד ספציפית ברשתית ששמה פובאה (fovea centralis, ובעברית הגומה המרכזית). הפובאה היא אזור קעור ברשתית, שבה נמצא הריכוז הגבוה ביותר של קולטני צבע. הללו מאפשרים לנו את יכולת הראייה המרכזית (Central vision). 

הראייה המרכזית היא המיומנות העיקרית שמשמשת אותנו בתהליך הראייה. זהו למעשה החלק בשדה הראייה שבו אנחנו מתמקדים, ממש כמו בעת קריאת המילים האלה. המיומנות הזו חשובה לצורך פעולות בסיסיות כמו ראייה למרחק, קריאה וזיהוי פנים. 

כאשר יש שינוי ביכולת של הקרנית או של העדשה להסיט את קרני האור, או כשמבנה העין משתנה, קרני האור עלולות שלא להגיע אל הפובאה. כתוצאה מכך איכות הראייה נפגעת, ואנו עלולים לסבול ממספר לקויות ראייה. חשוב להבין שרוב קשיי הראייה השכיחים לא נובעים ממחלות, אלא משינויים מבניים שאפשר לתקן באמצעים חיצוניים, כמו משקפיים, עדשות מגע או ניתוח.

קוצר ראייה

אם אתם מרכיבים משקפיים, מתקרבים לטלוויזיה כדי לקרוא את הכתוביות או מכווצים את העיניים כדי לזהות חברים מרחוק, ייתכן שאתם נמנים עם כשלושה מיליון ישראלים שחווים קושי כלשהו ביכולת הראייה. קוצר ראייה (Myopia) היא לקות הראייה הנפוצה ביותר בעולם. לפי ההערכות, כשלושים אחוזים מאוכלוסיית העולם סובלים מקוצר ראייה, והמספר צפוי לגדול לחמישים אחוזים עד שנת 2050. ילדים ונוער במזרח אסיה, במיוחד בסין, יפן, סינגפור, קוריאה הדרומית וטאיוואן, סובלים מקוצר ראייה בשיעורים גבוהים עוד יותר, כ-80 עד 90 אחוזים.

במצב של קוצר ראייה, קרני האור החודרות לעין לא מגיעות במדויק ליעדן – נקודת הפובאה ברשתית – אלא נפגשות קצת לפניה. כתוצאה מכך הראייה למרחק מיטשטשת. במצב זה חדות הראייה למרחק נפגעת, לעיתים לצד כאבי ראש, אך הראייה לטווח קרוב נשארת תקינה. הגורמים לקוצר ראייה מתחלקים לגורמים גנטיים-מולדים, שהיכולת שלנו להשפיע עליהם מוגבלת, ולגורמים התנהגותיים – הרגלי השימוש שלנו בעיניים באופן יומיומי. 

מחקרים רבים מייחסים את העלייה במספר הסובלים מקוצר ראייה בעשורים האחרונים בעיקר לגורמים התנהגותיים, שכולם כרוכים בשימוש ממושך בראייה למרחקים קצרים. בעוד שהגנטיקה שלנו לא השתנתה במיוחד בעת האחרונה, המחקרים קושרים בין ריבוי מקרי קוצר הראייה לבין התפתחויות חברתיות, דוגמת העלייה במספר שנות הלימוד, שעות עבודה ארוכות מול המחשב וירידה בזמן השהות מחוץ לבית. גם השימוש הרווח בטלפונים חכמים אינו מיטיב עם בריאות העיניים שלנו: אם לא די בכך שהם מצריכים מאיתנו התבוננות ממוקדת וממושכת שעלולה לפגוע בראייה, הם פולטים אור כחול, שעלול לפגוע בתאי רשתיות העין.

לקות הראייה הנפוצה ביותר בעולם. בקוצר ראייה קרן האור מגיעה קצת לפני הרשתית | ויקיפדיה, נחלת הכלל

זוקן ראייה ורוחק ראייה

כשאנחנו יושבים בבית קפה, מתעדכנים ברשת החברתית בעזרת מכשיר הטלפון החכם שלנו, ומדי פעם מרימים את המבט כדי לבדוק אם המנה שלנו בדרך, אנחנו משתמשים במנגנון האקומודציה של העדשה. אקומודציה (ובעברית: הִתָּאֲמוּת) היא היכולת של שרירי העיניים שלנו לשנות את צורת העדשה בהתאם למרחק שאליו אנחנו מתבוננים, במטרה לאפשר הסטת אור תקינה. כאשר העין מביטה הרחק השרירים רפויים ומשווים לעדשה מבנה שטוח, כך שיכולת שבירת האור שלה פוחתת – תנאים מתאימים לראייה מרחוק. מנגד, במבט מקרוב (כ-30 סנטימטרים מהעין) השרירים מתכווצים, העדשה נעשית קמורה יותר ויכולת שבירת האור שלה עולה, כך שנוצרים תנאים מתאימים לראייה מטווח קצר. בזכות הגמישות המבנית הזו, קרני האור מגיעות לנקודת הפובאה שברשתית ואנחנו רואים היטב – אם מטווח קרוב ואם מטווח רחוק יותר.

בדרך כלל אנחנו נולדים עם יכולת אקומודציה מרבית, כך שמעברים בין ראייה קרובה לראייה רחוקה לא מצריכים מעינינו כל מאמץ. עם זאת, היכולת זאת יורדת עם הזמן, כך שמחצית ממנה אובדת עד גיל 25 בערך, וממשיכה להצטמצם עם הגיל. כתוצאה מכך, העדשה לא מתאימה את עצמה במדויק למרחק שקרני האור מגיעות ממנו; הן לא מוסטות היטב כבעבר, ואינן מגיעות בדיוק לנקודת הפובאה אלא מרחיקות מעבר אליה, מה שיוצר טשטוש ראייה, המכונה רוחק ראייה הנובע מהזדקנות, או זוקן ראייה. בשונה מקוצר ראייה, אנשים שחווים רוחק ראייה או זוקן ראייה יראו בצורה מטושטשת עצמים קרובים, ואילו הראייה למרחק תישאר תקינה. הירידה בחדות הראייה מתחילה סביב גיל 45-38, ופוגעת במידה מסוימת כמעט בכל האוכלוסייה מגיל 55 ומעלה.

רוחק ראייה וזוקן ראייה גורמים שניהם לקושי בראייה מקרוב, אך הם נובעים מסיבות שונות. רוחק ראייה "אמיתי" אופייני בעיקר בילדים ואף בפעוטות וחולף לעיתים מעצמו, בעוד שהסיכוי לזוקן ראייה גדל ככל שהגיל עולה. במקרה של זוקן ראייה, עדשת העין עצמה הופכת לנוקשה יותר, מה שפוגע במיקוד קרני האור ברשתית העין ואילו ברוחק ראייה הפגם הוא בדרך כלל מבנה קצר מהרגיל של גלגל עין, שגורם למיקוד קרני האור בחלקה האחורי של העין. 

בתמונה העליונה ראייה תקינה. בתחתונה מצב של זוקן ראייה שבו קרן האור מגיעה קצת אחרי הרשתית בגלל גמישות ירודה של עדשת העין |  BruceBlaus, Wikipedia

צילינדר

מצב נוסף שפוגע באיכות הראייה נקרא צילינדר או אסטיגמציה (Astigmatism), והוא עלול לגרום לראייה מטושטשת מרחוק ומקרוב כאחד. הסיבה העיקרית ללקות ראייה זו היא שינוי במבנה הקרנית, ובחלק קטן מהמקרים גם שינוי במבנה העדשה. 

קרנית טיפוסית היא עגולה וסימטרית, אך כאשר צורתה משתנה, קרני האור שעוברות דרכה נשברות בצורה לא אחידה, מגיעות אל הרשתית מפוזרות ומתחלקות למספר מוקדים ברשתית במקום להגיע לנקודה אחת. כתוצאה מכך נוצר טשטוש ראייה. הפיזור מתבטא בעיקר בלילה, משום שבחשכה האישון מתרחב וקולט יותר מקרני האור שגורמות לאפקט המטשטש. התוצאה תהיה "מריחה" של אובייקטים, צל סביב מילים בזמן קריאה, גבולות לא ברורים ואף כפילות ראייה.

בעין עם אסטיגמציה קרני האור מתפזרות ויוצרות כמה נקודות מוקד על הרשתית במקום להגיע לנקודה אחת | Slave SPB, Shutterstock

הפתרון הפשוט – משקפיים

משקפי ראייה – שתי עדשות מחוברות בגשר שמונח על האף, וידיות שממשיכות ומונחות על האוזניים – נראים לנו היום כפתרון פשוט ומובן מאליו לבעיות ראייה. אך מי שנולדו לפני המצאתם כשראייתם פגועה או ירודה נאלצו לנהל את חייהם עם ראייה מטושטשת, שבחלק מהמקרים הלכה והתדרדרה עד לעיוורון מוחלט. האזכורים הראשונים בהיסטוריה לעדשות מגיעים ממצרים ומיוון העתיקה, אם כי לא ברור אם תושבי המקומות הללו השתמשו בהן לשיפור הראייה. 

איננו יודעים בבירור למי לייחס את המצאת משקפי הראייה הראשונים, שכן פיתוחם היה תהליך הדרגתי שארך מאות שנים. היסטוריונים נוהגים להצביע על הנזיר האיטלקי אלסנדרו דלה ספינה, בן סוף המאה ה-13, אך אין תיעודים מהימנים שיכולים לאמת את זהותו. המצאת הדפוס והרחבת מעגל ההשכלה בתקופת הרנסנס הביאו עימן את העלייה הראשונה בביקוש למשקפיים, שהיו לסמל של חוכמה וידע. בתחילת דרכם המשקפיים היו סמל סטטוס שייצג עושר; הם נמכרו כמוצר יוקרתי עשוי בדולח ושימשו בעיקר את מעמד האצולה. כיום, מאות שנים ואי-אילו תהפוכות חברתיות לאחר מכן, המשקפיים נחשבים מוצר בסיסי, חלקם עשויים פלסטיק והם נגישים לרוב שכבות האוכלוסייה.

פלוס או מינוס?

משקפי הראייה מעניקים לחלקנו את היכולת לראות בצורה חדה יותר. כיצד הם עושים זאת? מטרת משקפי הראייה היא להחזיר לעיניים את יכולת שבירת קרני האור, כלומר למקד את קרני האור שנשברו בצורה לא תקינה ולהביא אותן אל הפובאה. כדי לאפשר זאת המשקפיים מצוידים בעדשות, ששוברות את קרני האור בדומה לקרנית ולעדשת העין. המספר בעדשת המשקפיים נמדד ביחידות דיופטר (diopter) ומעיד על יכולת שבירת האור של העדשה: ככל שערכו גדול יותר גְּדֵלה גם יכולת השבירה, כדי לפצות על בעיית ראייה חמורה יותר.

לתיקון קוצר ראייה משתמשים בעדשה בעלת מספר שלילי (-), שהיא דקה במרכז ועבה יותר בקצוות, במטרה "למשוך" קדימה את קרני האור ש"נפלו" מעט לפני הרשתית, כך שהן ירחיקו ויגיעו בדיוק אל הרשתית. לתיקון רוחק ראייה או זוקן ראייה משתמשים בעדשה בעלת מספר חיובי (+), שהיא עבה במרכז ודקה יותר בקצוות. עדשה מסוג זה נועדה "למשוך" אחורה את קרני האור ש"נפלו" אחרי הרשתית ולקרב אותן אליה, כדי שיגיעו במדויק ליעדן. 

אם כך, משקפי הראייה נועדו לשפר את יכולת הראייה הקיימת שלנו כדי שנוכל לראות בצורה חדה, מצב שמכונה ראיית 6/6.

משמאל עדשה קעורה עם מספר דיופטר שלילי לתיקון קוצר ראייה, מימין עדשה קמורה עם מספר חיובי לתיקון רוחק ראייה | petrroudny43, Shutterstock

שש שש זה הכי טוב שיש?

רבים מכירים את המושג ראיית 6/6 ומשתמשים בו כדי לתאר ראייה טובה, אך מה פשר המספרים? זהו למעשה מדד של חדות הראייה. בקצרה, לכל אחת מהעיניים שלנו אפשר להקצות מספר באמצעות בדיקת ראייה. המספר מבטא את היחס בין יכולתה של העין לראות בבירור עצם מסוים ממרחק של שישה מטרים, ליכולת של עין בעלת ראייה תקינה לראות את אותו עצם מאותו מרחק. 

בבדיקת ראייה מקובלת מעמידים את הנבדק במרחק של שישה מטרים מלוח שעליו אותיות או ספרות בגדלים שונים, ובודקים מהו הסימן הקטן ביותר שהנבדק מצליח לקרוא ולזהות כהלכה. לאחר מכן, מבקשים מאדם שראייתו תקינה לקרוא את אותו סימן, ובודקים מהו המרחק המרבי שממנו הוא מצליח לעשות זאת. אם לנבדק ראייה תקינה, שני המשתתפים יראו את הסימן ממרחק זהה – שישה מטרים. ראיית הנבדק תוגדר כ-6/6, שנחשבת לראייה התקינה הממוצעת: המונה (6) מייצג את ששת המטרים של המרחק בין הנבדק ללוח הבדיקה, והמכנה (שמספרו משתנה מאדם לאדם) מייצג את המרחק שממנו "עין תקינה" תראה את העצם הקטן ביותר שהנבדק יכול לראות ממרחק של שישה מטרים. 

חדות ראייה פחותה תתבטא במכנה שערכו גדול מ-6. בדוגמה כמו 6/12, הנבדק מזהה סימן מסוים ממרחק של שישה מטרים, אבל בעל ראייה תקינה יכול לזהות את אותו סימן ממרחק כפול, שנים-עשר מטרים. כלומר, בהשוואה לבעל ראייה תקינה, הנבדק צריך לעמוד קרוב יותר ללוח הבדיקה כדי לראות באותה חדות, ומכאן שראייתו פחות טובה. 

האם תיתכן ראייה טובה יותר מ-6/6? כן! אדם שרואה 6/5 יוכל לזהות ממרחק של שישה מטרים סימן בגודל מסוים, ואילו אדם שראייתו תקינה יזהה את אותו סימן ממרחק קטן יותר – חמישה מטרים. אם כך, ככל שהמכנה גדול מהמונה חדות הראייה ירודה יותר, ובמקרים שהמכנה קטן מהמונה, יכולת הראייה טובה מראייה תקינה ממוצעת.

עדשת משקפיים קמורה, קעורה או לא סימטרית מביאה את קרני האור לאזור הרצוי ברשתית. בשורה העליונה סוגי ראייה לא תקינה ובשורה התחתונה עדשות בצורות שונות מתקנות אסטיגמציה, רוחק ראייה וקוצר ראייה | Peter Hermes Furian, Shutterstock

פזילה 

לצורך ראייה תקינה נדרשת עבודת צוות מתואמת של שתי העיניים. כדי להבטיח זאת, מצוידות העיניים בשישה שרירים שפועלים בסנכרון מופלא. כשאחד השרירים מתכווץ, השריר הנגדי לו מתרפה, וכך העיניים משנות את המיקוד שלהן מנקודה אחת לשנייה ונוצרת תמונה ברורה ותלת-ממדית. כאשר המערכת ששולטת בתנועת העיניים נפגעת, גם הסנכרון בין העיניים עלול להיפגע. כך נוצרת פזילה, שיכולה להיות זמנית או קבועה, מולדת או נרכשת, ולנטות לכל אחד מהכיוונים. 

פזילה איננה רק פגם אסתטי במראה הפנים: היא עלולה לגרום לכפל ראייה או לטשטוש ראייה, וגם ראיית העומק, שמתאפשרת בעיניים בריאות הודות לסנכרון בין שתי העיניים, עלולה להיפגע. ראיית העומק מסייעת לנו לאמוד את המרחק בין עצמים שונים, ואנו זקוקים לה כדי לנווט, להתמצא במרחב ולנוע בו. שכיחות הפזילה באוכלוסייה עומדת על כשלושה אחוזים, והיא שכיחה יותר אצל ילדים מאשר אצל מבוגרים. 

כאשר ילדים מפתחים פזילה חשוב מאוד לזהות את הבעיה במהירות ולטפל בה, כדי למנוע קשיי ראייה בעתיד. הסיבוך הנפוץ ביותר של פזילה הוא עין עצלה – מצב שבו הראייה בעין הפוזלת נפגעת והמוח מפסיק להשתמש בה. ללא טיפול מתאים, עין עצלה עלולה לפגוע לצמיתות ביכולת הראייה, ואפילו לגרום עיוורון מוחלט. חשוב לשים לב גם לפזילה המופיעה בפתאומיות, בעיקר בקרב מבוגרים. פזילה כזו מעידה במקרים רבים על מצב חירום נוירולוגי שדורש בירור רפואי מהיר.

הסיבוך הנפוץ של פזילה הוא עין עצלה. ילדה עוטה רטייה על העין כדי לטפל בעין עצלה | Marinesea, Shutterstock

צבע העיניים

רוב האנשים בעולם מתהדרים בעיניים חומות – בקשתיות חומות, ליתר דיוק. שניות בשכיחותן הן העיניים הכחולות, ואחריהן עיניים בצבע ירוק ובצבעים נוספים. צבע העיניים משתנה בהתאם לריכוז המלנין בתאים של קשתית העין: כמות גדולה של מלנין תיצור קשתית שנראית לנו כהה, ואילו בכמות קטנה יותר נקבל עיניים בהירות יותר, למשל בצבע כחול.

מלנין הוא פיגמנט (צבען), כלומר חומר שיכול לבלוע קרני אור ולהחזיר או לפזר אותן, והוא משפיע על צבעם של איברים רבים. זהו גם החומר שמקנה לעור ולשֵׂער את צבעם הייחודי. אם נתבונן בקפידה בעין מסוימת, נוכל לזהות שצבעה אינו אחיד לחלוטין אלא מורכב ממספר גוונים, כהים לצד בהירים, בשל ריכוז המלנין שאינו אחיד בכל אזורי הקשתית.

תפקידו של המלנין אינו אסתטי בלבד: הוא משמש גם להגנה על התאים. קרני השמש נבלעות בתוכו ומוחזרות בחלקן החוצה, וסיכוייהן להזיק לעיניים שלנו פוחתים ככל שיש יותר מלנין. בעיניים בהירות, שיש בהן ריכוז נמוך של מלנין, קרינת השמש תוכל לחדור יותר בקלות לחלקי העין הפנימיים; ואכן, עיניים בהירות נוטות יותר לסִנְווּר, ונמצא קשר סטטיסטי בין עיניים בהירות וסיכון מוגבר לסרטן העור. עם זאת, נראה שגם עיניים כהות טומנות בחובן סיכון בריאותי: לכהי-עיניים יש נטייה מוגברת לקטרקט כתוצאה מחשיפה לשמש. 

אף שקרינת השמש עלולה כאמור לפגוע בעיניים, חשוב לזכור שלחשיפה מבוקרת לאור השמש יש יתרונות בריאותיים, הן בתחום התפתחות העיניים והן בשמירה על תקינותם של מקצבים ביולוגיים, ודווקא הימנעות מוחלטת ממנה עלולה להיות מזיקה. אם כך, כפי שנהוג להגן על העור מפני קרינת השמש בעזרת אמצעי הגנה, כדאי שנקדיש תשומת לב גם לעיניים. אין צורך באמצעים משוכללים במיוחד כדי להגן עליהן – אפשר פשוט להרכיב משקפי שמש ולהגביל את שעות החשיפה לאור. 

העיניים שלנו הן החלונות שדרכם אנו מתבוננים בעולם שסביבנו, ממבט על הנופים העצומים ביותר בטבע ועד לבחינת הפרטים הקטנים ביותר. בעזרת הידע וכושר ההמצאה פיתחנו עדשות שמאפשרות תיקון לקויות ראייה שונות ויכולות להחזיר לראייה את החדות והמיקוד התקינים. וכידוע, אין טוב ממראה עיניים.