הנמק מבפנים: חיידקים טורפים

"חיידק טורף" הוא שם מפחיד לתופעה מסוכנת וקשה שבה חיידק גורם להרס מהיר של רקמות בגוף. לא מדובר בסוג אחד של חיידק, אלא בכמה סוגים שונים שעלולים לאותה תופעה נדירה, שמכונה בשפה המקצועית Necrotizing Fasciitis.

מרגע שהחיידקים הללו נכנסים לזרם הדם הם יכולים לנדוד ולהגיע למקומות שונים בגוף, ולגרום שם נזק רב. הפגיעה מתבטאת בנמק של רקמות רכות כמו שומן, שרירים והקרומים שעוטפים אותם, בעיקר בגפיים ובדופן הבטן. במקרים קיצוניים החיידקים הללו יביאו לכשל כלל מערכתי ובעקבותיו למוות.

התסמינים הראשונים יהיו בדרך כלל שינויים מקומיים בצבע העור, שבתחילה מכחיל, במהרה מאדים ולבסוף מאפיר, לצד בצקות מקומיות, נפיחות, שלפוחיות של נוזל דמי ונמקים בעור. כל אלה מעידים על פגיעה ברקמות פנימיות. בעקבות הרעלנים שהפריש החיידק. הסימנים החיצוניים עשויים להיות מעטים בתחילה, כך שלפעמים נראה רק פצע או דימום תת-עורי קטן, בזמן שהנמק כבר התפשט הלאה וגם רקמות סמוכות שנראות לכאורה תקינות יהיו פגועות כבר. לכן אחד האמצעים לבלימת הזיהום היא כריתה נרחבת של הרקמה הנגועה ושטח גדול סביבה.

סימנים קליניים נוספים הם כאבים עזים באזור הפצע, חום גבוה, ירידה בלחץ הדם, פגיעה בתפקוד הריאות, הכליות ובמערכת קרישת הדם. ובמילים אחרות – הגוף נכנס להלם ואינו מסוגל לבצע את פעולות החיים הבסיסיות. ההלם נובע מהפגיעה הנרחבת שגורמים הרעלנים שהחיידק מפריש. המצב מסכן החיים הזה יכול להוביל למוות תוך 24 שעות, אך לפעמים ההתפשטות של החיידק איטית יותר ועשויה לקחת כמה ימים.

דרך ההתמודדות עם חיידק טורף היא טיפול אנטיביוטי נרחב, וכאמור אף כריתה כירורגית של הרקמות הנגועות. מקובל להוסיף גם עירוי של נוגדנים לדם, שנקשרים לרעלנים ומנטרלים אותם.

הגוף נכנס להלם מהרעלנים שהחיידק מפריש. צילום במיקרוסקופ אור של רקמה בתהליך נמק | Science Photo Library

החשוד המיידי

השכיח מבין החיידקים שגורמים להרס רקמות מהיר  הוא סטרפטוקוקוס פיוגנס (Streptococcus pyogenes), שגורם ל-30 אחוזים מהמקרים. מדובר בחיידק מצוי שמתיישב פעמים רבות בגרון בלי לגרום כל נזק, או רק דלקת גרון חולפת. אך אצל אנשים שמערכת החיסון שלהם מוחלשת או חלשה, למשל זקנים, ילדים או חולי סרטן המקבלים טיפולים כימותרפיים שמחלישים את מערכת החיסון, הוא עלול לצאת משליטה.

בכמחצית מהמקרים החיידק נכנס לגופנו דרך חתך בעור: פצע, כוויה או אפילו עקיצה של יתוש. בשאר ההדבקות לא ידוע מה היה מקורו. בשלב המוקדם, לפני הופעת הסימנים על העור וסימני ההלם של הגוף, הביטוי היחיד לכך שמשהו לא טוב מתרחש ברקמה התת-עורית עשוי להיות כאב עז מקומי בעצמות.

עם חדירתו החיידק משחרר לסביבתו רעלנים: חלבונים שגורמים להפעלה לא ממוקדת של מערכת החיסון. כשחיידק או גורם זר אחר פולש לגוף, מערכת החיסון יכולה לזהות אותו ולהפעיל נגדו תאים שמכירים וזוכרים רק אותו באופן ספציפי. כך הפולש מחוסל אבל הקרב נשאר מקומי ולא מתפשט לכל הגוף. לעומת זאת, הרעלן שמשחרר הסטרפטוקוקוס מפעיל יחד תאים רבים שלא היו אמורים לזהות אותו, וכך גורם לקרב להתפשט. הפעילות החזקה של מערכת החיסון, ש"יורה לכל הכיוונים" ולא מתרכזת בגורם אחד, היא שגורמת לקריסת מערכות הגוף.

משחרר רעלנים שמשבשים את התגובה של מערכת החיסון נגדו. חיידק סטרפטוקוקוס פיוגנס | Science Photo Library

חוטפים עצבים

חוקרים מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד חשבו שהכאב מרמז על האופן שבו החיידק הטורף פועל. הם גילו שסטרפטוקוקוס פיוגנס מפעיל באופן מכוון תאי עצב ששולחים אותות של כאב למוח. תאי העצב הללו מופעלים כשהוא פוגע בהם, משחררים חומרים שמרחיקים את תאי מערכת החיסון מהאזור וכך בעצם מגנים על החיידק.

כדי להבין איך סטרפטוקוקוס פיוגנס גורם נזק לתאי העצב, החוקרים בודדו את החומרים שהחיידק מפריש והוסיפו אותם לתאי עצב שגדלו בצלחת מעבדה. כתוצאה מכך התאים שחררו אותות של כאב בדיוק כפי שהגיבו כשהם גדלו בנוכחות החיידקים עצמם. התברר שסטרפטוקוקוס פיוגנס משחרר מולקולה קטנה בשם  SLS (ראשי תיבות של Streptolysin S), שמנקבת את המעטפת של תאי העצב. בתגובה התאים משחררים לסביבתם מולקולה בשם CGRP (או Calcitonin Gene-Related Peptide) שמרחיקה את תאי מערכת החיסון מהאזור. 

סרטון של כתב העת המדעי Cell על מחקר החיידק הטורף (באנגלית):

תאי העצב משתמשים באופן טבעי ב-CGRP כשפורצת דלקת חמורה בגוף, כדי להרחיק מעצמם את תאי מערכת החיסון וכך למנוע תגובה חיסונית חזקה מדי, שעלולה לגרוס להרס של רקמת העצב עצמה. סטרפטוקוקוס פיוגנס מנצל את מנגנון ההגנה הזה כדי להגן על עצמו. החוקרים מציעים לפיכך להילחם נגד החיידק באמצעות תרופות שחוסמות את ההפרשה של CGRP או על ידי נטרול מולקולות ה-SLS שהוא עצמו מפריש.

ב-2004 פרסמה קבוצת חוקרים מבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ומבית החולים הדסה מחקר בכתב העת The Lancet, שחשף מנגנון פעולה נוסף של החיידק הטורף. כשמתפתחת בגוף דלקת זיהומית, התאים באזור מגייסים תאים מיוחדים בשם נויטרופילים שתפקידם לבלוע את החיידקים הפולשים. הגיוס נעשה על ידי הפרשה של מולקולה בשם IL-8. החוקרים גילו שסטרפטוקוקוס פיוגנס מפריש מולקולה חלבונית קטנה שמפרקת את IL-8 וכך מונעת את גיוס הנויטרופילים לרקמה הפגועה.

תסמינים דומים מאוד, אבל דורשים טיפול אנטיביוטי אחר. חיידקי Vibrio vulificus הגורמים גם הם לנמק | Science Photo Library

חיידקים נוספים

חיידקים נוספים יכולים גם הם לגרום לנמק תת-עורי שזהה מבחינת התסמינים למחלה שגורם סטרפטוקוקוס פיוגנס. אחד מהם הוא ויבריו וולניפיקוס (Vibrio vulificus) שנמצא בטבע במים מלוחים ויכול לחדור לגוף במגע של פצע או חתך פתוח עם מים מזוהמים. התסמינים שיופיעו יהיו דומים מאוד לאלו שגורם סטרפטוקוקוס פיוגנס אך הטיפול האנטיביוטי יהיה שונה.

חיידקים נוספים שעלולים להוביל לנמקים תת-עוריים, במיוחד אצל אנשים עם מערכת חיסון מוחלשת, הם אירומונס הידרופילה (Aeromonas hydrophila) שנמצא בדרך כלל במים או באדמה, חיידקים אל-אוויריים מקבוצות הקלוסטרידיום וסטפילוקוקוס אוראוס (Staphylococcus aureus).

חיידק טורף נוסף, בשם מיקובקטריום אולסרנס (Mycobacterium ulcerans) גורם גם הוא לנמקים בעור ולמחלה דומה בשם כיב בורולי (Buruli ulcer) שנפוצה בעיקר באוסטרליה ובמרכז אפריקה.