כשבייתנו את בעלי החיים, שינינו את התנהגותם – וגם את מראם. מדוע בעלי חיים מבוייתים רבים חולקים את אותן תכונות פיזיות? והאם במהלך האבולוציה שלנו בייתנו גם את עצמנו?

ב-1959 יצא החוקר דמיטרי בליאייב (Belyayev, Беля́ев) לנובוסיבירסק שבברית המועצות, כדי להתחיל בניסוי שממשיך עד היום. השאלה שרצה לענות עליה הייתה: מה קורה לבעלי החיים כשאנחנו מבייתים אותם?

בשונה מאילוף, שבו מלמדים בעל חיים מסוים להישמע לפקודות או להתנהל בצורה הרצויה לנו, ביות הוא תהליך שנוגע למין כולו ולא לפרט בודד. מין מבוית הוא מין ששונה מבחינה גנטית, וכתוצאה מכך גם מבחינה חיצונית ולרוב התנהגותית, ממין הבר שממנו התפתח. מאות ואלפי שנים של הכלאות שינו את המינים המבוייתים והתאימו אותם לצרכי האדם. הפרות השתנו כך שיתנו יותר חלב, התרנגולות –שיטילו יותר ביצים, הסוסים היום גדולים יותר מאבותיהם סוסי הבר ומסוגלים לרוץ מהר יותר. הכלבים צייתנים יותר, בעלי נטייה מולדת להימשך אל בני האדם, וגזעים שונים שלהם פותחו למשימות שונות: כלבי רועים, כלבי ציד, כלבי מזחלות – כל גזע עם תכונות הגוף והאופי שיעזרו לו במשימתו, ובמקרים קיצוניים עד כדי נזק לכלבים.  

למרות שכל מין של בעל חיים בוית למטרה שונה, יש כמה מאפיינים שחוזרים שוב ושוב אצל בעלי החיים המבוייתים. לרבים מהם, למשל, יש אזניים שמוטות, בניגוד לאזניים הזקופות של מיני הבר. לכמה וכמה מהם יש גולגולת קטנה יותר, אף קצר יותר, זנב קצר ומקורזל, שיניים קטנות, פרווה עם כתמים בניגוד לפרווה החלקה הנפוצה אצל אבותיהם הפראיים, ועוד. וזה לא נגמר במראה החיצוני: לחיות מבוייתות יש לעתים קרובות תקופות ייחום ארוכות יותר או תכופות יותר, כלומר כמה פעמים בשנה במקום פעם אחת, והם משחקים ומתנהגים בצורה ילדותית גם כשהם מתבגרים. אותו סט של תכונות המשותפות לחיות מבוייתות רבות מכונה היום "סינדרום הביות". 

בליאייב נתקל לראשונה ברעיון זה כשקרא את ספרו של צ'רלס דרווין, שונות בבעלי חיים וצמחים מבויתים, והוא עורר את סקרנותו. בעלי חיים שונים כל כך בויתו לצרכים שונים כל כך – איך ייתכן שאותן תכונות יופיעו שוב ושוב אצל מינים רבים? 

כדי לענות על כך, ניסה בליאייב להבין מה בכל זאת משותף לכל המינים המבוייתים. התשובה שאליה הגיע הייתה: הם כולם רגועים יותר ממין הבר שממנו התפתחו. אחת הדרישות הבסיסיות מכל בעל חיים שאנו רוצים לגדל, לא משנה לאיזה צורך, היא שהוא לא יתקוף אותנו או יברח ברגע שנתקרב. שלא יפחד יתר על המידה מבני אדם, ושלא יראה בהם אויב שיש להשמיד. לכן, אמר בליאייב, השלב הראשון בביות של כל בעל חיים היה בחירה של הפרטים הרגועים יותר, אלו שחברותיים יותר כלפי האדם. כל התכונות האחרות בסינדרום הביות, הוא טען, צריכות להיות קשורות בצורה כלשהי לתכונה הבסיסית הזו. היא המטרה המרכזית, שאר התכונות הן, במידה מסוימת, תופעות לוואי.

כלב רועים | Shutterstock
פרווה עם כתמים, אוזניים שמוטות, רצון לשחק והתנהגות חברותית. כלב רועים | Shutterstock

לעשות כלב משועל

ההשערה הזו נשמעת הגיונית, אבל איך אפשר לבדוק אותה? לבליאייב היה רעיון: הוא ייקח חיית בר, את השועל הכסוף, תת-מין של השועל האדום (Vulpes vulpes), וינסה לביית אותו. "הוא אמר: אני רוצה לעשות כלב משועל", סיפרה לודמילה טרוט (Trut), תלמידת המחקר שליוותה אותו מהיום הראשון, בכתבה שכתבה לסיינטיפיק אמריקן.

החוקרים יצרו מדד הקובע עד כמה בעל החיים רגוע ומקבל את חברת בני האדם, ובכל דור הרביעו רק את עשרת האחוזים שקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר במדד זה. כך, אם ראו שינויים בשועלים במהלך הדורות, הם יכלו לדעת שהם נובעים אך ורק מברירה של תכונת האופי הבסיסית הזו. בליאייב מת בשנת 1985, אבל הניסוי שלו עדיין ממשיך, וטרוט, בת 86, היא עדיין החוקרת הראשית. 

בדור הראשון, סיפרה טרוט, "כמעט כל השועלים נראו פחות כמו כלבים ויותר כמו דרקונים נושפי אש". כשהחוקרים התקרבו והכניסו מקל לכלוב, רבים מהשועלים עשו כל שביכולתם לנשוך את ידיהם, ואחרים הצטנפו בפינת הכלוב בפחד. אף אחת מהתגובות האלו לא הייתה מה שהחוקרים חיפשו. הם התמקדו בשועלים המעטים שהגיבו פחות או יותר באדישות: לא שמחו למראה בני האדם, אבל גם לא נכנסו לפאניקה או ניסו לתקוף. אלו השועלים שנבחרו להוליד את הדור הבא.

כך, בדורות הבאים היו יותר ויותר שועלים שלווים, שצפו ולא הגיבו כשבני האדם התקרבו אליהם. בדור הרביעי והחמישי כבר היו גורים שציפו להתקרבות החוקרים וכשכשו  בזנבם לקראתם. ואז, בדור השישי – כלומר לאחר שש שנים - נראו לראשונה שועלים מטיפוס חדש. 

מיעוט מהגורים בדור זה, כשני אחוזים, לא רק סבלו את נוכחות בני האדם אלא היו להוטים למגע איתם. הם כשכשו בזנב כשהחוקרים התקרבו אליהם, ליקקו את ידיהם ונתנו להם להרים אותם וללטפם, ממש כמו גורי כלבים. כשהחוקרים עזבו, הם יללו בעצב. בכל דור עלה שיעורם של השועלים האלו, שזכו לכינוי "העילית", עד שלאחר עשרות דורות כ-70 אחוזים מהשועלים התנהגו כך.

אבל התכונות המעניינות יותר היו אלו שלא נבחרו, אלא הופיעו כמו מעצמן עם הברירה לחברותיות. בתוך עשור, לחלק משועלי העילית היו אזניים שמוטות וזנב מקורזל, וקצת לאחר מכן הגיעו גם שועלים שפרוותם מכוסה בכתמים במקום הצבע האחיד של השועלים הכסופים המקוריים. חוטמם הפך מעוגל וקצר יותר, ותקופות הייחום שלהם התארכו. רמת הגלוקוקורטיקואידים שלהם, הורמונים הקשורים למצבי עקה (סטרס), הייתה כחצי מהרמה הנפוצה אצל שועלי בר, והם התנהגו בצורה ילדותית או "גורית" גם בבגרותם. כל אלו הן תכונות האופייניות לסינדרום הביות, והן הופיעו אצל השועלים בתוך זמן קצר באופן מפתיע. 

בליאייב משחק עם השועלים הידידותיים | SPL, Sputnik
לא רק סבלו את נוכחות בני האדם אלא היו להוטים למגע. בליאייב משחק עם השועלים הידידותיים | SPL, Sputnik

ביות בשלב העוברי

בליאייב הראה שסינדרום הביות אכן מתפתח – במהירות - אצל חיות שבויתו אך ורק על סמך מידת החברתיות והרוגע שלהם, אך עדיין לא הסביר כיצד זה קורה. ההנחה היא שכאשר בליאייב ועמיתיו הרביעו את השועלים הרגועים ביותר הם גרמו לגֵנים מסוימים, שתורמים לאותו רוגע, להיות נפוצים יותר באוכלוסייה. מדוע שהגנים האלו ישפיעו גם על מגוון התכונות האחרות של הסינדרום?

בשנים האחרונות, חוקרים בראשותו של ריצ'רד רנגהם (Wrangham) ניסו להסביר זאת בעזרת תיאורית הרכס העצבי (neural crest theory). הרכס העצבי הוא קבוצת תאים שמתפתחת בשלבים מוקדמים של העובר, אצל כל בעלי החוליות. מקורם באזור סמוך לתעלה העצבית, שמאוחר יותר תהפוך לחוט השדרה, אך במהלך ההתפתחות העוברית הם נודדים לאזורים שונים בגוף. תאי הרכס העצבי מגיעים בין השאר לעור, לפנים, לשיניים, למערכת העצבים, וגם לבלוטת יותרת הכליה (האדרנל). בלוטה זו מייצרת ומשחררת לדם הורמונים חשובים, בהם הורמוני עקה, שרמתם נמוכה אצל בעלי חיים מבוייתים. בלוטת יותרת הכליה, טוענים החוקרים, היא המפתח לסינדרום הביות. 

לפי התיאוריה, בשלבים הראשונים של תהליך הביות נבחרים תמיד בעלי החיים הרגועים יותר, והגנים שמתפשטים כך באוכלוסייה המבויתת הם גנים שגורמים לבלוטת יותרת הכליה להיות פעילה פחות. זאת מכיוון שהפרטים שרמת הורמוני העקה אצלם נמוכה יחסית נוטים פחות להגיב בתוקפנות או בפחד. אותה פעילות נמוכה של הבלוטה, טוענים החוקרים, היא תוצאה של שינוי בהתפתחות העוברית, שינוי שנוגע ישירות לתאי הרכס העצבי. ייתכן שפחות תאים כאלו נוצרים, או שהם מתחילים לנדוד מאוחר יותר, או נודדים לאט יותר – במינים מבויתים שונים עשויות להיות מוטציות שונות, שישפיעו על התאים האלו באופן שונה – אבל התוצאה היא תמיד בלוטה פעילה פחות. 

אך זו לא התוצאה היחידה. היות שהגנים משפיעים על תאי הרכס העצבי, הם משפיעים גם על אזורים רבים אחרים בגוף, שתאים אלו מגיעים אליהם. בבעלי החיים המבוייתים, פחות מתאי הרכס העצבי מגיעים לעור והופכים לתאים מייצרי פיגמנטים, וכך נוצרת תבנית של כתמים. פחות מהתאים בונים את הסחוס באוזניים ובזנב, והתוצאה היא אזניים שמוטות וזנב מקורזל. באותו אופן מתקבלים החוטם המעוגל והקטן, השיניים הקטנות והגולגולת הקטנה. שינויים במערכת העצבים משפיעים גם על הורמונים הקשורים ברבייה, ועשויים לגרום לתקופות ייחום ארוכות יותר. כך ברירה לתכונה אחת, חברתיות, גורמת בעקיפין לסינדרום הביות כולו. 

סרטון נחמד של NPR על סינדרום הביות ותיאורית הרכס העצבי:

קוף האדם ההיפי

האם ייתכן כי אותו תהליך שעוברות חיות מבוייתות, יתרחש גם ללא מעורבות בני אדם? כן, טוען בריאן הר (Hare) מאוניברסיטת דיוק. כך, לדעתו, אפשר להסביר את האבולוציה של הבונובו, קוף אדם הקרוב מאוד לשימפנזה. 

אבותיהם של הבונובו נפרדו מאבות השימפנזים רק לפני מיליון או שני מיליון שנים – כמה מיליוני שנים לאחר שהשושלת שהובילה אליהם נפרדה מהשושלת שהובילה אלינו. הם דומים לשימפנזים במראיהם, אך יש כמה סימנים שלפיהם אפשר לזהות אותם. לרוב יש להם שפתיים אדומות בפנים שחורות, ולעתים קרובות כתם בהיר באזור הישבן. האזניים שלהם קטנות יחסית לאלו של השימפנזים, המצח גבוה והם בעלי "תסרוקת" אופיינית: השיער על ראשם מופרד באמצע וגדל לצדדים. למרות שנקראו פעם "שימפנזה גמדי", הם אינם קטנים באופן משמעותי מקרוביהם, אך הזכרים נוטים להיות רזים יותר בהשוואה לזכרי השימפנזה השריריים. יש להם כתפיים צרות יותר, ראש קטן יחסית ורגליים ארוכות. לבונובו, טען חוקר הפרימטים פרנס דה ואל (De Waal) בכתבה בסיינטיפיק אמריקן, "יש יותר סטייל".

השוני הגדול יותר, עם זאת, ניכר בהתנהגותם. בעוד השימפנזים הם פטריארכליים ומונהגים על ידי זכר אלפא, נראה שבקבוצות הבונובו הנקבות הן המנהיגות. השימפנזים, בעיקר הזכרים, ידועים בתוקפנותם, גם בתוך הקבוצה וגם כלפי שימפנזים מקבוצות שכנות. הם נאבקים זה בזה על הבכורה בקבוצה, נלחמים על מזון ולעתים קרובות מאיימים ואף תוקפים גם את הנקבות. הם טריטוריאליים מאוד, וכאשר שתי קבוצות נפגשות, המפגש הוא תמיד עוין ולרוב יסתיים בקרב, שעשוי להיות גם קטלני. הזכרים של קבוצות מסוימות נוהגים לסייר בגבולות הטריטוריה שלהם, ואם הם נתקלים בזכר בודד הם עלולים להרוג אותו.

הבונובו, לעומתם, רגועים הרבה יותר. הם אינם מלאכים – גם אצלם יש קרבות והם בהחלט עשויים לפצוע וכנראה גם להרוג זה את זה. אך רמת האלימות שלהם נמוכה בהרבה בהשוואה לשימפנזים. בעוד זכרי שימפנזים כורתים לעתים קרובות בריתות זה עם זה, וביחד דואגים למנוע מזכרים אחרים גישה לנקבות ומאלצים נקבות להזדווג איתם, אצל הבונובו הבריתות הנפוצות יותר הן של זכר ונקבה, בעיקר אם ובן. הנקבות גם יוצרות קשרים בינן לבין עצמן, וזכר שינסה לאיים על נקבה או לתקוף אותה יגלה עד מהרה ששאר נקבות הקבוצה עומדות מאחוריה ולא יסבלו זאת. לכן אצל הבונובו, אך לא אצל השימפנזים, הבחירה עם מי להזדווג מצויה במידה רבה בידי הנקבות. גם הבונובו הם טריטוריאליים, וכששתי קבוצות נפגשות הן עשויות לאיים זו על זו, אך ברוב המקרים האיום לא מתממש לכדי אלימות פיזית – אחת הקבוצות פשוט עוזבת את המקום בלי מגע ביניהן. לפעמים המפגש בין הקבוצות יכול להיות אפילו חברי, כאשר פרטים משתי הקבוצות יושבים זה לצד זה, משחקים או מזדווגים.

יחסי מין הם באופן כללי חלק חשוב מחיי החברה של הבונובו. הם עושים זאת לעתים קרובות, בתנוחות שונות, כולל פנים אל פנים, ובכל הזיווגים האפשריים: לא רק נקבה עם זכר אלא גם זכר עם זכר ונקבה עם נקבה. הם אינם מתרבים בקצב גבוה יותר מזה של השימפנזים, שעוסקים בפעילות זו הרבה פחות – נראה שכמו קרוב משפחתם העירום, הם עושים זאת לשם הנאה. עובדה זו, לצד אורחותיהם הרגועים, הקנתה להם את הכינוי "קוף האדם ההיפי", שמעדיף לעשות אהבה ולא מלחמה. 

כשהם לא עסוקים ביחסי מין, הבונובו מקדישים זמן רב למשחק. כל הקופים וקופי האדם משחקים כשהם קטנים, אך הבונובו משחקים יותר, וממשיכים לשחק גם בגיל מבוגר. מכמה בחינות, ההתנהגות שלהם, גם כבוגרים, דומה לזו של שימפנזים צעירים. ניסויים הראו שהם חולקים מזון בשמחה עם חבריהם ואפילו עם בונובו זרים, דבר ששימפנזים בוגרים אינם עושים. בסיטואציות חברתיות, רמת הטסטוסטרון בדמם של שימפנזים זכרים עולה, אבל עלייה כזו לא נראית אצל זכרי הבונובו.

ביות עצמי

כשהר שמע על מכלול התכונות האלו בהרצאה, הייתה לו הארה. "הוא דיבר על הבונובו כעל חידה אבולוציונית. יש להם את כל התכונות המוזרות האלו, בהשוואה לשימפנזים, ואין לנו מושג איך להסביר אותן", נזכר הר בראיון לסיינטיפיק אמריקן. "אמרתי: היי, זה ממש כמו השועלים הכסופים!".

ואכן, לא מעט מהתכונות המייחדות את הבונובו מתאימות לסינדרום הביות: גם ראש, אזניים ושיניים קטנות יותר, וכמובן גם ההתנהגות – פחות תוקפנות, יותר סובלנות, והתנהגותית "ילדותית" גם בבגרות. האם יכול להיות שהבונובו עברו תהליך של ביות, ללא מגע יד אדם?

במאמר שפורסם ב-2012 פירטו הר, רנגהם שהצטרף אליו וחוקרת נוספת את השערתם. השושלת של הבונובו נפרדה מזו של השימפנזים כאשר נהר הקונגו נוצר וחצה את האזור שבו חי האב המשותף של שני המינים. האוכלוסיות מדרום לנהר התפתחו והפכו לבונובו, והאוכלוסיות מצפון היו אבותיהם של השימפנזים. אבל שתי הטריטוריות האלו לא היו זהות. בצפון חיו אבות השימפנזים בסמוך לגורילות, ונאלצו להתחרות איתן על פירות ועל שטחי מחיה. מכיוון שהמשאבים במקום מסוים מוגבלים, השימפנזים חיים בקבוצות קטנות יותר בהשוואה לבונובו, וגם יציבות פחות: הקבוצה נוהגת להתפצל לעתים קרובות לתת-קבוצות, שחוזרות ומתקבצות ואז מתפצלות שוב. המשאבים המצומצמים מובילים גם לתחרות רבה יותר בתוך הקבוצה, ואלו שזוכים באוכל ובהזדמנויות להזדווגות הם הזכרים התוקפניים והחזקים יותר.

הבונובו, לעומת זאת, לא נתקלו בתחרות ישירה מצד קוף אדם אחר, וכך היו להם משאבים רבים יותר. הם יצרו קבוצות גדולות ויציבות יותר, שאיפשרו לנקבות להקים קואליציה בינן לבין עצמן ולהתנגד לאיומים ותקיפות מצד הזכרים. בתנאים אלו, הזכרים שזכו להצלחה רבייתית גדולה יותר היו דווקא אלו שיצרו בריתות עם הנקבות במקום לתקוף אותן.

 כך עם הזמן, טוענים החוקרים, נוצר ההבדל בין המינים. הבונובו הסובלניים והרגועים יותר העמידו צאצאים רבים יותר, והעבירו להם את התכונות האלו. יחד איתן התפתחו גם תכונות אחרות המזכירות את אלו של החיות המבוייתות: הברירה הטבעית להתנהגות רגועה גרמה לבונובו "לביית את עצמם".

לא כולם מסכימים עם המסקנות האלו. "אני לא קונה את זה" הכריז דה ואל, שחקר בונובו ושימפנזים במשך שנים רבות. הוא מעיר שאיננו יכולים לדעת אם הבונובו אכן הפכו לרגועים יותר במהלך האבולוציה: ייתכן שהאב הקדמון המשותף לבונובו ולשימפנזה היה כבר סובלני וחובב סקס, ודווקא השימפנזים הם אלו שהשתנו במיליון השנים האחרונות והפכו תוקפניים. במקרה זה, אנחנו צריכים להסביר מה גרם לתוקפנות המוגברת של השימפנזים, ולא ל"ביות" של הבונובו. הר מודה שזו אכן בעיה. "זה אתגר אמיתי", אמר, "במיוחד מכיוון שאין לנו אפילו מאובן אחד שיצביע על האבולוציה של אף אחד מהמינים".

בונובו רוחץ בנהר | Shutterstock 
פחות תוקפניים, יותר אוהבים לשחק - בכל מיני משחקים. בונובו רוחץ בנהר | Shutterstock

שרידותם של הידידותיים

לאחר שהציגו את השערתם בנוגע לביות העצמי של הבונובו, פנו הר ורנגהם למין נוסף שלדעתם עבר תהליך דומה: הומו ספיאנס. 

בני האדם הם אולי לא המין הראשון שאנחנו חושבים עליו כשמדובר בסובלנות או חוסר תוקפנות, אך האמת היא שאנחנו יוצאי דופן בקרב הקופים וקופי האדם בנטייתנו לשתף פעולה זה עם זה, ולסבול את חברתם של זרים בקרבתנו. יותר מכך: ללא הסובלנות שלנו, לא היינו יכולים להתפתח למי שאנחנו כיום, טוען רנגהם. "הפחתת התוקפנות צריכה להופיע יחד עם אינטליגנציה, שיתוף פעולה ולמידה חברתית, כאחת התורמות העיקריות להצלחת המין שלנו", כתב בספרו, The Goodness Paradox. היכולת שלנו ללמוד זה מזה ולעבוד יחדיו, העומדת בבסיס התרבות האנושית, לא הייתה יכולה להתפתח בחברה שיש בה תחרות תמידית ואלימה. 

במאמר בשם הישרדותם של הידידותיים ביותר, שהתפרסם ב-2017, סקר הר את העדויות ל"ביות עצמי" של בני האדם. לטענתו, שינויים גנטיים הובילו בין השאר לשינויים הורמונליים, כמו ירידה ברמת הטסטוסטרון ועלייה באוקסיטוצין, שהובילו בתורם לשינויים גם בהתנהגות ובאנטומיה. מתיעוד המאובנים עולה שבמאות אלפי השנים האחרונות הפנים שלנו נהיו שטוחות יותר, רכס הגבות הצטמצם מאוד והגולגולת שלנו הפכה לעגולה יותר. התנהגות אמנם אינה דבר שניתן לבחון במאובנים, אבל בהשוואה לקופי אדם, בני האדם הם חברותיים יותר, חיים בקבוצות גדולות יותר, וגם משחקים ונהנים מפעילויות חברתיות אחרות במשך כל חייהם. 

במאמר אחר שפורסם באותה שנה, חוקרים מאירופה ומארצות הברית בחנו את הגנים שעברו שינוי במהלך האבולוציה של הכלבים, החתולים, הסוסים והפרות, וגם של בני האדם. הם השוו בין הגנום של החיות המבוייתות לזה של קרוביהם החיים בבר, ובין הגנום של האדם לזה של קרוביו שנכחדו, האדם הניאנדרטלי והאדם הדניסובי. הם מצאו כמה וכמה גנים שהשתנו אצלנו ואצל בעלי החיים שבייתנו, גנים שמעורבים בפעילות מוחית ובהתנהגות, וגם באנטומיה. "נראה שיש חפיפה בין בני האדם ובין מינים מבוייתים, ואנו רואים זאת כעדות לביות עצמי" אמר סדריק בואקס (Boeckx), ראש צוות המחקר.

רבים מהגנים האלו מעורבים בהתפתחות העוברית של הרכס העצבי – בדיוק כפי שהיינו מצפים לפי התיאוריה על סינדרום הביות. התיאוריה הזו עדיין בחיתוליה, ויידרשו עוד מחקרים כדי להבין מה מתרחש, מהבחינה הגנטית, כאשר בעל חיים הופך למבויית, בעצמו או בעזרת האדם. "במובן מסוים, מה שעשינו הוא לצמצמם את קבוצת הגנים המועמדים לבדיקה" סיכם זאת בואקס. 

החוקרים אינם טוענים שאפשר להסביר את האבולוציה האנושית כולה כמקרה פרטי של ביות – אין ספק שהיו עוד גורמים רבים שהשפיעו עליה. אך התיאוריה מציעה זווית התבוננות חדשה על כמה מהמאפיינים החשובים ביותר שלנו, וכיצד הם התפתחו. בליאייב כנראה לא תיאר לעצמו, כשיצא לנובוסיבירסק לפני ששים שנה, שהניסוי שערך על שועלים כסופים יחשוף משהו על האבולוציה שלנו עצמנו. 

 

0 תגובות