ציפורי השיר נחשבות למופת של זוגיות טובה, נאמנה וארוכת טווח. אבל מחקרים גנטיים מראים כי במינים רבים של ציפורים בגידות הן תופעה נפוצה מאוד. מדוע זה כך ובמה מועילות הבגידות לציפורים?
כל שנה, בסביבות אפריל, מתקבצות סנוניות הרפתות (Hirundo rustica) בזוגות במחסנים, מתחת גשרים או ברפתות, כמתבקש משמן, לבנות לעצמן קן או לשפץ את הקן משנים עברו. שני בני הזוג משתפים פעולה לא רק בבניית הקן, אלא גם בהגנה עליו, בדגירה ובטיפול בצאצאים. כמו רוב ציפורי השיר, הסנוניות הן מונוגמיות, והן נשארות עם אותו בן זוג במהלך כל חייהן, מופת של אהבה ומסירות.
או שלא. מתברר כי מאחורי החזות המשפחתית, סנוניות רבות לא מסתפקות בבן הזוג ה"חוקי" ובודקות מדי פעם מה קורה אצל השכנים. מחקרים מצאו כי באחד מכל שלושה קינים של סנוניות היה לפחות גוזל אחד שאביו הביולוגי לא היה בעל הקן שטיפל בו. בסך הכול, לא פחות מ-28% מהגוזלים היו תוצרים של "בגידות".
הסנוניות אינן היחידות שמוצאות לעצמן עיסוקים מחוץ לקן המשפחתי. בספר מ-1968, כתב האורניתולוג דיוויד לק שכמעט כל ציפורי השיר (93%) הן מונוגמיות, ואין אף מין שבו לנקבה אחת יש מספר בני זוג. מבחינה חברתית, המשפט הזה נכון לחלוטין: ציפורי שיר נוהגות לגדל את צאצאיהן בזוגות של זכר אחד ונקבה אחת. אך מחקרים מאוחרים יותר, בשיטות גנטיות, חשפו שרוב ציפורי השיר המונוגמיות לכאורה נוהגות "להתפרפר" מפעם לפעם, ונקבות בהחלט מזדווגות עם יותר מזכר אחר. ולא מדובר רק בציפורי שיר. אפילו הברבורים, שמופיעים לעיתים קרובות כסמל לזוגיות ואהבה, התבררו כבוגדניים ביותר: כ-15 אחוז מהאפרוחים של הברבור השחור אינם צאצאיו הביולוגים של האב שמגדל אותם. מתוך עשרות מינים "מונוגמיים-חברתית" שנחקרו, פחות מרבע היו מונוגמיים גם מבחינה גנטית.
תדירות ה"בגידות" משתנה ממין למין, ולעיתים אפילו בין אוכלוסיות שונות של אותו מין. יש ציפורים שאצלן מקרים כאלה נדירים למדי, ויש מינים שאצלם מספר ה"ממזרים" גדול ממספר הצאצאים ה"חוקיים". אצל גיבתון הסוף (Emberiza schoeniclus) למשל, רק כ-45% מהגוזלים הם צאצאיו הביולוגיים של בעל הקן.
הבדיקות הגנטיות מאלצות אותנו להכיר בכך שהציפורים אינן אותן "ציפורי אהבה" שחשבנו שהכרנו. הממצאים מעלים את השאלה למה בעצם זה כך?
רוב הצאצאים של גיבתון הסוף אינם של האב המגדל אותם. למעלה: סנונית הרפתות | צילומים: Shutterstock, Science Photo Library
התועלת לנקבות
מדוע ציפורים רבות כל כך טובלות את מקוריהן בצלחת לא-להן? בכל הנוגע לזכרים, התשובה ברורה למדי: מבחינה אבולוציונית, הזכר המוצלח ביותר הוא זה שמשאיר אחריו כמה שיותר צאצאים, והדרך הבטוחה לעשות זאת היא להפרות כמה שיותר נקבות. היתרון בהפריה של נקבות שאינן בת זוגו גדול במיוחד, שכן הוא משאיר לבן הזוג של ה"בוגדת" את נטל הטיפול בגוזלים.
לעומת זאת, קשה הרבה יותר להבין מה היתרון שהתנהגות זו נותנת לנקבות, שהרי מספר הצאצאים שלהן מוגבל על ידי מספר הביצים שהן יכולות להטיל, לא על ידי מספר הפרטנרים. תצפיות הראו שהנקבות הן שותפות פעילות ב"בגידות", ולעיתים קרובות אף יוזמות אותן בעצמן.
ההסבר הראשון שהוצע היה פשוט למדי: הנקבות מחפשות את החומר הגנטי הטוב ביותר לצאצאיהן. רק אחת תזכה להיות בת הזוג של הזכר המבוקש ביותר, אבל גם האחרות יכולות ליהנות ממנו, או לפחות מהגנים שלו, מהצד. אם זה אכן ההסבר, היינו מצפים שהגוזלים שאביהם שנולדו "מחוץ לנישואין" יהיו בעלי מטען גנטי משובח בהשוואה לאחיהם לקן, צאצאי הבעל ה"חוקי". את ההסבר הזה אפשר לבדוק באמצעות בחינת הישרדותם ומאפייניהם הפיזיים של הגוזלים משתי הקבוצות.
השוואות כאלו נעשו, ובתחילה נראה כי התוצאות תומכות בהסבר זה. מחקרים בירגזי כחול, לדוגמה, הראו כי צאצאים של זכרים זרים גדולים יותר מאחיהם-למחצה ויש להם סיכוי טוב יותר להישאר בחיים במשך השנה הראשונה. אך מחקרים מאוחרים יותר על אותן ציפורים סיפקו לכך הסבר אחר: הביצים שמקורן ב"בגידות" מוטלות לרוב מוקדם בעונה, והביצים של בעל הקן מוטלות מאוחר יותר. לגוזלים שבקעו מוקדם יותר יש יתרון על אחיהם הצעירים, ויתרון זה לבדו מסביר את ההישרדות של ה"ממזרים", מבלי להידרש לגנטיקה טובה יותר.
לאור תוצאות סותרות במחקרים שונים ועל מיני ציפורים שונים חוקרים רבים סבורים כיום כי השערת היתרון הגנטי אינה נתמכת בעדויות, וכי היא אינה ההסבר, לפחות לא ההסבר היחיד, לנקבות הקופצות מקן לקן.
מה בכל זאת יכול להיות ההסבר? האפשרויות שהוצעו כוללות הגנה בפני אי-פוריות של בן הזוג (במקרה שהוא אינו פורה, לפחות יהיו לנקבה צאצא או שניים מזכר אחר), ואפילו הורדת המוטיבציה של זכרים זרים לפגוע בגוזלים. בחלק ממיני הציפורים יש תחרות קשה על מקורות מזון, אתרי קינון ועוד, שעשויה לבוא לידי ביטוי גם בתקיפה של קינים וגוזלים. אם הנקבה מזדווגת עם מספר זכרים, אף אחד מהם לא יכול להיות בטוח שהגוזלים בקן השכן אינם בעצם שלו, ולכן הסיכוי שיתקוף אותם פוחת.
כל ההסברים הללו מתייחסים להתאמה אבולוציונית של הנקבה: הנקבה מרוויחה מההתנהגות ה"בוגדנית", בדמות צאצאים בעלי גנים טובים יותר או הגנה על הצאצאים, ולכן הגנים הגורמים לה "לבגוד" נפוצים באוכלוסייה. יש גם סוג אחר של הסברים, ולפיהם אין להתנהגות זו אין כל יתרון עבור הנקבה, והגנים המכתיבים אותה נמצאים שם מסיבה אחרת לגמרי.
הממזרים שורדים יותר, פשוט מכיוון שבקעו מהביצים מוקדם יותר מאחיהם למחצה. ציפוי ירגזי כחול | מקור: ויקיפדיה
השערות שקשה לבדוק
זה הרעיון של "המגבלה הגנטית": גֵן האחראי על תכונה מסוימת שאינה מועילה נשאר באוכלוסייה משום שהוא קשור לתכונה אחרת, שכן מקנה יתרון. ייתכן, למשל, כי נקבות בוגדות משום שזכרים בוגדים. כאמור, היתרון הטמון בבגידות עבור הזכרים אינו מוטל בספק. לפי השערה זו, אותם גנים הגורמים לזכרים לחפש הרפתקאות מחוץ לקן גורמים גם לנקבות לעשות אותו דבר. היות שהזכרים והנקבות חולקים זה עם זה כמעט את כל המטען הגנטי, גנים שמועילים לזכרים יתפשטו באוכלוסייה וישפיעו גם על הנקבות. זה גם ההסבר להימצאותן של פטמות אצל יונקים זכרים: הם לא זקוקים להן, אבל נקבות כן, והגנים המכתיבים את היווצרות הפטמות (המועילות) בנקבות עושים אותו דבר אצל זכרים.
הסברים אחרים מתמקדים בתועלת שגנים אלו מספקים לנקבות, אך לאו דווקא בכך שהם מעודדים הזדווגות מחוץ לקן. נניח שגן מסוים גורם לנקבה להזדווג פעמים רבות יותר או להיענות בקלות לחיזור. לנקבה זו יהיו ככל הנראה צאצאים רבים יותר מאשר לנקבה בעלת צורה אחרת של הגן, שתיענה לחיזורים רק לעיתים נדירות. כ"תופעת לוואי", הנקבות האלו, המוכנות תמיד להזדווג, כנראה לא יסתפקו רק בבן זוגן אלא יקפצו לביקור גם אצל השכנים. אם "הגן לבגידה" הוא למעשה "גן להיענות לחיזור", קל להבין מדוע הוא יתפשט באוכלוסייה.
הבעיה עם ההשערות מסוג המגבלה הגנטית, מעניינות ככל שיהיו, היא שקשה מאוד לבדוק אותן. כאן לא מספיק להסתכל על הצלחת הצאצאים אלא יש לבדוק את המתאם בין מטען גנטי להתנהגות, וזה מסובך הרבה יותר. וכמו תמיד, ייתכן שכמה מההסברים שהוצגו כאן תורמים להתנהגות הנקבות, או שהסבר שונה לחלוטין מחכה להתגלות.
בברכות ליום הנישואים או ליום האהבה, זוג ציפורים משמש פעמים רבות כסמל לאהבה ונאמנות, והממצאים על בוגדניות הציפורים כנראה לא ישנו זאת. אולי הם רק יזכירו לנו שהטבע מורכב וקשה להבנה הרבה יותר ממה שחשבנו בעבר, ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לנסות.
