התקשורת מכריזה מדי פעם על מגיפת לישמניה, אם כי בשנים האחרונות התחלואה יורדת. אף על פי כן חשוב להכיר את המחלה וסכנותיה

מדי פעם מתפרסמות בתקשורת כתבות המכריזות כי "שושנת יריחו" הפכה למגיפה בישראל. השם "שושנת יריחו" עשוי אולי להעלות מחשבות על פרחים הצומחים בדרום הארץ, אך זה אחד הכינויים המוכרים ביותר למחלה לא נעימה כלל הקרויה לישמניאזיס עורית. המחלה נגרמת על ידי טפילים חד תאיים מהסוג לישמניה (Leishmania), ומועברת מבעל חיים לבעל חיים על ידי נקבת זבוב החול במהלך מציצת דם. הטפילים חייבים לעבור בגוף זבוב החול כדי להדביק, ואינם מסוגלים לעבור ישירות בין בעלי חיים.

טפילי הלישמניה יכולים לגרום למחלה המתבטאת בשלוש צורות שונות. הצורה השכיחה והמוכרת ביותר היא לישמניאזיס עורית, שבה מופיעים פצע או כמה פצעים על העור באזור של עקיצות זבוב החול. בתחילה הפצעים נראים כמו עקיצות, אך במקום להיעלם במהירות, כצפוי מעקיצה, הם גדלים לאיטם וצורתם מזכירה פרח. הפצעים אינם מכאיבים, אך הם מתפתחים לכיבים שעלולים להזדהם ולכאוב. בסופו של דבר הכיבים ייעלמו, אולם תהליך הריפוי נמשך חודשים ואף שנים, ופעמים רבות נותרת צלקת שקועה ומכוערת באזור שבו היה הכיב. טיפול נגד הטפיל עשוי לזרז את זמן ההחלמה ולהפחית את הסיכוי להיווצרות צלקות.

באמריקה הלטינית חלק מהטפילים שגורמים ללישמניאזיס עורית יכולים לעבור מהעור לרקמות הריריות, כמו אלו שבאף ובלוע, לגרום להרס נרחב שלהן ובעקבותיו לעיוות של פני החולים. הדרך הטובה ביותר למנוע לישמניאזיס של הריריות היא טיפול מהיר בטפיל עוד בשלב הלישמניאזיס העורית.

בעוד שתי הצורות האלה של המחלה גורמות לאי נעימות לאורך זמן ולפגיעה אסתטית, הן אינן מסכנות חיים. לעומתן, הצורה השלישית, לישמניאזיס של האיברים הפנימיים, פוגעת בטחול ובכבד וגורמת למוות אם לא מטפלים בה בזמן. המחלה הזו קיימת במרכז הארץ ובצפונה, אך היא נדירה בה ביותר. היא קצת יותר נפוצה בגדה המערבית. הגורם למחלה באזורנו הוא טפיל מהמין לישמניה אינפנטום (L. infantum) המועבר על ידי זבוב החול מכלב לכלב או מכלב לבני אדם.

תופעה מתפשטת

לישמניאזיס עורית נגרמת בישראל על ידי שני מינים שונים של לישמניה: לישמניה מייג'ור (L. major), שנפוץ בדרום הארץ ובבקעת בית שאן ושהחיות הנושאות אותו הן מכרסמים כגון פסמונים, מריונים וגרבילים; ולישמניה טרופיקה (L. tropica), שנפוץ באזור יהודה ושומרון ובגליל ושהמאכסן הטבעי שלו הוא שפן הסלע.

עד שנות ה-90 של המאה הקודמת רוב מקרי הלישמניאזיס העורית בישראל נגרמו מלישמניה מייג'ור, שגורמת למחלה קלה וקצרה יותר מלישמניה טרופיקה. ללא טיפול, הפצעים הנגרמים על ידי לישמניה מייג'ור מחלימים תוך שנה לכל היותר, לעומת זאת הפצעים שגורם לישמניה טרופיקה יכולים להישאר עד שנתיים והם מגיבים פחות טוב לטיפול.

על פי משרד הבריאות מתחילת שנות האלפיים חלה עלייה במספר הנדבקים במחלה והיא התפשטה לאזורים חדשים בישראל. כמו כן, התרחשה עלייה במקרי ההדבקה בטפיל הגורם למחלה קשה יותר, לישמניה טרופיקה. על פי המשרד " שיעורי ההיארעות [ההסתברות לחלות במחלה] ל-100,000 אנשים שהיו 1.3 ב-2003 עלו לשיא של 4.5 ל-100,000 אנשים בשנת 2012, שיא שלא דווח בארץ מאמצע שנות ה- 80 של המאה הקודמת". עם זאת, ובניגוד לרושם המתקבל מהדיווחים בתקשורת, בשנים שלאחר מכן התחלואה ירדה ונראה שהיא ממשיכה לרדת.

באופן לא מפתיע, התפשטות המחלה לאזורים חדשים בארץ היא ככל הנראה באשמת האדם. הקמת ישובים חדשים באזורים שבהם חיים זבובי החול והיונקים המאכסנים את הטפיל חושפת אנשים חדשים למחלה. כמו כן הרחבת יישובים קיימים ושינויים בשימוש בקרקע יוצרים תנאי מחייה מלאכותיים, אידיאליים לזבובים ולחיות כמו שפן הסלע: הישובים מספקים לשפן הסלע מסלעות ומזון ולזבוב את הסביבה הלחה שלפי ההשערה זחליו זקוקים לה כדי להתפתח. עד לפני שנים מספר התפוצה הצפונית ביותר של שפני הסלע בחלק הדרומי של הארץ הייתה עין גדי ויריחו, אך בעקבות השינויים שעשה האדם, גם השפנים הדרומיים התפשטו צפונה, קרוב יותר לישובים ואף לתוכם, ואיתם הגיעה גם "שושנת יריחו". שינוי האקלים תורם אף הוא להתפשטות המחלה ומאפשר לזבוב החול לפעול במשך תקופות ארוכות יותר, מאחר שהוא פעיל בעיקר בשעות הערב והלילה של החודשים החמים (אפריל עד נובמבר).

כדי לבלום את התפשטות המחלה צריך לתכנן ישובים בחכמה וכן להרוס את בתי הגידול המלאכותיים שהוקמו לשפני הסלע בישובים בקיימים: צריך למנוע מהשפנים גישה לעודפי מזון, לפרק מסלעות, לאטום חורים ובמקרה הצורך לגדר ישובים.

מעביר את הטפיל הגורם למחל העורית החמורה פחות. פסמון מכרסם עלי מלוח בנגב | צילום: ויקיפדיה, מינוזיג - MinoZig
מעביר את הטפיל הגורם למחל העורית החמורה פחות. פסמון מכרסם עלי מלוח בנגב | צילום: ויקיפדיה, מינוזיג - MinoZig 

הגנה אישית

ברמה האישית אפשר להתגונן מפני המחלה על ידי הימנעות משהייה בערב ובלילה באזורים הידועים כנגועים, לבישת ביגוד ארוך (כשהחולצה בתוך המכנסיים) ושימוש בתכשירים דוחי יתושים, עדיף מבוססי DEET, על האזורים החשופים. בתוך הבתים כדאי לרסס נגד חרקים, לסגור את כל הפתחים ולהשתמש ברשתות צפופות נגד יתושים. זבוב החול קטן בהרבה מיתוש, אורכו כ-2 מילימטרים, והוא יכול להיכנס בקלות דרך רשת רגילה. במקרה שאין רשתות מומלץ להשתמש בכילות. כמו כן, מומלץ להשתמש במזגנים ובמאווררים בשעות הפעילות של זבוב החול.

אם למרות כל אמצעי ההגנה נעקצתם על ידי זבוב חול לא בטוח שתדעו זאת. הזבוב, כאמור, קטן ביותר, הוא גם אינו מזמזם ולרוב עקיצתו לא מורגשת. הפצע הטיפוסי של הלישמניאזיס העורי יכול להופיע שבועות או אף חודשים לאחר העקיצה, אם בכלל. במקרה שלאחר שהייה במקום נגוע בלישמניה הופיע פצע שאינו חולף מעצמו תוך עשרה ימים, יש לגשת לרופא לאבחון ולקבלת טיפול במקרה הצורך.

על אף כל אמצעי המיגון וניסיונות ההתמודדות נראה שטפילי הלישמניה ימשיכו להתפשט בארץ ובעולם. הדרך היעילה היחידה להתמודד איתם תהיה לפתח חיסון, אך נכון להיום לא הצליחו ליצור חיסון יעיל נגד הטפילים. נראה שנקודות האור היחידות הן הירידה (הזמנית?) בתחלואה ושמי שכבר חלה בלישמניאזיס עורית מפתח חסינות לאותו מין טפיל שהדביק אותו.

0 תגובות