האישה הענייה וחסרת ההשכלה שהפכה למומחית מאובנים מובילה, הגיאולוגית החובבת שפתחה את שערי האקדמיה לאחרות, וציירת הדינוזאורים המחוננת. החוקרות פורצות הדרך של הגיאולוגיה

במשך שנים רבות המדע, ועולם ההשכלה הפורמלית כולו, היו שמורים לגברים, ונשים נאלצו להיאבק על זכותן לדריכת רגל בעולם זה. בתוך עולם המדע, תחומי הגיאולוגיה והפלאונטולוגיה, חקר המאובנים, נחשבו גבריים במיוחד, שכן הם כללו לא רק ישיבה במשרד אלא גם יציאה לשטח. הרי "לא יאה" לגברת מכובדת להסתובב בגבעות, לחצוב סלעים ולהתעסק בשלדי דינוזאורים. זהו סיפורן של שלוש נשים שהעדיפו להתעלם מההנחה המטופשת הזאת, והעזו לחלום, לחפור ולגלות.

מרי אנינג
ציידת המאובנים

מרי אנינג (Anning) נולדה בשנת 1799 למשפחה ענייה בדרום אנגליה, בעיר ליים רג'יס שבמערב דורסט. מדובר באזור עשיר במיוחד במאובנים, שכן צוקי גיר עצומים מתרוממים בו מתוך המים לאורך חופי תעלת למאנש. כשהרוח והגלים מקלפים אט-אט את שכבות הסלע, הם חושפים את שרידיהם של יצורים מעניינים שנעלמו מהעולם לפני מיליוני שנים.

אביה של מרי, ריצ'רד אנינג, היה נגר – מקצוע מכובד אך לא רווחי במיוחד. הוא אהב להסתובב על החוף ולאסוף שרידים מעניינים, תחביב שסיפק לו גם הכנסה צדדית חשובה עם עליית הפופולריות של הגיאולוגיה, כשתיירים בעלי ממון היו מוכנים לשלם לא מעט תמורת ממצאיו. מרי נהגה להצטרף לאביה באיסוף מאובנים, ולמדה ממנו את חדוות הגילוי ואת אומנות האיסוף.

כשהייתה מרי בת 11 מת האב משחפת. כדי לעזור בפרנסת המשפחה היא המשיכה לקדם את העסק הצדדי של אביה - אספה מאובנים על החוף, הפרידה אותם משכבת הסלע, ניקתה ומכרה אותם.

מרי אנינג | Science Photo Library
הפכה למומחית מהמעלה הראשונה בהפרדת מאובנים מהסלע, בציורם, וגם בזיהוי והבנת האנטומיה שלהם. מרי אנינג | Science Photo Library

יום אחד מצאו היא ואחיה ג'וזף על החוף מאובן יוצא דופן, גולגולת מאורכת של יצור שנראה כמו שילוב משונה של זוחל ודולפין. כמה חודשים לאחר מכן, כשהייתה רק בת 12, מצאה גם את שרידיהם של שאר חלקי גופו של היצור, ושמה של ציידת המאובנים הצעירה יצא למרחוק. היא מכרה בסכום נאה את המאובן, שכונה בתחילה "תנין", ולימים ייקרא איכתיוזאור (Ichthyosaurus), זוחל קדום שחי בים בתקופתם של הדינוזאורים.

12 שנה מאוחר יותר, ב-1823, חשפה אנינג את המאובן השלם ביותר שנמצא של יצור ימי קדום נוסף, הפלזיאוזאור (Plesiosaurus), גם הוא זוחל ימי קדום אך ממשפחה אחרת, שחי גם באזור שהיום הוא ישראל. אנינג גם הייתה הראשונה שזיהתה כי "אבני הבזואר", מאובנים משונים שנמצאו בבטנם של יצורים מאובנים, אינם אלא צואה מאובנת שהכילה בתוכה את שיירי המזון של היצורים הקדומים. מאוחר יותר קיבלו המאובנים הללו את השם קופרוליטים (coprolites), והם ממשיכים עד היום לשפוך אור על התזונה ואורח החיים של בעלי החיים הקדומים.

חיפוש מאובנים באזור ליים רג'יס הוא תחביב מסוכן. הרוח והגלים חושפים את שכבות הסלע בעיקר אחרי סערות, שמביאות איתן גם מפולות סלעים. אנינג נפצעה לא פעם במפולות האלה והכלב שלה טריי אף מת כשנקבר מתחת למפולת סלעים. את כל העבודה הקשה והמסוכנת הזו היא עשתה בכלים פשוטים, ובשמלה ומחוך מגבילים כפי שהיה מקובל באופנת הנשים של המאה ה-19.

אחד מהאיכתיוזאורים שמצאה אנינג | Natural History Museum, London, Science Photo Library
בין השאר גילתה אנינג מאובני איכתיוזאור, בעל חיים שלא היה מוכר קודם לכן. אחד מהאיכתיוזאורים שמצאה אנינג | Natural History Museum, London, Science Photo Library

באנגליה של אותה תקופה, אישה בת המעמד הנמוך כאנינג לא יכלה לרכוש השכלה מסודרת. אולם זה לא עצר בעדה. בעקשנות, בהתמדה ובהרבה עבודה קשה היא הצליחה למצוא מגוון עצום של יצורים שאיש לא נתקל בהם לפניה. בתוך כך היא גם פיתחה יכולות הבחנה ואבחנה משובחות, והפכה למומחית מהמעלה הראשונה בהפרדת מאובנים משכבת הסלע, בציור המאובנים, וגם בזיהוי יצורים קדומים והבנת האנטומיה שלהם. גיאולוגים ומדענים הגיעו אליה להתייעץ וללמוד ממנה על הממצאים שאספה ועל שיטות העבודה שלה. למרות זאת, כשחברי האגודה הגיאולוגית התכנסו לדון בפלזיאוזאור שגילתה, אנינג לא הוזמנה לדיון בשל היותה אישה. היא נשארה כמעט אנונימית עד מותה בשנת 1847, בגיל 48 בלבד.

כיום אנינג הרבה פחות אנונימית. שנים אחרי מותה נעשה לה צדק היסטורי, כשבשנות ה-80 של המאה הקודמת התגלה באזור ליים רג'יס מין חדש של איכתיוזאור, ולכבודה קראו לו איכתיוזאורוס אנינג (Ichthyosaurus anningae). במשך השנים נכתבו עליה ספרים ונעשו עליה סרטים, ובשנת 2010 הכריזה עליה האגודה המלכותית של לונדון כאחת הנשים המשפיעות במדע ובחברה.

מאובן פלזיאוזאור עם הערות אנטומיות, שציירה אנינג | Natural History Museum, London, Science Photo Library
גיאולוגים ומדענים הגיעו אליה להתייעץ וללמוד ממנה על הממצאים שאספה ועל שיטות העבודה שלה. מאובן פלזיאוזאור עם הערות אנטומיות, שציירה אנינג | Natural History Museum, London, Science Photo Library

שרלוט מורצ'יסון
פותחת שערי ההשכלה

הסיפור האישי של שרלוט מורצ'יסון (Murchison) היה שונה מאוד מזה של אנינג. היא נולדה בשנת 1788 למשפחה מכובדת: אביה היה גנרל בצבא הבריטי וכשגדלה היא התחתנה עם קצין מכובד אחר, סר רודריק מורצ'יסון. בעידודה הוא פיתח עניין בגיאולוגיה והפך עם השנים לגיאולוג מצליח. בין השאר הוא היה הראשון שתיאר את תור הסילור (Silurian, בין 400 ל-440 מיליון שנה לפני זמננו), וכיהן במשך כמה שנים כנשיא האגודה הגיאולוגית של לונדון.

שרלוט מורצ'יסון התלוותה לבעלה לסיורי שטח שעשה ברחבי אירופה וגילתה עניין רב במיוחד בלימודי מינרלים וגיאולוגיה. היא לא הסתפקה בסקרנות אינטלקטואלית בלבד והתעקשה להשתתף בסדרת הרצאות שהעביר הגיאולוג הנודע צ'רלס לייל (Lyell) בקינגס קולג', ולקבל השכלה מסודרת. התעקשותה הובילה בסופו של דבר לביטול האיסור על השתתפות של נשים בהרצאות, ופתחה אותן לכולם ולכולן.

שרלוט מורצ'יסון | ויקיפדיה, Camille Silvy
אספה מאובנים, קיטלגה וציירה אותם, ובמשך השנים גם יצרה איורים ורישומים גיאולוגיים רבים. שרלוט מורצ'יסון | ויקיפדיה, Camille Silvy

מורצ'יסון הלכה לעולמה בשנת 1869, בהיותה בת 81, מסיבוכים מאוחרים של מחלת המלריה שבה חלתה באחד ממסעות המחקר שבהם השתתפה בצעירותה. מורצ'יסון לא הייתה מלווה בלבד באותם מסעות: כמו אנינג, היא אספה מאובנים, קיטלגה וציירה אותם, ובמשך השנים גם יצרה איורים ורישומים גיאולוגיים רבים. איוריה הופיעו בפרסומים מדעיים של חוקרים רבים – גברים כולם – שהסתייעו בידע שלה ובכישרונה וקיבלו את הקרדיט במקומה. אחד מהם, ג'יימס סורבי (Sowerby), החליט כאות הוקרה על תרומתה לקרוא על שמה מין מאובן של אמוניט, חסר חוליות ימי קדום: לודוויגיה מורצ'יסונה (Ludwigia murchisonae).

בשנת 2020 יצא לאקרנים סרט הקולנוע "אמוניט", שתיאר מפגש בין אנינג למורצ'יסון. השתיים הכירו כשבני הזוג מורצ'יסון הגיעו במסגרת מסעותיהם הגיאולוגיים לליים רג'יס, והפכו לחברות קרובות שחלקו תחומי עניין משותפים. למרבה הצער, במקום להתמקד במפגש המוחות של שתי נשים מבריקות ופורצות דרך, העדיפו יוצרי הסרט לתאר רומן בין השתיים. בוודאי שאין כל פגם ברומן בין שתי נשים, אבל גם אין כל ראיה היסטורית לכך שבין שתי הנשים האלו אכן התקיימה מערכת יחסים רומנטית. האם היו בוחרים להציג כך את החברות ביניהן לו הן היו גברים?

הסרט מתאר מפגש בין אנינג למורצ'יסון, ומערכת יחסים רומנטית - שכנראה מעולם לא התרחשה. פוסטר הסרט "אמוניט"
הסרט מתאר מפגש בין אנינג למורצ'יסון, ומערכת יחסים רומנטית - שכנראה מעולם לא התרחשה. פוסטר הסרט "אמוניט"

אליס וודוורד
ציירת הדינוזאורים

אליס וודוורד (Woodward) נולדה בשנת 1862, לאב גיאולוג שעבד באוספי מוזיאון הטבע בלונדון. היא הייתה הרביעית משבעה ילדים, שקיבלו כולם חינוך קפדני והוריהם עודדו אותם ללמוד ולצייר. החלוקה המגדרית המקובלת בתקופה ההיא הובילה לכך שכל בנות משפחת וודוורד גדלו להיות ציירות ומאיירות, והבנים נהיו מדענים. כשהתבגרה, עזרה אליס לאביה ולעמיתיו לאייר את מחקריהם המדעיים וציוריה פורסמו במאמריהם. העבודה הזאת עזרה לה להתפרנס במהלך לימודי האמנות. בהמשך איירה גם ספרי ילדים רבים, ביניהם "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ו"פיטר פן".

אליס וודוורד | ויקיפדיה, Jack1956
גדולתה הייתה טמונה ביכולת שלה להפיח חיים בציורים של יצורים פרהיסטוריים. אליס וודוורד | ויקיפדיה, Jack1956

גדולתה של וודוורד מבחינה מדעית הייתה טמונה ביכולת שלה להפיח חיים בציורים של יצורים פרהיסטוריים, שכל מה שנותר מהם הוא מאובנים. אפילו שלדי הדינוזאורים המאובנים השלמים ביותר שהתגלו אי פעם לא חושפים מספיק מידע בשביל שנוכל לקבוע, או אפילו לשער במידה כלשהי של וודאות, איך היצורים המופלאים הללו נראו באמת. איך השרירים שלהם היו מתוחים על פני העצמות? האם העור שכיסה את השרירים היה חלק או מחוספס? ומה היו הצבעים שלו?

הרכבת השלדים המאובנים התבססה על בעלי חיים בני זמננו שמבנה השלד שלהם מזכיר במשהו את זה של החיה הקדומה. הדינוזאור אוכל העשב איגואנודון (Iguanodon), למשל, קיבל את שמו מאחר שהשן שלו, שגילה החוקר גדעון מנטל (Mantell), הייתה דומה במבנה שלה לשן של איגואנה. כדי לצייר את בעל החיים החי על פי שלדים בלבד, ובדרך כלל שלדים חלקיים מאוד, היה צורך בלא מעט ידע גיאולוגי וזאולוגי, אבל גם בדמיון מפותח ויצירתי.

אחד הדינוזאורים שציירה וודוורד | ויקיפדיה, Knipe, Henry Robert
די לצייר את בעל החיים החי על פי שלדים בלבד היה צורך בידע גיאולוגי וזאולוגי, גם בדמיון מפותח ויצירתי. אחד הדינוזאורים שציירה וודוורד | ויקיפדיה, Knipe, Henry Robert

בציוריה הקפידה וודוורד למקם את היצורים בסביבת המחייה שלהם, ולא הסתפקה רק בתיעוד צורת השלד ומבנה הגוף של בעל החיים הנכחד. היא תיארה את הנוף של התקופה שממנה בא ואת הצמחייה באותה תשומת הלב שהקדישה למבנה הפיזיולוגי. ואף על פי שכבר ידעו אז שהדינוזאורים ובני האדם לא חיו באותה תקופה, היא נהגה לצייר באיוריה גם דמות אנושית, כקנה מידה לגודלו של בעל החיים.

אליס וודוורד הלכה לעולמה בשנת 1951, בתום קריירה ארוכה של ציור ואיור של יצירות ספרות, לצד שחזורים מצוירים של דינוזאורים ויצורים קדומים אחרים.

דינוזאור שציירה וודוורד | ויקיפדיה, Joseph Smit
הקפידה למקם את היצורים בסביבת המחייה שלהם, ולא הסתפקה רק בתיעוד צורת השלד ומבנה הגוף. דינוזאור שציירה וודוורד | ויקיפדיה, Joseph Smit

הגברת המזוקנת

אנינג, וודוורד ומורצ'יסון נאלצו לפלס לעצמן דרך משלהן, במציאות חברתית שלא אפשרה לנשים להשתלב בעולם המדעי. המציאות הזאת אומנם השתנתה מאוד מאז, אולם גם כיום, כשלפחות במדינות דמוקרטיות אין הגבלות רשמיות שמונעות מנשים לרכוש השכלה ולעסוק במדע, תחום הפלאונטולוגיה עדיין נחשב גברי למדי. תורמים לכך גם דימויי חוקר הדינוזאורים הנועז המגיעים אלינו מתרבות ההמונים, למשל בדמותו של חוקר הדינוזאורים אלן גרנט בסרט "פארק היורה" או של הארכיאולוג אינדיאנה ג'ונס בסדרת שוברי הקופות הקרויים על שמו.

פוסטר הסרט "הגברת המזוקנת"
מיזם של חוקרות פלאונטולוגיות צעירות, שמנסות לשנות את התפיסה שלנו על חוקרי מאובנים. פוסטר הסרט "הגברת המזוקנת"

אחת היוזמות שמנסות לשנות את התפיסה הזאת היא פרויקט "הגברת המזוקנת". מאחורי המיזם עומדת קבוצה של חוקרות פלאונטולוגיות צעירות, שמנסות לשנות את התפיסה לפיה חוקרי שטח שחופרים דינוזאורים נדרשים להיות זכרים מסוקסים עם זקן. הן יצרו סרט שמתאר את חייהן כחוקרות דינוזאורים, כדי להעלות את המודעות לנושא וכדי לספק לילדות צעירות דמות נשית שיוכלו לראות בה את עתידן. הן כבר תהיינה לא רק עוזרות ומאיירות שמסייעות לחוקר הגבר, אלא חוקרות שניצבות בקדמת הבמה ומקבלות קרדיט מלא על עבודתן.