לכבוד אחד במאי, נסתכל על הפועלות, וגם הפועלים, של עולם החי: אצל דבורי הדבש, הנמלים, הטרמיטים ואפילו במין של מכרסם. איך התפתח באבולוציה מעמד של פועלות שאינן מתרבות, ודואגות לצאצאים של אחרים?

זום, זום, זום, עולה הזמר מכוורת הדבורים
מן הבוקר עד הערב כאן עובדים וגם שרים
כי צריך את הכוורת לסדר ולנקות
גם לדאוג לארוחות ולטפל בתינוקות
(מתוך שיר הפתיחה לתוכנית "בזיק ויויו", מילים: דתיה בן דור)

הפועלות של דבורת הדבש האירופאית (Apis mellifera) עובדות בחריצות: אוספות צוף, מנקות, דואגות לאוכל לזחלים, שומרות על הכוורת מפני איומים ועוד, ממש כמתואר בשיר. פועלות ופועלים של מינים אחרים, ביניהם נמלים וטרמיטים, עסוקים לא פחות במטלות דומות, ולעיתים אפילו יקריבו את חייהם למען המושבה. כמובן, הם לא בעלי החיים היחידים שעובדים קשה. די להסתכל בציפורים שבונות קן ואז עפות הלוך וחזור להאכיל את גוזליהן, או דגי הסלמון ששוחים עשרות קילומטרים במעלה הזרם כדי להגיע לנחל בו בקעו מהביצה. אך במקרים האלו, מטרתה של אותה עבודה קשה היא להעמיד צאצאים, או לדאוג להם ולהבטיח את הגעתם לבגרות. הפועלים – של הדבורים, הנמלים או הטרמיטים – לא יעמידו צאצאים. הם עקרים, ואינם מסוגלים להתרבות. אמנם יש מינים בהם כאשר המלכה מתה אחת הפועלות עשויה לתפוס את מקומה, אך אלו מקרים נדירים. ואפילו במינים אלו, הרוב המוחלט של הפועלות לא יטיל ולו ביצה אחת.

הברירה הטבעית מתגמלת את הפרטים שטובים במיוחד בטיפול בצאצאים: הגנים שלהם יעברו הלאה, וכך גם התכונות התורשתיות שלהם, ביניהן אותה תכונה לעבודה מסורה עבור הדור הבא. קל, אם כך, להבין איך יתפתחו באבולוציה התנהגויות כמו בניית קן והאכלת גוזלים. קשה יותר להבין התנהגות כמו זו של הפועלות העקרות, שעובדות ללא לאות עבור זחלים שאינם צאצאיהן, אלא צאצאי המלכה. לכבוד יום הפועלים, האחד במאי, שיחול ביום ראשון, נתמקד בפועלות של עולם החרקים, שעמלות למען אחרים. מדוע הן עושות זאת? ואיך התנהגות כזו התפתחה באבולוציה, לא פעם אחת אלא כמה וכמה פעמים?

דבורי דבש פועלות בכוורת, לצד זחלים בתאיהם | צילום: Scott Camazine, Science Photo Library
לדאוג לארוחות, לטפל בתינוקות… דבורי דבש פועלות בכוורת, לצד זחלים בתאיהם | צילום: Scott Camazine, Science Photo Library

חברתיות אמיתית

פועלות עקרות לא מופיעות בטבע סתם כך: הן מאפיין של ארגון חברתי מיוחד במינו, המכונה אאוסוציאיליות (Eusociality), או "חברתיות אמיתית". הנמלים, דבורי הדבש והטרמיטים הם כולם אאוסוציאליים, כמו גם מינים נוספים, וכפי שנראה, אולי לא רק חרקים. בעלי החיים האאוסוציאליים חיים בקבוצות, בדרך כלל גדולות, שבהם רק נקבה אחת או נקבות ספורות מתרבות, והשאר הפועלות - מגדלות את צאצאיהן.

כמעט תמיד, הפועלות גם הן בנות של המלכה, ולכן הזחלים שבהן הן מטפלות הם אחיהן ואחיותיהן הצעירות. בכך טמון הפיתרון לחידת עקרותן: הן אמנם לא מעמידות צאצאים, אך הן עוזרות בהעברה של הגנים של המלכה לדור הבא – ורבים מהגנים האלו נמצאים גם אצלן, שהרי הן בנותיה.

צ'רלס דרווין, שלא הכיר את מנגנוני התורשה ולא ידע כיצד תכונות עוברות מדור לדור, הבין בכל זאת שפרטים עקרים יכולים להתפתח בעזרת הברירה הטבעית, כאשר הם עוזרים למשפחתם. בספרו "מוצא המינים" כתב: "אפשר להראות שיש חרקים ופרוקי רגליים אחרים שלעתים הם עקרים, ואם החרקים האלו הם חברותיים, ויש יתרון לקהילה בכך שמספר מסוים של פרטים כל שנה יהיה מסוגל לעבוד אך לא מסוגל להתרבות, אני לא רואה קושי מיוחד בהתפתחות של התכונה הזו דרך ברירה טבעית".

נמלים מפנות ביצים בעקבות איום | צילום: Shutterstock, Dariusz Majgier
לא מעמידות צאצאים, אבל דואגות לאחיותיהן הקטנות. נמלים מפנות ביצים בעקבות איום | צילום: Shutterstock, Dariusz Majgier

הצאצאים שלך, הגנים שלי

עם זאת, עברו יותר ממאה שנה מ"מוצא המינים" ועד לפיתוחה של תיאוריה שהסבירה באופן מתימטי את הקשרים הגנטיים בין הפועלות ובין הזחלים בהם הן מטפלות, והראתה כיצד הקשרים האלו עשויים להוביל, במהלך האבולוציה, לאאוסוציאליות. את הצעד החשוב ביותר בדרך לתיאוריה הזו עשה הביולוג ויליאם דונלד המילטון (Hamilton), שפירסם ב-1963 מאמר בשם "האבולוציה של ההתנהגות האלטרואיסטית". המילטון התמקד לא בפרטים אלא בגנים, והראה איך גן שנמצא אצל הפועלות, וגורם להן לטפל בצאצאי המלכה, יוכל להתפשט באוכלוסייה – שכן הוא נמצא בסבירות גבוהה גם אצל המלכה ואצל הזכרים, שהם הפרטים שמתרבים ומעבירים גנים לדור הבא. הגן הזה אמנם לא גורם באופן ישיר לזכרים ולמלכות להעמיד יותר צאצאים, אך כשהוא נמצא אצל הפועלות קרובות משפחתם הוא דוחף אותן לטפל היטב באותם זכרים ומלכות ובצאצאיהם, וכך משפיע בעקיפין על הצלחתם.

הרעיון של עזרה לקרובי משפחה כדרך להבטיח את הישארות הגנים זכה לשם כשירות כוללת (Inclusive fitness). כשירות היא מדד ליכולתו של בעל חיים להעמיד צאצאים שיגיעו לבגרות, וכך להעביר לדורות הבאים את הגנים שלו. כשירות כוללת מתייחסת גם לצאצאים של קרובי משפחתו, שחולקים איתו גנים. ברירה טבעית שפועלת בצורה כזו, דרך קרובי משפחה, נקראת גם ברירת שארים (Kin selection). הביולוג הנודע אדוארד וילסון (Wilson), שהתעסק רבות בחקר נמלים, פיתח את התיאוריה עוד, והיא הפכה לחלק מתחום מדעי חדש – הסוציוביולוגיה.

ב-2010 פרסם וילסון, יחד עם חוקרים נוספים, מאמר שקרא תיגר על התיאוריה של ברירת שארים, אותה הוא עצמה עזר לפתח. הוא הציע במקומה ברירה של קבוצות, הבוחרת את המושבה המוצלחת ביותר, ולא רק את בעל החיים או הגן המוצלחים ביותר. עם זאת, רוב החוקרים בתחום אינם מסכימים איתו, וסבורים שברירת השארים והכשירות הכוללת מסבירים טוב יותר את התפתחות האאוסוציאליות, כמו גם תכונות רבות נוספות.

 ויליאם דונלד המילטון | מקור: ויקיפדיה, Gobonobo
הראה איך גן שנמצא אצל הפועלות, וגורם להן לטפל בצאצאי המלכה, יוכל להתפשט באוכלוסייה. ויליאם דונלד המילטון | מקור: ויקיפדיה, Gobonobo

הגנטיקה הסודית של הדבורים

מדוע האאוסוציאליות, ומעמד הפועלות העקרות, התפתחו דווקא אצל מינים מסויימים, ולא אצל אחרים? כדי לענות על כך, בואו נסתכל קודם כל על אילו מינים מדובר. אאוסוציאליות נפוצה במיוחד בסדרת הדבוראים (Hymenoptera), שכוללת את הדבורים, הצרעות והנמלים. בעוד הנמלים הן כולן אאוסוציאליות, אצל הדבורים והצרעות רק חלק מהמינים, כמו דבורי הדבש המוכרות לנו, מראים את ההתנהגות הזו. בנוסף לכך יש כמה בעלי חיים אאוסוציאליים שאינם מסדרת הדבוראים, והבולטים מביניהם הם הטרמיטים. הם אינם קרובים במיוחד לנמלים מבחינה אבולוציונית אך פיתחו אורח חיים דומה לזה שלהן, ועשו זאת כנראה עוד לפני שהן עצמן החלו להקים מושבות אאוסוציאליות. כמו הנמלים, גם כל מיני הטרמיטים החיים כיום הם אאוסוציאליים.

נתחיל, אם כך, בדבוראים – הסדרה שכוללת חלק גדול מהמינים האאוסוציאליים המוכרים לנו. לחרקים בסדרה זו יש מנגנון גנטי מיוחד במינו לקביעת המין (זוויג), כלומר זכר או נקבה. כדי להבין אותו, נדבר תחילה על החומר הגנטי שבתאינו. ה-DNA, שהוא החומר הגנטי שלנו, ארוז במולקולות ארוכות מאוד שנקראות כרומוזומים. לאדם יש בכל תא 23 זוגות כרומוזומים, כאשר בכל זוג, כרומוזום אחד הגיע אלינו מאבא, והשני מאמא. כך כל אחד מהם תרם לנו מחצית מהחומר הגנטי שמרכיב אותנו. בעצם, יש תאים בהם יש לנו פחות כרומוזומים: בתאי הרבייה, תאי הזרע או הביציות, יש רק "סט אחד" של כרומוזומים, אחד מכל זוג. אם וכאשר זרע מתאחד עם ביצית, נוצרים שוב 23 זוגות, 46 כרומוזומים בסך הכל, ליצירת אדם חדש. בעל חיים כמו האדם, שיש לו "שני סטים" של כרומוזומים, נקרא "דיפלואידי" (Diploid) – ה"די" מציין "שניים". כמעט כל בעלי החיים הם דיפלואידיים: עשויים להיות להם חמישה זוגות כרומוזומים, עשרה או ארבעים, אך הם תמיד בזוגות. אבל יש גם יוצאי דופן.

אצל חרקים מסדרת הדבוראים, ואצל כמה מינים נוספים של חרקים מחוץ לסדרה הזו, רק הנקבות הן דיפלואידיות, רק להן יש שני סטים של כרומוזומים. הזכרים מתפתחים מביציות שלא הופרו בתאי זרע, ולכן חסרים את סט הכרומוזומים שהגיע מהאבא. הם הפלואידים (Haploid) – בעלי סט אחד של כרומוזומים בלבד. תאי הזרע שלהם כוללים את אותו סט אחד בשלמותו, ולכן יש בהם את אותו מספר כרומוזומים כמו בשאר תאי הגוף שלהם, בניגוד לנו, שבתאי הזרע שלנו יש חצי מהכרומוזומים בהשוואה לבתאים האחרים. וחשוב יותר לענייננו – בכל תאי הזרע שלהם יש את אותו סט של כרומוזומים. זאת, שוב, בניגוד אלינו ולרוב בעלי החיים, שכן תאי הזרע שלנו עשויים לכלול כרומוזומים שונים, כל אחד חצי אחר מזוגות הכרומוזומים. אם נחשוב על 23 זוגות הכרומוזומים שלנו, ונקרא לכל כרומוזום בזוג מסוים א' או ב'. בתא זרע אחד עשוי להיות כרומוזום א' מהזוג הראשון, ב' מהזוג השני, א' מהזוג השלישי וכן הלאה. בתא הזרע שלצידו עשוי להיות דווקא כרומוזום ב' מהזוג הראשון, וא' מהזוג השני.

אילוסטרציה של הורשת גנים בדבורים | איור: Shutterstock, kanyanat wongsa
לדבורים ולנמלים יש גנטיקה מיוחדת: הזכרים מתפתחים מביצים לא מופרות, ויש להם רק חצי מהכרומוזומים של הנקבות. אילוסטרציה של הורשת גנים בדבורים | איור: Shutterstock, kanyanat wongsa

קרבה משפחתית פלוס

למה זה חשוב? כי זה משפיע על מידת הקרבה הגנטית במשפחה אצל חרקים אלו. אצלנו ואצל רוב בעלי החיים, אחים חולקים ביניהם, בממוצע, מחצית מהגנים שלהם. זאת משום שכל אחד מההורים מעביר חצי מהגנים שלו לכל אחד מהילדים, ובממוצע, תהיה חפיפה של חמישים אחוז בגנים שהם יעבירו לכל אחד. אבל אצל הנמלים, ואצל שאר החרקים בסדרה, האב מעביר את כל הגנים שלו לכל בנותיו – כך שכולן מקבלות אותו חומר גנטי מהאב. הוא לא מעביר שום דבר לבניו, כי מבחינה ביולוגית אין לו בנים: הזכרים בוקעים מביציות לא מופרות. האם לעומתו עדיין מעבירה חצי מהגנים שלה לבנותיה. מכך יוצא שכל נמלה פועלת חולקת 75 אחוזים מהגנים שלה, בממוצע, עם אחיותיה – הרבה יותר מאשר אצלנו.

חוקרים רבים סבורים שהקרבה הגנטית הזו גרמה לרבים ממיני הדבוראים לפתח אאוסוציאליות. כפי שהראה המילטון, תכונות של עזרה לקרובי משפחה יכולות להתפשט באוכלוסייה בעזרת הברירה הטבעית, וככל שקרובי המשפחה האלו חולקים גנים רבים יותר, כך היתרון של עזרה כזו גדול יותר. אצל חלק ממיני הדבוראים האאוסוצאיליים המלכה מזדווגת עם כמה זכרים, כך שלא כל הפועלות הן בנותיו של אותו אב – דבר שמקטין את הקרבה הגנטית ביניהן. חצי-אחיות אלו חולקות רק 25 אחוז מהגנים בממוצע. אך חוקרים הראו שבכל המקרים, המינים שהפכו לאאוסוציאליים היו בתחילה מונוגמיים, כלומר המלכה הזדווגה עם זכר אחד בלבד. במינים בהם זה לא המצב כעת, המעבר להזדווגות עם כמה זכרים התרחש רק לאחר שהמין כבר פיתח אאוסוציאליות.

ההתנהגות המונוגמית של המלכות, עם הגנטיקה הייחודית של הדבוראים, גרמו לכך שהפועלות קרובות זו לזו גנטית אפילו יותר מלבנותיהן, לו היו להן כאלה – שכן איתן הן היו חולקות רק חצי מהגנים. לכן, הגיוני מאוד מבחינה אבולוציונית שהן יעזרו לגדל את אחיותיהן הקטנות. יש להן כל כך הרבה במשותף.

נמלה נושאת זחל | צילום: Melvyn Yeo, Science Photo Library
כל נמלה פועלת חולקת 75 אחוזים מהגנים שלה, בממוצע, עם אחיותיה – הרבה יותר מאשר אצלנו. נמלה נושאת זחל | צילום: Melvyn Yeo, Science Photo Library

הסוד לחברתיות טמון במעי?

הגנטיקה של הדבוראים שיחקה כמעט בוודאות תפקיד חשוב באבולוציה של האאוסוציאלית, אבל היא לא השחקן היחיד. היא לבדה לא מובילה תמיד למבנה אאוסוציאלי, שהרי יש מינים של דבוראים שאינם כאלה, והיא גם אינה תמיד נחוצה בשביל שאאוסוציאליות תופיע. הטרמיטים אינם דבוראים, וכולם דיפלואידים, ובכל זאת הם חיים במושבות שמזכירות מאוד את אלו של הנמלים. אצל הטרמיטים, עם זאת, לא כל הפועלות נקבות – מכיוון שאין להם את המנגנון המיוחד לקביעת המין, מבחינה גנטית מעמד הפועלים מורכב גם מנקבות וגם מזכרים, כשברוב המקרים הם עקרים.

חוקרים חלוקים עדיין בשאלה מה הגורמים האחרים שתרמו לאבולוציה של אותה צורה קיצונית של חברותיות. אנחנו יודעים שהיא התפתחה כמה וכמה פעמים, באופן בלתי תלוי, ושבעלי החיים הראשונים שתכונה זו הופיעה בהם היו הטרמיטים. שלא במפתיע, חוקרים הראו שמינים שעשו את המעבר לאאוסוציאליות חיו קודם לכן בקבוצות חברתיות ללא מעמד של פועלות עקרות, כלומר היו חברתיים, אבל לא עד כדי כך. נראה שטיפול הורי חשוב מאוד בתהליך הזה, שכן אם הזחלים אינם זקוקים לטיפול מסור, אין טעם בהתפתחות פועלות שיעשו זאת. בנוסף, חשוב מאוד שהזחלים יתבגרו מהר יחסית, והחרקים הבוגרים יאריכו שנים, כדי שהפועלות הבוגרות יוכלו לטפל באחיותיהן הצעירות. אצל חלק מהחרקים יש רק תטולה אחת, ואז האם מתה – מין כזה יתקשה מאוד לפתח אאוסוציאליות.

אצל הטרמיטים יש ככל הנראה גם גורם נוסף, ומפתיע למדי, להתפתחות החיים החברתיים: יצורים חד תאיים זעירים שחיים במעיהם של החרקים. טרמיטים ניזונים מצמחים, בעיקר עצים מתים, אך הם אינם מסוגלים לעכל בכוחות עצמם את התאית, החומר הקשיח שמרכיב את דפנות התאים של הצמחים. הם נעזרים לשם כך באותם חד תאיים שנמצאים במעיהם, והם צריכים לקבל אותם מטרמיטים אחרים במושבה. הם עושים זאת על ידי אכילה של מזון צמחי שטרמיטים בוגרים יותר כבר עיכלו, כלומר, ואין ממש דרך יפה לומר זאת, הם אוכלים צואה ומיצי עיכול של חבריהם לקן. כשהם גדלים הם צריכים להתנשל, להשיל את עורם ולגדל חדש. במהלך ההתנשלויות הראשונות הם מאבדים חלק מאותם חד תאיים הנחוצים להם, וצריכים "לחדש את המלאי" ממעי הטרמיטים הבוגרים.

מרגע שיצרו את אותו שיתוף פעולה עם החד תאיים במעיהם, הטרמיטים היו חייבים לחיות בקבוצה, לדאוג לצאצאיהם ולטפל בהם לאורך זמן – רק כך יכלו להבטיח שהצעירים יוכלו לעכל את המזון המועדף עליהם. נראה שזה מה שהעלה אותם על המסלול לעבר אאוסוציאליות. בתחילה היו אלו ההורים שדאגו לטפל בזחלים, לאחר מכן הצטרפו גם האחים הגדולים, ולבסוף נוצרו מעמדות של פועלים ופועלות שלא התרבו כלל, אלא הקדישו את זמנם לגידול אחיהם ואחיותיהם. בנוסף נוצר מעמד של חיילים וחיילות שתפקידם להגן על המושבה, וגם הם, כמו הפועלים, לרוב עקרים. המלכות והמלכים, שהשתחררו מעול הטיפול בזחלים ומעול ההגנה גם יחד, יכלו להתמקד במה שנהיה תפקידן היחיד: לייצר עוד ועוד טרמיטים.

טרמיטים מכרסמים עץ מרקיב | צילום: Sinclair Stammers, Science Photo Library
האם יצורים זעירים במעי הטרמיטים הם המפתח לאאוסוציאליות שלהם? טרמיטים מכרסמים עץ מרקיב | צילום: Sinclair Stammers, Science Photo Library

פועלות ומלכות בענבר

מתי החלו להיווצר אותן מושבות עם מעמדות פועלים עקרים? במילים אחרות, מתי התפתחה לראשונה האאוסוציאליות? קשה לענות על כך בוודאות, אך שני מחקרים שהתפרסמו ב-2016 נותנים לנו הערכה: נראה שמעמדות שונים של נמלים וגם של טרמיטים היום קיימים כבר לפני כמעט מאה מיליון שנים.

המאמר הראשון סוקר מאובנים של טרמיטים שהשתמרו בתוך ענברים בני כ-99 מיליון שנים ממיאנמר של ימינו. הענברים הכילו טרמיטים בשלל גדלים ומבני גוף, עם כנפיים ובלי, זה לצד זה. על פי דמיונם לטרמיטים בני ימינו, החוקרים הסיקו שהם שייכים למעמדות שונים: מלכות, פועלים וחיילים. שישה מינים שונים של טרמיטים נמצאו בענברים הללו, ביניהם שני מינים חדשים למדע. אחד המינים החדשים כלל טרמיט-חייל עצום ממדים: אורכו כשני סנטימטר, והוא מצויד במלתעות אימתניות ודמויות צבת. הממצאים מחזקים מחקרים אחרים, שמתבססים גם על מאובנים, של החרקים עצמם ושל המבנים שיצרו, וגם על גנטיקה. לפי אותם מחקרים, הטרמיטים הופיעו כבר לפני 150-160 מיליון שנים לפחות, והיו הראשונים לפתח אאוסוציאליות.

המאמר השני, שפרסמה אותה קבוצת חוקרים, התמקד בנמלים שנמצאו באותם ענברים בני 99 מיליון שנה. נראים בהם בבירור נמלים פועלות שעובדות יחד, וגם מלכה ולצידה פועלות. בענבר אחר השתמרו שתי נמלים ממינים שונים, כנראה במהלך קרב ביניהן – מהלך אופייני מאוד לנמלים האאוסוציאליות בימינו. "אנחנו יודעים שקרוביהן חסרי-הכנפיים של הנמלים, שחיים ביחידות, לא נלחמים או מגנים על הטריטוריות שלהם מפני מינים אחרים", אמר פיליפ ברדן (Barden), שהוביל את המחקר על הנמלים. "אבל נמלים מודרניות נלחמות זו בזו כל הזמן. ההתנהגות של הנמלים המאובנות הללו, שקפאו לפני מאה מיליון שנים, פותרת כל אי-וודאות לגבי חברתיות ומגוון בנמלים קדומות".

הענבר עם הנמלים, ממינים שונים | © AMNH/D. Grimaldi and P. Barden
באחד הענברים השתמרו שתי נמלים במהלך קרב ביניהן – מהלך אופייני מאוד לנמלים האאוסוציאליות בימינו. הענבר עם הנמלים, ממינים שונים | © AMNH/D. Grimaldi and P. Barden

זה טרמיט? לא, זה חולד

לסיום, בואו נסתכל על בעלי חיים אאוסוציאליים הרחוקים מאוד, מבחינה אבולוציונית וגנטית, מהנמלים, מהדבורים, וגם מהטרמיטים. למעשה, הם הרבה יותר קרובים אלינו, שכן כמונו, הם יונקים. הם משתייכים לשני מינים קרובים של מכרסמים החיים באפריקה, המכרתן העירום, המכונה גם חולד עירום (Heterocephalus glaber), ומכרתן (חולד) דמאראלנד (Fukomys damarensis). למרות שמם, הם שייכים למשפחות שונות משל החולדים האמיתיים המוכרים לנו, מהסוג Spalax, שחיים בישראל ויוצרים את התלוליות האופייניות בשדות. כאן נתמקד במכרתן העירום, שעליו נעשו הרבה יותר מחקרים.

המכרתנים חיים במחילות תת קרקעיות, כמו קרוביהם הפחות חברותיים. רק נקבה אחת מתרבה, עם עד שלושה ארבעה זכרים. היא מניקה את הגורים, אך כמעט כל הטיפול בהם מעבר להנקה נעשה בידי עשרות הפועלים והפועלות, שהם הצאצאים הבוגרים של המלכה – ממש כמו אצל הנמלים או הטרמיטים. הם אוספים מזון, מאכילים את הגורים, דואגים לנקיון המושבה וגם מגנים עליה. במקרה של התקפה מצד טורף, הפועלים דואגים לקחת את הגורים הקטנים בפיהם ולהעביר אותם למקום מבטחים.

אותם הפועלים והפועלות אינם מעמידים צאצאים, ולפחות במקרה של הפועלות הנקבות, הן גם אינן יכולות לעשות זאת: הן אינן מגיעות לבגרות מינית והשחלות שלהן אינן מפותחות. גם בכך הן דומות לפועלות של החרקים האאוסוציאליים. נראה שנוכחות המלכה מעכבת ההתפתחות המינית של נתינותיה, שכן כאשר חוקרים העבירו פועל ופועלת למקום אחר, הרחק מהמלכה, הם החלו להתרבות.

דמיון נוסף ניתן למצוא בין המכרתנים ובין הטרמיטים: גם היונקים העירומים מאכילים את צאצאיהם בצואה, כדרך לתת להם את החיידקים והיצורים החד תאיים האחרים הדרושים להם לעיכול. במאמר שהתפרסם ב-2018 טענו חוקרים שאכילת צואה משמשת את המכרתנים גם למטרות אחרות. נראה שהפועלות הנקבות אוכלות את גלליה של המלכה לאחר שזו המליטה, וההורמונים שנמצאים בגללים משפיעים עליהן וגורמים להן לטפל בגורים הצעירים.

מלכת מכרתן עירום מניקה את גוריה | צילום: Neil Bromhall, Science Photo Library
המלכה מניקה את הגורים, אך כמעט כל שאר הטיפול נעשה בידי עשרות הפועלים והפועלות. מלכת מכרתן עירום מניקה את גוריה | צילום: Neil Bromhall, Science Photo Library

הדרך לחברתיות האמיתית

מה הוביל את המכרתן העירום לפתח אאוסוציאליות? נראה שפחות או יותר אותם גורמים שפעלו במקרה של הטרמיטים. רבים מהחולדים האפריקאים חיים בקבוצות, ולכן סביר מאוד שגם המכרתנים חיו כך עוד לפני שפיתחו את אורח החיים הייחודי שלהם. הם החלו מאורח חיים מונוגמי, כך שחברי הקבוצה היו קרובים מאוד גנטית זה לזה – הורים וצאצאים, אחים ואחיות. כמו אצל החרקים, גם אצלם הקרבה הגנטית תרמה לפיתוח האאוסוציאליות.

אחת ההשערות המובילות הנוגעת לאבולוציה של המכרתן העירום מציעה את תנאי המחיה הקשים של המכרסמים הללו בתור גורם משמעותי שדחף אותם לעבר האאוסוציאליות. המכרתנים חיים במדבריות צחיחים, שבהם קשה למדי להשיג את הפקעות והשורשים מהם הם ניזונים. בתנאים כאלו, מכרסם בודד יתקשה לשרוד, אך לקבוצה גדולה יש סיכויים טובים יותר – אם בכל פעם רק חלק מחברי הקבוצה יצליחו למצוא מזון אך יחלקו אותו אם האחרים, כולם בסופו של דבר ירוויחו. אורח החיים האאוסוציאלי מאפשר למכרתנים להעמיד צאצאים רבים, והקבוצות שלהם גדולות יותר משל חולדים אחרים, ומגיעות לעתים למאתיים פרטים ויותר.

אחת הראיות התומכות בהשערה הזו היא העובדה ששני מיני המכרתנים האאוסוציאליים, המכרתן העירום ומכרתן דמאראלנד, חיים שניהם במדבר. אחת הבעיות עם ההשערה היא שיש הרבה מאוד מינים אחרים של בעלי חיים שחיים במדבר, ואינם אאוסוציאליים. עם זאת, מחקרים מראים שגם בחרקים התנאים הסביבתיים עזרו לדחוף אותם לעבר חיים אאוסוציאליים. ייתכן שהתשובה טמונה בשילוב של כל הגורמים: חיים בקבוצה, מונוגמיה, צאצאים שדורשים טיפול רב, חיים בתנאים קשים, ואולי עוד כמה משתנים שעדיין לא גילינו. רק בעל חיים שאצלו מתקיימים כל המאפיינים הללו יפתח, אולי, "חברתיות אמיתית".