יער האמזונס בברזיל מצטמצם בהתמדה מאז שנות ה-70, וההשלכות על האקלים העולמי והכלכלה עלולות להיות הרות גורל. בחירות המבוססות על ראיות מדעיות יכולות למנוע קטסטרופה

השריפות שמשתוללות בשבועות האחרונים ביערות הגשם בברזיל עלו לכותרות בין השאר בגלל המתיחות הדיפלומטית והאישית שהתעוררו בין נשיא ברזיל, ז'איר מסיאס בולסונארו, לנשיא צרפת, עמנואל מקרון, והדיונים שהיו בנושא בפסגת מנהיגי המדינות המתועשות (G7). אך מעבר לפוליטיקה העולמית, מדובר בסוגיה שיש לה השפעות מרחיקות לכת על האקלים העולמי, המאבק בהתחממות הגלובלית ואפילו המגוון הביולוגי העולמי.

"הריאה הירוקה" השנויה במחלוקת

יערות מספקים מגוון מאוד רחב של שירותים – איזון האקלים, סינון קרינת השמש, שמירה על לחות, הגנה מפני שחיקת הקרקע והצפות, בית גידול למגוון ביולוגי עשיר, והרשימה ממשיכה. עם זאת, יער בוגר כמו האמזונס קולט בחזרה את רוב החמצן שהוא מייצר, לכן הגדרתו כ"ריאה ירוקה" חוטאת למציאות ואיננה מקובלת בקרב הקהילה המדעית. יתרה מכך, השימוש בביטוי הזה לתיאור האמזונס הפך לכלי להפחתת חשיבותו בידי מי שתומכים בבירוא היער, הטוענים שמשום שהוא לא מייצר מספיק חמצן - אפשר להמשיך בבירוא ולנצל את היער לשימושים אחרים בלי להסתכן בההשלכות חמורות. אם כך, המושג "ריאה ירוקה" בכלל, ובהקשר של יערות האמזונס בפרט, מוביל לתפיסה מוטעית שחשיבותם העיקרית של יערות היא בייצור חמצן, כשלמעשה יש להם תפקיד מורכב מאוד בשמירה על האקלים, המגוון הביולוגי והאקולוגיה בעולם. 

מתוך הכמות העצומה של 10.7 גיגה-טון פחמן שבני האדם פולטים לאטמוספרה מדי שנה, 30-25 אחוז נספגים בצמחיית הקרקע באמצעות פוטוסינתזה – התהליך שבו צמחים מפיקים אנרגיה מאור השמש, סופגים מהאוויר פחמן דו-חמצני ופולטים חמצן. בשל כך, העצים בעולמנו, ובמיוחד יערות הגשם המשווניים, הם הגורם העיקרי שמסייע למתן את התחממות כדור הארץ עקב פליטה מצטברת קיצונית של פחמן דו-חמצני.

נכון להיום, 90 אחוזים מסך הפליטה העולמית של פחמן דו-חמצני (CO2) מעשה ידי אדם מגיעים משריפת דלקים, אך כמות לא מבוטלת נפלטת לאוויר גם משריפת צמחייה (10 אחוז). ברזיל, שכ-67 אחוז משטחה מכוסים בצמחייה טבעית, היא על פי נתוני ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) המדינה השניה בעולם מבחינת שטח הצמחייה (אחרי רוסיה). הגדול ביערותיה הוא האמזונס, יער גשם טרופי ענקי שמהווה כמחצית מכלל שטח היערות הטרופיים שנותרו בעולמנו. שטחו הכולל עולה על שישה מיליון קילומטרים רבועים, בתשע מדינות, וצומחים בו כשמינית מכלל העצים בעולם, כלומר כ-400 מיליארד עצים המשתייכים ליותר מ-16 אלף מינים ועוד 24 אלף מיני צמחים אחרים. הוא מאכלס 20-15 אחוז מהמגוון הביולוגי העולמי הידוע לנו ויש בו כ-15 אחוז מכלל המים המתוקים בעולם.

אחד משלל התפקידים שממלא יער האמזונס הוא מִחזור הגשמים: העצים סופחים מים מהקרקע ומשחררים אותם לאטמוספרה באמצעות אידוי במסגרת תהליך הפוטוסינתזה. למעשה, עץ אחד יכול לשחרר לאטמוספרה כאלף ליטרים של מים מדי יום. בזכות זה היער עצמו אחראי ל-30 אחוז מכמות המשקעים הגבוהה להפליא של האמזונס –עד 4,000 מילימטר בשנה באזורים מסוימים.

היער מאזן את האקלים, שומר על הקרקע, מייצר ענני גשם ותומך במגוון ביולוגי. אגן האמזונס | צילום: Shutterstock
היער מאזן את האקלים, שומר על הקרקע, מייצר ענני גשם ותומך במגוון ביולוגי. אגן האמזונס | צילום: Shutterstock

נקודת אל-חזור

מאחר שהיער אחראי בעצמו לחלק מהתנאים ששוררים בו, שינוי חד בגודלו עלול להביא לנקודת אל-חזור, שמעבר לה היער שנותר לא יוכל עוד לקיים את עצמו בלי לשנות את אופיו. מחקרים הראו בעבר שנקודת המפנה הזאת עומדת על 40 אחוז מבירוא מוחלט של היער הקיים. לאחרונה עדכנו המדענים את ההערכה הזאת לרמה נמוכה יותר של 25-20 אחוז. מעבר לרמה הזאת, היער שייוותר יקרוס ויהפוך לסוואנה הרבה פחות צפופה והרבה פחות עשירה במיני בעלי חיים וצמחים.

יתר על כן, הלחות שמעלה יער האמזונס לאטמוספרה נישאת ברוח לשאר חלקי אמריקה הדרומית. היא אחראית שם לחלק מאוד משמעותי מהמשקעים באזור פורה מאוד ומאוכלס בצפיפות המשתרע על פני מרכז ברזיל ודרומה, וכן צפון ארגנטינה. הלחות הזו מונעת מהאזור להפוך למדבר, בדומה לאזורים אחרים בעולם באותם קווי רוחב.

הקשר בין האמזונס לאטמוספרה מתבטא גם בחלקיקים האטמוספריים - שהם חלקיקים נוזליים או מוצקים בעלי חשיבות רבה לייצור עננים ולמאזן הקרינה שבאטמוספרה. חלקיקים כאלה נוצרים באופן טבעי, או באופן מלאכותי על ידי זיהום אוויר משריפת דלקים ועצים. האמזונס הוא האזור היבשתי הגדול היחיד שהאוויר בו "נקי" ושורר בו ריכוז טבעי נמוך של 220 חלקיקים לסמ"ק באטמוספרה. הריכוז הזה נחשב למצב ששרר באטמוספרה לפני תחילת המהפכה התעשייתית, וקיים כיום רק מעל האוקיינוסים.

החלקיקים האטמוספריים הטבעיים נוצרים ביער, למשל מנבגי פטריות, אבקת צמחים ושאריות צמחים, וגם באמצעות תגובות אטמוספריות הנובעות מתרכובות אורגניות נדיפות שפולטים העצים. החלקיקים האלה, יחד עם הלחות האטמוספרית, יוצרים טיפות ענן, וריכוזם וגודלם חיוניים לשמירה על משטר מאוזן של משקעים

בירוא של היער עלול לגרום לקריסתו, ולאסון סביבתי. צילום לויין של השריפות באמזונס | מקור: Science Photo Library
בירוא של היער עלול לגרום לקריסתו, ולאסון סביבתי. צילום לויין של השריפות באמזונס | מקור: Science Photo Library

בירוא יערות מואץ

כבר קרוב לחמישים שנה, מאז שנות ה-70, ננקטת בברזיל מדיניות של השתלטות אינטנסיבית על קרקעות ביער האמזונס. במסגרת זאת בוראו עד כה כ-20 אחוז משטח היער. השטח המבורא משמש בראש ובראשונה לרעיית בקר (62 אחוז). חלק מהאזורים המבוראים הם כעת אזורי מרעה נטושים שמיועדים לייעור מחדש  (21 אחוז) - מדובר בהתחדשות טבעית של הצמחייה בעקבות נטישת הקרקע לאחר שנים רבות של רעיה וחקלאות. בנוסף, חלק קטן מהאזורים המבוראים משמש לגידולים חקלאיים – בעיקר סויה (כחמישה אחוזים).

עד 1980 שלטה בברזיל חונטה צבאית, שיזמה עבודות תשתית בקנה מידה עצום בכל רחבי המדינה, בין השאר על חשבון היערות. התוצאה הייתה כבישים שלא החזיקו מעמד שנים רבות בשל הקושי לתחזק אותם בלב הג'ונגל, וסכרים הידרואלקטריים ענקיים שכמעט אינם מפיקים חשמל.

הזיזו את החוצץ מעלה-מטה כדי לראות את אותו אזור בשנת 1990 ובשנת 2000 | מקור: Science Photo Library

בירוא היערות נמשך גם אחרי נפילת הדיקטטורה, ועמד על קצב של כמעט 30 אלף קילומטר רבוע בשנה בשנות השיא. בשנת 2004 התחיל המשרד להגנת הסביבה של ברזיל להפעיל מנגנונים יעילים ואיכותיים של ניטור הבירוא, כדי לקדם פיקוח ממוקד על הבירוא ולהפעיל אכיפה וענישה יעילה. בזכות זה, בירוא האמזונס הצטמצם במידה ניכרת, לפחות מ-5 קמ"ר בשנת 2012, והתייצב כך, למרות עלייה קלה בשנות בצורת. אך נשיא ברזיל, בולסונארו, פועל מאז בחירתו, במישור ההצהרתי והחוקי גם יחד, למען ביטול מנגנוני הענישה נגד תופעת בירוא היערות. כמו כן, הוא מנסה לקדם את ביטול הדרישה לשימור צמחייה טבעית בכל נכס חקלאי ולפרק את גופי הפיקוח. מדיניות זו הובילה להאצה של בירוא היערות.

השנה, למרות שהיא לחה יחסית, שטחי היער שבוראו בחודש יולי היו גדולים ב-278 אחוז לעומת יולי 2018. המספר הכולל של מוקדי האש מתחילת השנה הגיע ליותר מ-40 אלף – עלייה של 82 אחוז לעומת אותה תקופה אשתקד – והעונה היבשה רק החלה. מנהל המרכז הלאומי הברזילאי לחקר החלל, שמפקח על המתרחש בעזרת לוויינים, פוטר אחרי שהתיר לפרסום את הנתונים האלה.

פולטים רעלים: מיפוי לווייני של הפחמן חד-חמצני מעל ברזיל, ב-17 (מימין) וב-21 באוגוסט | מקור: שירות המעקב האטמוספרי CAMS
פולטים רעלים: מיפוי לווייני של הפחמן חד-חמצני מעל ברזיל, ב-17 (מימין) וב-21 באוגוסט | מקור: שירות המעקב האטמוספרי CAMS

זיהום אוויר ושינוי אקלים

כדי להפוך יער לשדה מרעה יש לסלק ממנו את העצים ולחכות לעונה היבשה (יולי-אוקטובר) כדי לשרוף את הצמחייה שסולקה. למעשה, כמעט כל שריפות היער באמזונס נגרמות בידי האדם, והסבירות לשריפה טבעית באזור נמוכה מאוד, לכן העצים לא פיתחו מנגנונים יעילים להתאוששות משריפות.

לשריפת היערות הנרחבת הזאת יש השלכות סביבתיות חמורות: ריכוז החלקיקים האטמוספריים באזור עלה לסדר גודל שהופך אותו לאחד האזורים המזוהמים ביותר בעולם. נוסף על הסכנה הישירה לבריאות התושבים, העלייה העצומה הזאת בריכוז החלקיקים האטמוספריים משפיעה מאוד גם על האקלים.

חלקיקים באטמוספרה יכולים לספוג את קרינת השמש, או לחילופין לפזר אותה, וכך לשנות את שיעור הקרינה שמגיעה לאדמת כדור הארץ. יתר על כן, מאחר שיש באוויר יותר חלקיקים שיכולים לשמש כגרעיני התעבות ללחות, נוצרות בו טיפות קטנות יותר, ולעתים קרובות הן עשויות להתאדות שוב לפני שיספיקו לצבור משקל וממדים גדולים מספיק כדי להפוך לענני גשם.

כך עלולים העננים להתייבש, להאריך את העונה היבשה ולהחמיר את השפעתה. בעקבות זאת עלולות להשתנות תכונות פיזיקליות חשובות של העננים, כגון גובה, צפיפות וצבע, ועלולים אפילו להיווצר ענני פטרייה מסוג מיוחד, עם השלכות מורכבות על האקלים. 

מה שבאמת הדהים את הברזילאים והעולם כולו בגל השריפות הנוכחי היה מה שקרה כשהעשן, שהתקדם בנתיב שבו נעה בדרך כלל הלחות, הגיע לדרום-מזרח ברזיל. הוא התמזג שם עם חזית קרה מדרום והפך לענן צפוף וקודר שהחשיך את השמיים בצהרי היום והטיח גשם כהה בלב סאו פאולו – העיר הגדולה בדרום אמריקה. העשן כלל ריכוזים גבוהים מהרגיל של חומרים רעילים ומזהמים כמו פיח, פחמן חד-חמצני, אוזון, מתאן וחמצן דו-חנקני. ניתוחים כימיים של הגשם חשפו במים ריכוזים גדולים פי עשרה מהממוצע של גופרה (סולפט) ואף נוכחות של רטן (Retene) – חומר מסרטן שמשתחרר בעת בעירה של חומר אורגני.

גשם של חומרים רעילים וחושך בצהרי היום: השפעת השריפות על העיר הענקית סאו פאולו, סרטון של EuroNews: 

 

הכלכלה של האקולוגיה

השינויים בשימושי הקרקע (הפיכת יער לחקלאות) אחראים בברזיל ל-74 אחוז מפליטת גזי החממה. המדינה הדרום אמריקאית הענקית חתומה על הסכם פריז והתחייבה במסגרתו להפחית את פליטת הפחמן הדו-חמצני ב-43 אחוז עד 2030. אם יחול צמצום משמעותי בקצב בירוא היערות, היעד הזה יהיה מעשי.

אך בברזיל טוענים לאחרונה שכדי לפתח את המדינה ולהגדיל את הייצוא צריך לפנות יותר שטח. בפועל הקשר הזה רחוק מלהיות מבוסס: בשנים 2016-2015 למשל, שיעור פליטת הפחמן הדו-חמצני במדינה עלה ב-12.3 אחוז, אך התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) ירד ב-7.4 אחוזים.

התפיסה הרואה ביערות מכשול בפני פיתוח הולכת ונעלמת בעולם הרחב. היקף השטח החקלאי הולך ומצטמצם ברוב ארצות העולם, אך התפוקה ממשיכה לעלות בזכות פיתוחן של טכנולוגיות חקלאיות. צפיפות רעיית הבקר בברזיל היא 0.1 פרות לדונם, ואפשר להגדיל אותה פי שלושה ואף פי ארבעה, בעזרת טכנולוגיות שכבר קיימות. תפוקת הסויה לדונם בברזיל היא כמחצית מהתפוקה בארצות הברית.

גם בחקר המגוון הביולוגי של האמזונס טמון פוטנציאל של מיליארדי דולרים. לדוגמה, יותר מארבעים מוצרים כבר פותחו מדקל האסאי (Euterpe oleracea), ושטחי הגידול וההפקה של הדקלים מניבים 150-20 דולר לדונם. רעיית בקר, לשם ההשוואה, מניבה רווח של עד 10 דולר לדונם. אם המגוון הביולוגי של האמזונס ייחקר כהלכה וישולב בפיתוח מדעי וטכנולוגי, הוא עשוי להעניק לעולם שלל מוצרים חשובים, תרופות וחומרים חדשים, נוסף על תפקידו בשימור האיזון האקלימי.

צמח מקומי העשוי להניב רווחים גדולים פי 15 מבקר, שבשבילו כורתים יערות | דקלי אסאי באמזונס | צילום: Shutterstock
צמח מקומי העשוי להניב רווחים גדולים פי 15 מבקר, שבשבילו כורתים יערות | דקלי אסאי באמזונס | צילום: Shutterstock

לקראת אסון עולמי?

כפי שכבר צוין, 22 אחוז מהשטח שבורא מאז 1970 הם שדות מרעה נטושים שעוברים ייעור מחדש. מדובר בתהליך איטי, שעשוי להימשך מאות שנים, ובו נוטלים פחמן דו-חמצני בחזרה מהאטמוספרה ומשקמים חלק מהמגוון הביולוגי של האזור. אבל, כל הצמחייה של האמזונס מהווה 200 גיגה -טון של פחמן. תמותת העצים ושריפת הביומסה הזאת תוביל לשחרור מהיר מאוד של כל הפחמן הזה לאטמוספרה - כמות ששקולה ל-20 שנים של פליטת פחמן של כל האנושות ביחד. חשוב גם לזכור שהפגיעה בכל אזורי היער עלולה להתרחש גם ללא התערבות אנושית ישירה: מספיק בירוא של 25 אחוז של היער (כרגע אנחנו עומדים על 20 אחוז) בשביל להפר את האיזון ששורר בו, כך ששארית היער תקרוס ותפלוט את כל הפחמן לאטמוספרה.

פליטת הפחמן הזו צפויה להוביל לעלייה של כחצי מעלת צלזיוס בטמפרטורה העולמית הממוצעת. הואיל שכבר חיממנו את כוכב הלכת שלנו במעלת צלזיוס אחת, והגבול שמפניו הזהירה הוועדה הבין-ממשלתית לשינוי האקלים (IPCC) עומד על 1.5 מעלות, קריסת חבל האמזונס לבדה תוביל אותנו לגבול הזה.

למרות העלייה במספר השריפות ובנזק לעצי האמזונס, אנחנו רחוקים עדיין משיעורי השיא שנרשמו באמצע העשור הקודם; השנה שעברה (2018) הסתיימה עם 7,500 קמ"ר של שטחי יער שבוראו באמזונס (לעומת כמעט 30 אלף קמ"ר בשנים 1995 ו-2004). כבר הצלחנו בעבר לצמצם את התהליך על ידי מדיניות ציבורית מושכלת. אנחנו מכירים את הנוסחה, וגם את ההשלכות. אם נעשה את הבחירות הנכונות, נוכל להימנע מאסון גדול.

תגובה אחת

  • תומר

    תיקון ודיוק לנתונים שהצגתם

    "90 אחוז מסך הפליטה העולמית של פחמן דו-חמצני (CO2) מגיעים משריפת דלקים, אך כמות לא מבוטלת נפלטת לאוויר גם משריפת צמחייה (10 אחוז)" לא מדובר על 100% מסך הפחמן הדו חמצני שנפלט לאויר - אלא רק מכמות הפחמן הדו חמצני שנפלט לאויר כתוצאה ממעשה ידי אדם.
    כמות של 10.7 גיגה-טון אינה כמות עצומה מכיוון שסך הכמות שנפלטת ממקורות טבעיים (בעיקר מהאוקיינוסים) היא בסביבות 750 גיגה טון.