הטבע לא אומר נואש

שריפות היו חלק בלתי נפרד ממאפייני העונה היבשה עוד לפני הופעת האדם, ובאזורנו הן הפכו לתופעה נפוצה בעיקר אחרי שהאדם למד בעצמו להדליק אש. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שבשנים האחרונות הן נהיו תכופות וחזקות יותר בממוצע. על רקע שינוי האקלים, הקיץ הופך חם יותר ועונת היובש מתארכת. כתוצאה מכך אנחנו רואים שריפות ענק ברחבי העולם – אפילו ביערות הגשם של טסמניה, שלא חוו שריפות במשך כל ההיסטוריה האנושית המתועדת. כל עוד העולם המתועש ימשיך לחמם את האטמוספרה במסגרת מדיניות "עסקים כרגיל", סביר להניח שהבעיה רק תחריף, ואסונות הטבע יקצינו.

כל זה נכון בקנה המידה העולמי. אבל ברמה המצומצמת יותר רואים שלמערכת האקולוגית יש יכולות מופלאות להתאושש מאסונות מקומיים. בעלי החיים והצמחייה מראים שוב ושוב יכולת הישרדות מרשימה, וכוחות של תחייה והתחדשות.

המרחב המוגן

כשנחשול אש שוטף את היער או החורש, נראה שרק לבעלי החיים המהירים ביותר, כמו העופות, הצבאים והיחמורים, יש סיכוי להימלט, ואילו חלק הארי של החי והצומח נידונו למוות נורא. במציאות, רבים מהיצורים ביער אכן יפלו קורבן ללהבות ולעשן, אך לרבים אחרים יש סיכוי לשרוד – במיוחד אם הם חיים בתוך האדמה, המבודדת אותם מהחום.

מכיוון ששריפות פורצות על פי רוב בעונה היבשה, יצורים לא מעטים כבר נמצאים שם כשהאסון מתרחש מעליהם. צמחי הבצל והפקעת (גיאופיטים) נמצאים בעונה הזאת בתרדמה, ואילו רוב הצמחים החד-שנתיים מתו בסוף האביב וזרעיהם נמצאים על הקרקע ובתוכה. בשל כך, אחרי שריפות רואים לא פעם פריחות ססגוניות של סתווניות, כלניות ושלל פרחים אחרים המנצים מתוך האפר.

כרכום חורפי פורח אחרי שריפה בהרי ירושלים | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס

אפילו לעצים ולשיחים, שהם הנפגעים העיקריים בשריפות, יש לא פעם תקומה, שכן חלקים מהם חיים בעולם התת-קרקעי של השורשים. עצי חורש רבים, כמו האלון המצוי והאלה הארץ ישראלית, מסוגלים להוציא נצרים חדשים מבית השורשים, אחרי שחלקיהם שמעל פני הקרקע עלו באש.

הקרקע מעניקה הגנה לא רק לצמחים. שלל יונקים, זוחלים, חרקים, עכבישים ועקרבים נוהגים לחפור לעצמם מחילות ויכולים לשרוד בתוכן כשבחוץ בוערות שריפות או מתרחשים אסונות אחרים. זה נכון אפילו ליונקים גדולים, כמו שועלים וצבועים. ומה עם יצורים שאינם בונים מחילות? הם יכולים להסתתר במחילות נטושות, מתחת לאבנים או פשוט להתחפר באדמה.

מסתורים כאלה אינם מצילים את כולם. אורן ירושלים – אחד ממיני העצים הנפוצים ביערות הארץ – אינו משתקם מנזקי שריפות. במקום זה, האצטרובלים שלו נפתחים בהשפעת החום ומפיצים את זרעיהם. בבוא העונה הגשומה הבאה רבים מזרעי האורן ינבטו ויצמחו בבית הגידול שהתפנה מתחרות.

כמובן, קיימים גם מינים של בעלי חיים שאינם עפים, רצים או מסתתרים מתחת לאדמה, דוגמת הזיקית, או מיני חלזונות המבלים את הקיץ על הצמחייה. הם בין אלה שנפגעים בצורה הקשה ביותר בשריפות יער גדולות.

כל זה נכון במידה רבה לשריפות קלות או בינוניות, שאינן מחממות מאוד את הקרקע. בשריפות לוהטות במיוחד המצב שונה, כך שאפשר לצפות שנגלה כי בשריפה האחרונה בהרי ירושלים, שהייתה חריגה בעוצמתה, היו אזורים שהטמפרטורות בהם היו גבוהות עד כדי כך שאפילו היצורים שמתחת לפני השטח לא שרדו.

מסדרון מילוט

זוכרים את היחמורים שהזכרנו קודם? כאשר מתחילה שריפה, הם מסוגלים לברוח – בתנאי שיש להם לאן. שטחים פתוחים רבים בישראל המודרנית הפכו למובלעות אקולוגיות מבודדות: השכונות, הגדרות והכבישים המקיפים אותן הופכים את שטחי הטבע הללו למלכודות מוות בזמן אסון. בהיעדר אפשרות לעבור למקום אחר בשעת הצורך, המינים בשטח המנותק נשארים פגיעים להכחדה. ואחרי שהמין נכחד מהשטח, לא תהיה לו אפשרות לחזור ולתפוס בו אחיזה, פרט למיני צמחים ובעלי חיים שמסוגלים לעוף או להפיץ את זרעיהם בדרך האוויר. עם הזמן, יער מנותק כזה יאבד עוד ועוד מהמינים שחיו בו במקור.

הפתרון לבעיה הזאת הוא יצירת מסדרונות אקולוגיים – שטחים פתוחים שתפקידם הוא לחבר בין שטחים פתוחים אחרים שאנו רוצים לשמר. במקום שבו המסדרון חוצה כביש, התקנת מעבר עילי לבעלי חיים מאפשרת לשמור על הרצף בין שני צידי המכשול. מסדרונות כאלה מאפשרים לבעלי חיים מחלקת יער שנפגעה לעבור לשטח סמוך ולחזור לביתם המקורי כשהתנאים יבשילו.

בשריפה הנוכחית בהרי ירושלים הבעיה הזאת לא התעוררה, שכן היא פרצה באזור שהחורש בו רחב ידיים והיישובים של בני האדם מעטים וקטנים. עם זאת, גם באזור הזה קיימת תנופת בנייה. כפי שקרה בעמק הצבאים בלב ירושלים, שטחי בר עלולים להישאר לכודים במרקם האורבני. כדי לשמור על החי והצומח בהרי ירושלים, ובישראל כולה, נזדקק לתכנון עירוני יצירתי, שישאיר מסדרונות אקולוגיים לבעלי החיים ולצמחים, בין השאר באמצעות בניית מעברים מעל כבישים.

פריחת חד-שנתיים בכרמל, שנה אחת אחרי השריפה הגדולה של 2011 | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס

לא ביום אחד

אחרי שהלהבות שוככות והגחלים מתקררים מתחיל תהליך הריפוי האיטי של הטבע: בעלי חיים יוצאים ממאורותיהם וחוזרים מהיערות הסמוכים שקלטו אותם בזמן השריפה. ובבוא גשמי הסתיו, עשבים שחיכו רדומים מתחת לאפר מתחילים להנץ ולנבוט.

אבל ליער או לחורש מחכה עוד דרך ארוכה לשיקום המלא, שכן הוא לא יכול לחזור ולצמוח מיד, ללא התשתית הנכונה. אחרי הרס בית הגידול מתחיל תהליך שנקרא מעקובת, או סוקצסיה (Succession) בלעז, ובמהלכו הנוף משתנה בהדרגה ומיני צמחים תופסים זה את מקומו של זה עד לצורה הסופית, המכונה קליימקס (Climax).

בשנה הראשונה אחרי השריפה נצפה לראות את השטח שנשרף מכוסה ערבה של צמחים חד-שנתיים, הגדלים מהר ומנצלים את שפע חומרי המזון המצויים באפר ואת היעדרם של העצים והשיחים שהתחרו איתם על המשאבים. בשנים הבאות יכבשו בהדרגה את השטח בני שיח – צמחים מעוצים שגובהם פחות מחצי מטר, כגון סירה קוצנית, לוטם וקורנית. הצמחים האלה הם רב-שנתיים וקצב צמיחתם איטי יותר מהעשבים החד-שנתיים. נוף כזה נקרא בָּתָה והוא נפוץ מאוד בארצות הים התיכון. בתנאים מסוימים, למשל בגבול המדבר ובשטחים עם קרקע ענייה מאוד בחומרי מזון, הבתה היא צומח הקליימקס, אך ברוב הרי ירושלים היא רק שלב בסוקצסיה.

בצילם של בני השיח מתקיימים תנאים קרירים ולחים מספיק לנביטתם ולהתבססותם של שיחים גדולים, כמו הקידה השעירה והאשחר הארץ-ישראלי. נוף השיחים שתופס לבסוף את מקומה של הבתה נקרא גָּרִיגָה. שטחים הרריים שסבלו משריפות לפני כעשר שנים צפויים להיות מכוסים כעת בגריגה.

עצים שנובטים מתחת לשיחי הגריגה יהנו מקרקע לחה ומהגנה מפני אוכלי עשב, כך שהנוף הזה יוכל להתפתח לחורש – נוף סבוך של עצים נמוכים ושיחים גבוהים. החורש בהרי ירושלים נשלט ברובו בידי עצי אלון מצוי ואלה ארץ-ישראלית. באופן חריג, תנאי הקרקע המיוחדים בהר הטייסים הביאו לגדילת חורש של קטלב מצוי – שלמרבה הצער הושמד בשריפה האחרונה. אם הכול יתנהל כשורה, בעשורים הבאים נראה את החורש שב ומשתלט על השטח.

החורש נחשב לצומח הקליימקס בהרי ירושלים ובמרבית אזורי הגבעות וההרים במרכז הארץ ובצפונה, אך בתנאים מסוימים הוא יכול להתפתח ליער טבעי של אורנים או אלונים – נוף סגור של עצים גבוהים ומעט שיחים מתחתיהם. כדי לראות אם זה יקרה הפעם, נצטרך לחכות זמן רב מאוד. אפשר כמובן להאיץ את התהליך על ידי נטיעת עצים, וכנראה זה מה שייעשה באתרים מסוימים, אבל בכל מקום שבו נרצה שיתפתח בית גידול טבעי עשיר, מוטב שנניח לתהליכים להתרחש מעצמם.

מעקובת, או סוקצסיה. מימין לשמאל: צומח עשבוני, בתה, גריגה, חורש | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס

גם חברת בעלי החיים עוברת סוקצסיה עם הזמן. מגוון המינים גדל משנה לשנה, ואת מקומם של המינים של נופים פתוחים, כגון עפרונים, פִפיונים ועופות אחרים המקננים על הקרקע תופסים אט-אט מינים של חורשים, וביניהם עופות המקננים על עצים, דוגמת עורבניים ונקרים.

כל עוד השריפות אינן רבות מדי, והשטחים אינם מקוטעים, מחזור כזה של הרס והתחדשות יכול להיות אף בריא למערכת האקולוגית. בתהליך בריא הוא יכול ליצור נופי צומח מגוונים יותר, שבהם מיני חורש ובתה אלה בצד אלה.

סכנה עולמית

השריפה בהרי ירושלים היא אסון שסימניו יישארו עוד שנים רבות. ההחלמה של הטבע תהיה תהליך ארוך, אבל היא תתרחש. היחמורים והצבאים יחזרו, הכלניות והרקפות יפרחו, האלונים ינבטו בצל האשחר, שנבט בצל הסירה הקוצנית. הטבע יעשה כמיטב יכולתו. אבל זה יהיה נכון רק בקנה המידה המקומי. במישור העולמי, המצב צפוי רק להחמיר.

אם תדירות השריפות תמשיך לעלות, לחורש לא יהיה די זמן להשתקם, וכך גם אוכלוסיות בעלי החיים שנפגעות מהשריפות. ככל שתהליך שינוי האקלים יתקדם, נראה שרבים משטחי היער והחורש בישראל יהפכו חמים ויבשים מדי עבור הצמחייה השוכנת בהם כעת, ושטחי הבר שיישארו סביב ירושלים ילבשו בהדרגה חזות של בתה וערבה.

חלק מהעתיד העגום הזה כבר מאוחר למנוע, שכן הוא תוצאה של גזי חממה שכבר נפלטו לאטמוספרה והשפעתם על הטמפרטורה העולמית לא תיפסק כל עוד הם שם. אבל יכול להיות עוד יותר גרוע, ואת ההחמרה הזאת עוד אפשר לסכל. הטבע ימשיך לנסות ולהחלים. הוא לא יודע לוותר. וזה זמן טוב לקחת דוגמה ממנו ולפעול למען עתידנו ועתיד הדורות הבאים.