איפה הייתם כשרבין נרצח? אתם בטוחים? מחקרים מראים כי במקרים רבים, הזיכרון שלנו אמין הרבה פחות משנדמה לנו

הזיכרונות שלנו הופכים אותנו למי שאנחנו. אילו לא היינו זוכרים פרטים רבים כל כך בחיי היומיום שלנו, היינו מתקשים מאוד ללמוד דברים חדשים, ליצור מערכות יחסים ואף להתמודד עם הסוגיות הפשוטות ביותר. בנוסף, הם עומדים בבסיס החלטות שאחנו צריכים לקבל, כמו אילו דגני בוקר לקנות בסופרמרקט או לאיזו מפלגה להצביע בבחירות.

הזיכרונות מאפשרים למוחנו לקודד, לאחסן ולשלוף מידע. נהוג לחלק את הזיכרון לשלושה סוגים עיקריים: הזיכרון התחושתי (הסנסורי) נשמר במוחנו במשך פרק זמן של כשנייה אחת ודועך לאחר מכן, ובעזרתו אנו מעבדים גירויים תחושתיים באופן מיידי. הוא מהווה ייצוג מנטלי של הסביבה שלנו – המראות, הקולות, הריחות והטעמים. הזיכרון קצר הטווח, המכונה גם זיכרון העבודה, נשמר פרק זמן מעט ארוך יותר, אך הוא בעל קיבולת מוגבלת. האחרון הוא הזיכרון ארוך הטווח. הזיכרון ארוך הטווח מורכב מזיכרונות שנשמרו בזיכרון קצר הטווח ועברו התקבעות (קונסולידציה), וכיום מאמינים שהקיבולת שלו אינה מוגבלת. זיכרון זה הוא האוצר את כל המידע, אירועי העבר והדפוסים הנלמדים שרכשנו במשך כל חיינו.

זיכרון יש מאין

אנו סבורים כי הזיכרונות שלנו יציבים וברורים, וכי אנחנו, למעשה, סך זיכרונותינו. אך ממצאים שונים מעידים כי זיכרונות הם תופעה מורכבת מאוד, וכי הם משתנים שוב ושוב ולעתים קרובות אי-אפשר לסמוך עליהם. מחקרים הראו שניתן לגרום לאנשים להאמין כי הם זוכרים אירועים שלא התרחשו מעולם. בדומה לכך, אפשר גם לשנות פרטי זיכרונות של אדם הנוגעים לאירועים שאכן קרו. תופעות מסוג זה נקראות זיכרונות שווא, והן עשויות להיות חשובות ואף לחרוץ גורלות, בייחוד בתחום המשפטי – כמו בעדויות של עדי ראייה לפשעים, בזיהוי שווא של חשודים, ואף בתחום הקליני – בטיפול באנשים המתמודדים עם אירועים טראומטיים בעברם.

האם הזיכרון שלנו משרת אותנו נאמנה? קלפיות בישראל | צילום: Shutterstock
האם הזיכרון שלנו משרת אותנו נאמנה? קלפיות בישראל | צילום: Shutterstock

זיכרונותינו אינם מתקיימים בחלל ריק. הם קשורים זה לזה ומתערבים בזיכרונות אחרים ובפיסות מידע שאנו אוספים מסביבתנו. מחקר ידוע על זיכרונות שווא, שפורסם בשנת 1995, ניסה לבחון כיצד הזיכרון שלנו משתנה עקב מידע שאנו מקבלים. הנבדקים צפו באירוע מורכב כגון סימולציה של תאונת דרכים. לאחר מכן, מחצית מהמשתתפים קיבלו מידע חדש ומטעה על האירוע, והמחצית השנייה של המשתתפים לא קיבלו מידע כזה. לבסוף, כל המשתתפים התבקשו לשחזר את האירוע המקורי שבו צפו. דוגמה למידע מטעה כזה היא כי אחת המכוניות המרכזיות באירוע הייתה לבנה, כאשר לאמיתו של דבר הייתה כחולה. כאשר נשאלו מה היה צבע המכונית, רבים מהמשתתפים שקיבלו את המידע המטעה דיווחו כי הרכב היה לבן, כלומר "אימצו" את המידע המטעה כזיכרון שלהם. לעומת זאת, המשתתפים שלא קיבלו מידע כזה זכרו את האירוע בצורה מדויקת הרבה יותר. בחזרות נוספות על הניסוי, אנשים זכרו אדם מגולח כבעל שפם, אישה בעלת שיער חלק כמתולתלת, ומבנים רבי-קומות באזור שהיה שומם.

בהמשך הודגם כי מידת עיוות הזיכרון יכולה להיות גדולה מאוד. החוקרים הראו כי ניתן לשתול זיכרונות שווא של אירועים שמעולם לא התקיימו במוחם של המשתתפים. 24 נבדקים קראו תיאור של 4 אירועים, 3 מביניהם אירועים אמיתיים שהתרחשו בילדותם ואחד מהם סיפור שקרי, שלפיו הלכו לאיבוד בקניון. לאחר מכן התבקשו הנבדקים לתאר בכתב את מה שקראו, ולהוסיף פרטים נוספים אם הם זוכרים כאלו. בנוסף עברו המשתתפים 2 ראיונות בנוגע לארבעת זיכרונות הילדות שעליהם קראו, ולבסוף גילו להם כי אחד מהסיפורים היה שקרי. הנבדקים נשאלו איזה מבין הסיפורים לא התרחש בילדותם. מבין 24 המשתתפים בניסוי, 5 טענו כי הסיפור שבו הלכו לאיבוד בקניון הוא סיפור אמיתי שאכן התרחש. מחקרי המשך הראו גם הם יצירת זיכרונות שקריים של אירועי ילדות נשכחים, ואיששו את הממצא כי ניתן, באמצעות מניפולציות שונות, ליצור זיכרונות שווא בקרב אחוז לא מבוטל של הנבדקים.

מחקר נוסף, שזכה לכותרת "תמונה אחת שווה אלף שקרים", חשף 20 משתתפים לתמונות מפוברקות מילדותם. תמונות אלו עברו עריכה כך שהראו את הנבדקים כילדים בעת טיסה בכדור פורח. הנבדקים השתתפו ב-3 ראיונות שבהם תושאלו על התמונה והתבקשו לנסות לשחזר את האירוע מזיכרונם כמיטב יכולתם. באופן מדהים, חמישים אחוזים מהנבדקים יצרו זיכרונות שווא בנוגע לאירוע השקרי.

הזמן נוקף והזיכרון דועך

דוגמה נוספת לחוסר היציבות של הזיכרון שלנו התקבלה כאשר חוקרים ביקשו מעדי ראייה לשחזר את זיכרונותיהם מיום מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, שבה קרסו מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי בניו-יורק. במסגרת המחקר נשאלו 3,000 אנשים מרחבי ארצות הברית על זיכרונותיהם מאירועי אותו היום. המשתתפים תושאלו שלוש פעמים: שבוע לאחר האירוע, כעבור שנה וכעבור שלוש שנים. בין השאלון הראשון לשאלון השני, מידת העקביות שבה ענו המשתתפים על השאלה כיצד שמעו על פיגוע הטרור עמדה על 63 אחוזים בלבד. שלוש שנים לאחר האירוע, מידת העקביות שבה ענו על השאלה ביחס לשאלון הראשון ירדה ל-57 אחוזים בלבד. באופן מפליא, הפרט שהנשאלים זכרו בצורה הכי פחות מדויקת בנוגע לאירועי ה-11 בספטמבר היה הרגשות שעלו בהם בעת ששמעו על האסון לראשונה. שנה לאחר הפיגוע, רמת הדיוק של המידע שסיפקו בנוגע לרגשותיהם עמדה על 40 אחוזים בלבד. בניגוד לרמת הדיוק הנמוכה, המשתתפים דירגו את מידת ביטחונם בזיכרונות אלו בציון 4 בסולם של 1 עד 5.

אף שאנו תופסים את זיכרונותינו כיציבים וקבועים, נראה כי הם גמישים וחשופים מאוד לשינויים. בכל פעם שאנו נזכרים במשהו, כלומר שולפים את הזיכרון, הזיכרון חשוף לשינויים, ועם חלוף הזמן הוא עשוי אפוא להשתנות במידה ניכרת. וכאמור, בעזרת מניפולציות שונות ניתן אף ליצור זיכרונות שווא. ברור אפוא שלמאפיין זה של הזיכרון שלנו יכולות להיות השלכות נרחבות ואף הרסניות, כאשר הוא נוגע לתחום המשפטי ולתחום הקליני. לחקר השינויים בזיכרון יש לפיכך חשיבות רבה, וכך גם למודעות שלנו לאמינות המוגבלת של זיכרוננו.

תגובה אחת

  • נועם

    לגבי ההליכה לאיבוד בקניון

    ילד שהולך לאיבוד בקניון זה אירוע מאוד לא נדיר. ייתכן שאותם אנשים זכרו את האירוע כי הוא אכן קרה, למרות שמי שמסר את המידע (ההורים שלהם?) לא ידע על כך או לא זכר זאת