דם המכבים הישראלי, פרג השדות הבריטי - איך הפכו הפרחים האדומים לסמלי יום הזיכרון?

 הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ואיננו נושמים.
 אך הרוח עזה בהרים ונושמת. 
 והבקר נולד, וזריחת הטללים רוננה.
עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים.
תכירונו מיד, זו "מחלקת ההר" האילמת.
 אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה.
                                               - "הנה מוטלות גופותינו", חיים גורי

חיים גורי, שכתב את השיר לחבריו ממחלקת הל"ה שנפלו בקרב בדרך לגוש עציון במלחמת השחרור, בחר לסיים אותו בדימוי של הלוחמים המתים השבים אלינו כפרחים, אדומים כדם הנשפך. הדימוי הזה נפוץ כמובן עוד לפני גורי, ולא רק אצלנו. בישראל התקבע במהרה פרח אדום אחד כמייצג את זכר הנופלים – דם המכבים. מה מייחד את הפרח הזה, ואיזה פרח משמש בתפקיד דומה בארצות אחרות?

פרח קטן ואדום

דם המכבים (Helichrysum sanguineum) הוא צמח רב שנתי שגובהו כחצי מטר, וגבעוליו ועליו מכוסים בשערות לבנות דקיקות. המין נפוץ רק באזור שלנו, בישראל, סוריה וטורקיה, ופורח באפריל-מאי. הפרחים שלו יוצאי דופן: כל "כדור" אדום קטן מורכב מעשרות פרחים צינוריים זעירים, שצבעם צהוב-לבן. הצבע האדום המזוהה כל כך עם הפרח הוא צבעים של החפים, עלים קרומיים, דמויי קשקשים שמכסים על כל פרח. 

היה זה אותו צבע אדום-כהה, מן הסתם, שיצר את הקישור בין הפרח לדם הנופלים, יחד עם צורת הפרח שמזכירה טיפה. שמו המדעי של המין, sanguineum, לקוח מהמילה הלטינית ל"אדום כדם", ובערבית הוא מכונה לעתים "דם הצבי" (دم الغزال) או "דם המשיח" (دم المسيح). שמו האנגלי הוא "אדום עד" (Red Everlasting), משום שהעלים האדומים, המחפים, אינם נובלים, ושומרים על צבעם האדום החזק במשך כל תקופת הפריחה. ייתכן שתכונה מיוחדת זו חיזקה את הקישור של הפרח לשכול ולזיכרון, שנשאר טרי ואינו דוהה.

את שמו העברי קיבל הפרח מהאגדה לפיה בכל מקום בו נשפך דמם של המכבים בקרב, שם צמח הפרח הנושא את שמם. המנהיגים של ישראל הצעירה אימצו בהתלהבות את סיפורי גבורת המכבים, ומתחו קו מחבר ביניהם ובין חיילי המחתרות וצה"ל. יצחק שדה, ממייסדי הפלמ"ח, כתב: "כך טחן ושטף הזמן את דמויות המכבים, הסיר מהם את הבלתי‏־חשוב, את הקל, והניח רק את ההכרחי לנו… את דם המכבים. ואותו דם, נגיד את הדבר בכל הפשטות והביטחון – נוזל גם בעורקינו. לעניין זה, כמוהו כמוהם. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום, שייקרא בשמם".

 יצחק שדה | צילום: טדי בראונר
"טיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום, שייקרא בשמם". יצחק שדה | צילום: טדי בראונר

דם או דמומית

דם המכבים הוא אמנם פרח קטן ואדום, אבל אינו נמוך קומה במיוחד. ייתכן ששדה חשב על פרח אחר, הדמומית הארץ ישראלית (Adonis palaestina), שבעבר נקראה לפעמים, בטעות, דם המכבים. הדמומית נמוכה יותר, פרחיה גדולים יותר ואינם מקובצים יחדיו. כמשתמע משמה, גם צבעה של הדמומית הוא אדום כהה, והשם המדעי של הסוג, אדוניס, לקוח מאגדה המזכירה את זו של דם המכבים. במיתולוגיה היוונית, אדוניס היה בן תמותה ומאהבה של האלה אפרודיטה. הוא מת בשעת ציד, כשחזיר בר ששלחה האלה ארטמיס תקף אותו. אפרודיטה שפכה נקטר על דמו, או לפי גרסה אחרת, בכתה ודמעותיה התערבבו בדמו. כך הפכו טיפות הדם לפרחים אדומים – אם כי לרוב פרחים אלו מזוהים דווקא עם כלניות. 

בשנות ה-40 וה-50 היה בלבול מסוים בשאלה איזה פרח נקרא דם המכבים: הפרח שאנחנו מכנים היום בשם זה, או פרח הדמומית. כך למשל, ב-1954 דיווח עיתון על המשמר על סמל הנכה, שהוענק בטקסים חגיגיים לנכי מלחמת השחרור. העיתון תיאר את הסמל כ"פרח אדום של דם המכבים על רקע החרב ועלה הזית של צה"ל", אך בתמונה ניתן לראות בבירור שמדובר בדמומית. לעומת זאת, בול שיצא באותה שנה לכבוד יום העצמאות ויום הזיכרון נושא תמונה של פרח דם המכבים

בעוד הבלבול הזה מתבהר, קיבע דם המכבים את מעמדו כפרח של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ב-1955 הוחלט להפוך אותו לסמל רשמי, וילדי בית הספר היסודי התבקשו לענוד אותו על דש בגדיהם בטקסי יום הזיכרון. כעשר שנים לאחר מכן הוא היה לאחד הצמחים הראשונים שהוכרזו כ"פרח מוגן", והפרח על דש החולצה הוחלף במדבקה הנושאת את תמונתו.  

דמומית ארץ ישראלית | Shutterstock, ehud aevyatar
בעבר היה בלבול בינה ובין דם המכבים. דמומית ארץ ישראלית | Shutterstock, ehud aevyatar

הפרגים של פלנדריה

מאיפה הגיע הרעיון לענוד על דש הבגד פרח אדום כסמל לזיכרון? סביר שמי שהחליטו על כך הושפעו מהמנהג שנפוץ בבריטניה ובכמה מדינות אחרות, לענוד פרחי פרג אדומים ב-11 בנובמבר, יום הזיכרון (Remembrance Day), שמצוין בתאריך בה הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. סיפור הפרג והקשר שלו למלחמה מערב בתוכו ביולוגיה, שירה ולא מעט פוליטיקה.

הפרג שהבריטים עונדים הוא פרג השדות (Papaver rhoeas), שונה במעט מהפרג האגסני (Papaver umbonatum) ומינים אחרים של פרגים שנפוצים אצלנו. פרג השדות גדל בין השאר בשדות של דרום ומרכז אירופה, וזרעיו זקוקים להרבה אור כדי לגדול. אם הם קבורים עמוק מדי באדמה הם לא מסוגלים לנבוט, אך יכולים להישאר שם, במצב רדום, במשך עשרות שנים. במקרה שהאדמה נחרשת או מופרעת בצורה אחרת, זרעים רבים של פרג שנטמנו בה במשך השנים עשויים לפרוח פתאום, ולכסות את האדמה בשטיח אדום.

עובדה זו גרמה לכך שפרג השדות נודע כפרח שצומח לאחר הקרבות. צעדת החיילים, ירי, הפצצות – כל אלו הופכים את רגבי האדמה בשטח נרחב, ותורמים לפריחתם של זרעי הפרג הנשכחים. בו בזמן, הפיכת האדמה עוקרת שורשים ופקעות ומונעת את צמיחתם של פרחים רבים אחרים. כך קורה שמשטחי הפרגים הם לעתים קרובות הפרחים היחידים שנראים לאחר הקרב. תופעה זו נצפתה למשל בשדות הקרב של מלחמות נפוליאון במאה ה-19. 

נודעו כפרחים שצצים לאחר הקרבות. פרג השדות בסלובניה | Shutterstock, visualpower
נודעו כפרחים שצצים לאחר הקרבות. פרג השדות בסלובניה | Shutterstock, visualpower

ב-1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, רופא צבאי קנדי בשם גון מק'קרה (McCrae ) נלחם בקרב איפר השני בפלנדריה, אזור בבלגיה שהיה חלק מהחזית המערבית. למחרת הביא למנוחות את חברו שנהרג בקרב, והבחין שבין הקברים הטריים פורחים פרגים רבים. הסמליות של הפרחים האדומים במקום בו נשפך דם כה רב הובילה אותו לכתוב את השיר בשדות פלנדריה, שנפתח כך (תרגום: איתי נבו):

בשדות פלנדריה הפרגים מלבלבים
בין טורים ארוכים ארוכים של צלבים
מקום מנוחתנו; ובינתיים העפרונים
עפים באומץ בשמיים, ומרוננים
קולם נבלע בשאון תותחים ורובים.

אנו המתים, רק לפני ימים קרובים
חיינו, הרגשנו, ראינו ימים נדלקים וכבים
אהבנו, היינו אהובים, כעת אנו ישנים
בשדות פלנדריה.

השיר התפרסם בקנדה ולאחר מכן גם בבריטניה ובארצות הברית, והיה לשיר המזוהה ביותר עם המלחמה. מק'קרה לא ביקש רק לבכות על אובדן הנופלים – שירו מסתיים בקריאה לפעולה, להמשיך את הקרב ולהביס את האוייב: 

המשיכו אתם את מאבקנו באויבים:
אליכם אנו מוסרים בכוחותינו הכבים
את הלפיד; שתשאוהו גבוהים ואיתנים
אם תבגדו במתים, אם לא תהיו נאמנים
לא ננוח בשלום, גם כשהפרגים שבים
לשדות פלנדריה. 

אין זה מפתיע אם כך שקנדה ובריטניה השתמשו שתיהן בשיר המצליח ככלי תעמולה, כדי לגייס תמיכה במאמץ המלחמתי. הפרג הופיע על פוסטרים שקראו לאזרחים להתגייס לצבא או לקנות איגרות מלחמה, איגרות חוב ממשלתיות שנועדו למימון הכוחות הלוחמים, ושורות מהשיר הודפסו על גבי שטרות של עשרה דולרים קנדיים. 

קס יום הזיכרון בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה, זר פרחי פרג מלאכותיים נח בין הזרים הטריים | ויקיפדיה, Ranbar
השיר המזוהה ביותר עם המלחמה קשר בין הפרגים לשכול. טקס יום הזיכרון בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה, זר פרחי פרג מלאכותיים נח בין הזרים הטריים | ויקיפדיה, Ranbar

נשות הפרג

מויינה מייקל (Michael) הייתה פרופסור באוניברסיטת ג'ורג'יה, ארצות הברית, כאשר מדינתה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה ב-1917. היא לקחה חופשה מעבודתה כדי להתנדב בארגון YWCA, איגוד נשים נוצריות צעירות, בניו-יורק. בתשעה בנובמבר 1918, יומיים לפני ההכרזה על הפסקת האש שסיימה את המלחמה, התקיימה ועידה של הארגון באוניברסיטת קולומביה בעיר. באחד מרגעי המנוחה שלה ישבה מייקל לבדה בחדר ישיבות ועיינה בגיליון של כתב עת לנשים, Ladies' Home Journal. עיניה נפלו על השיר "בשדות פלנדריה", שהודפס לצד אילוסטרציה של נשמות החיילים עולות מן הפרגים. 

"זו הייתה חוויה רוחנית עבורי", כתבה מייקל לימים. "הרגשתי כאילו הקולות שנדמו חזרו לדבר, לוחשים, באנחות של חרדה וכאב, '... אם בנו המתים תבגוד, לא ננוח, אף שפרגים עולים בשדות פלנדריה'. לבדי, ברגע של נחישות, התחייבתי לשמור אמונים, ולענוד פרג אדום של שדות פלנדריה כאות של זיכרון וכסמל לשמירת אמונם של המתים".

מייקל החליטה לענוד פרג בדש בגדה כל יום, למשך כל חייה. אך כמובן, פרגים אינם פורחים כל ימות השנה - למעשה, הם לא פרחו ביום שבו החליטה מייקל לענוד אותם. בחצי הכדור הצפוני הם פורחים מסוף האביב ועד הסתיו, תלוי באזור, וקשה מאוד למצוא אותם בניו יורק בנובמבר. הפתרון לכך נמצא במהרה: נציגי הוועידה נתנו למייקל עשרה דולרים לאות תודה על עבודתה הקשה, והיא קנתה בהם 25 פרגים מלאכותיים, עשויים משי. היא חזרה לעבודתה כאשר אחד מהפרחים מוצמד למעילה, וחילקה את 24 הנותרים לנציגים. זו הייתה רק ההתחלה. בשנים הבאות והמשיכה מייקל בקמפיין להפוך את הפרג לסמל לאומי לזיכרון.

בול אמריקאי הנושא את דיוקנה של מויינה מייקל ותמונה של פרחי פרג | U.S. Post Office Department
"התחייבתי לשמור אמונים, ולענוד פרג אדום של שדות פלנדריה". בול אמריקאי הנושא את דיוקנה של מויינה מייקל ותמונה של פרחי פרג | U.S. Post Office Department 

הרעיון נפל על אוזניה הכרויות של הצרפתייה אנה גיירה (Guérin), שבילתה את שנות המלחמה בארצות הברית, בגיוס כספים לארצה. היא ראתה בפרגים דרך נוספת לעזור לצרפת, שהתמודדה עם האובדן וההרס הנוראים של המלחמה. ב-1919 עמדה גיירה בראש הסניף האמריקאי של ליגת הילדים האמריקאית-צרפתית, ארגון צדקה שאימץ את הפרג כסמלו. היא החלה לערוך "ימי פרג", בהם נמכרו פרגים עשויים משי שיוצרו בצרפת כדי לאסוף תרומות, ונודעה ברחבי ארצות הברית כ"אשת הפרג".

היעד הבא של גיירה היה בריטניה. היא הגיעה לאיים ב-1921, ושכנעה את הלגיון הבריטי המלכותי, ארגון צדקה שתומך בחיילים משוחררים, לאמץ את הפרג כסמל. מאז ה-11 בנובמבר 1921, פרגים אדומים מלאכותיים מעטרים את בגדיהם של חיילים משוחררים ושל הציבור הרחב בבריטניה כל יום זיכרון. אלא שהצלחתו של הסמל לא הייתה בהכרח גם הצלחתה של גיירה: ב-1922 החלו הבריטים לייצר "פרגי זיכרון" משלהם, במפעל שהעסיק נכי מלחמה

מצעד יום הזיכרון בלונדון, בריטניה, 2011 | Shutterstock, Bikeworldtravel
פרגים אדומים מלאכותיים מעטרים את בגדיהם של חיילים משוחררים ושל הציבור הרחב כל יום זיכרון. מצעד יום הזיכרון בלונדון, בריטניה, 2011 | Shutterstock, Bikeworldtravel

סמל הזיכרון המשותף

המנהג שהחל בארצות הברית בעזרת אישה אמריקאית ואישה צרפתית, נפוץ היום בעיקר בבריטניה ובכמה מדינות של חבר העמים הבריטי: אוסטרליה, ניו-זילנד וקנדה. בבריטניה מתנדבים של הלגיון הבריטי מוכרים את הפרגים ברחוב בשבועות שלפני יום הזיכרון, כדי לגייס תרומות. בקנדה אלו מתנדבים של הלגיון הקנדי המלכותי, ובאוסטרליה ובניו-זילנד ארגוני צדקה דומים. 

במדינות הדרומיות נהוג לענוד אותו פעמיים בשנה - ביום הזיכרון של ה-11 בנובמבר וביום אנזא"ק (Anzac), המצוין ב-25 באפריל, לזכרם של האוסטרלים והניו-זילנדים ששירתו ומתו בכל המלחמות. אנזא"ק הוא ראשי-תיבות של "גייסות הצבא האוסטרלים והניו-זילנדיים", ו-25 באפריל 1915 הוא התאריך בו הגיעו הגייסות הללו לגליפולי, המערכה הראשונה בה נלחמו. 

פרגי זיכרון, משמאל למעלה בכיוון השעון: אוסטרליה, בריטניה (מ-1921, יוצר בצרפת), ניו-זילנד וקנדה | Wikipedia, Heatherannej
המנהג שהחל בארה"ב נפוץ כיום בעיקר בחבר העמים הבריטי. פרגי זיכרון, משמאל למעלה בכיוון השעון: אוסטרליה, בריטניה (מ-1921, יוצר בצרפת), ניו-זילנד וקנדה | Wikipedia, Heatherannej

פה בארץ נוסדה בשנה שעברה עמותת דם המכבים, ששמה לה למטרה "להחיות את הפרח והסמל", ולהחליף את המדבקות בסיכות של הפרח, ואולי בעתיד גם בפרחים עצמם, שיגודלו באופן מסחרי. כך או כך, פרחים אדומים, אמיתיים, מלאכותיים או בצורת תמונה, ימשיכו לסמל את הזיכרון המשותף שלנו. כאן ומעבר לים, אנחנו עונדים פרח אדום על דש הבגד כדי לזכור יחדיו את הנופלים בהגנה על מדינתנו.

תגובה אחת

  • אנונימי

    כתבה מעניינת, תיקון קטן:

    غزال בערבית הוא צבי ולא אייל, והוא המקור לשמו של הצבי בשפות אירופיות רבות (Gazella, Gazelle וכו').