הבה נרעישה –
בלי רעשנים

אולי ראיתם סצנה כזו בסרט אמריקאי, גם אם רובנו, למרבה המזל, לא חווינו אותה באופן אישי: אדם הולך לאיטו במדבריות רחבי הידיים של אריזונה, או אולי נבאדה. השמש קופחת מתוך שמיים כחולים על חול אדמדם, עשב חצי-יבש וכמה קקטוסים במרחק. הכל שקט, רוח לא נושבת, אפילו צעדי האיש על החול בקושי נקלטים באוזנינו. ואז נשמע רשרוש פתאומי. האיש נדרך, קופא על מקומו, והמצלמה עוקבת אחר מבטו כשהוא סוקר את האדמה מסביבו. שם, מתוך העשב הדליל, מביטות אליו בחזרה שתי עיניים, קבועות בראש משולש ומכוסה קשקשים. נחש עכסן, מניע את קצה זנבו המעוצב כרעשן, ומשמיע את הקול האופייני – והמבהיל – של בני מינו.

נחש ארסי המשמיע קולות קרקוש מבהילים. עכסן אימתן בדרום מזרח ארצות הברית | צילום: Ryan M. Bolton, Shutterstock

העכסנים, כמובן, אינם היחידים שמשמיעים קולות כדי לאיים, ובאופן כללי כדי לתקשר עם בעלי חיים אחרים, מבני מינם וממינים אחרים. אפילו בערים, אנחנו שומעים חלק מהקולות הללו כל יום: ציפורים שרות ומצייצות, כלבים נובחים, חתולים מייללים. במקומות כפריים יותר מצטרפים אליהם צניפות סוסים, אולי געיות של פרות או כבשים. כל הקולות האלו מעבירים מסרים שונים: חלק אומרים "זו הטריטוריה שלי, לך מכאן!", אחרות "בואי אלי, אני זכר בריא וחזק", "אני מפחד", "אני כועסת", "אני רעב", ושלל מסרים אחרים, שלא את כולם אנחנו מבינים. וכל הקולות שהזכרנו כאן, כמו גם קולות רבים אחרים – מפטפוטי קופים ועד לשאגת האריות – מופקים מהגרון, בעזרת מעבר אוויר על מיתרי הקול, ממש כמו שאנחנו מפיקים את הדיבור שלנו.

אך יש גם קולות, כמו זה של העכסן, שמופקים בצורה שונה לחלוטין - על ידי הקשה של איבר גוף באיבר אחר או במשטח, או אפילו של כלי במשטח. לכבוד פורים, חג הרעשנים, אספנו כמה מאותם מקישים, מצרצרים ומתופפים של עולם החי, כדי לבדוק איך כל אחד מהם משמיע את הקול המיוחד לו, ומה המטרה של כל הרעש הזה.

רוב הקולות של בעלי החיים, כמו תרועת הפיל, מופקים בעזרת הזרמה של אוויר, במקרה זה דרך החדק. פיל משמיע קול | צילום: Wirestock Creators, Shutterstock

רעשן בקצה הזנב

נתחיל בדוגמה המובהקת ביותר לשימוש ברעשן בטבע: נחשי העכסן, ששייכים לסוגים Crotalus ו-Sistrurus. הם חיים באמריקה, הצפונית והדרומית, ויש סיבה לכך שקול הרשרוש שלהם מפחיד את הדמויות בסרטים: הם אכן ארסיים, אם כי כיום יש טיפול יעיל נגד הארס שלהם ורק לעתים רחוקות הכשה מסתיימת במוות.

הרעשן בקצה הזנב של העכסנים מורכב מקשקשים שעברו התאמה מיוחדת, ועשויים מקרטין, אותו חומר שממנו עשויות הציפורניים שלנו. הקשקשים המיוחדים יוצרים טבעות חלולות שיושבות זו על גבי זו, אך יש מרווח ביניהן – וכשהנחש מניע את זנבו הם פוגעות זו בזו ומייצרות את הרשרוש האופייני. ההנעה נעשית בעזרת שלושה שרירים חזקים ויעילים במיוחד: הם מסוגלים להתכווץ יותר מ-50 פעמים בשנייה, בלי להוציא את כמויות האנרגיה שהיתה דרושות לשרירים רגילים בשביל לעשות זאת. כך הנחשים יכולים להמשיך ולהרעיש ברעשן שלהם במשך שעות.

בעזרת הרעשן הנחש שולח מסר לכל בעל חיים בסביבה שעלול לפגוע בו, טורפים או חיות אוכלות עשב שיכולות לרמוס אותו בלי כוונה: אני מסוכן, אתה לא רוצה להסתבך איתי, לך מכאן או שתחטוף. אם המסר לא עובד ובעל החיים ממשיך להתקרב, הנחש יכיש אותו – אך כמו מרבית בעלי החיים, הנחשים מעדיפים, ככל האפשר, להימנע מעימות פיזי ישיר. מאבק כזה עלול להוביל לפציעה, והנחש יאלץ גם לבזבז מהארס שלו, שלוקח זמן ואנרגיה לייצר והוא זקוק לו לשם ציד. הרעש שהוא משמיע נועד למנוע את העימות לפני שהחל.

יכולים להרעיש במשך שעות, ומעדיפים לעשות זאת כדי להימנע מעימות. תקריב של הרעשן של עכסן אימתן | צילום: Chase D'animulls, Shutterstock

אשליית הנחש

אף שהמסר שהוא שולח הוא פשוט מאוד, לאחרונה הראו חוקרים שהוא נשלח בצורה מתוחכמת, שנועדה להטעות את השומעים ולגרום להם לחשוב שהנחש קרוב משהוא באמת. הנחש שאותו בחנו החוקרים הוא עכסן אימתן (Crotalus atrox), שחי במקסיקו ובחלקים מארצות הברית. כשבעל החיים שאותו הוא מבקש להזהיר נמצא רחוק ממנו, העכסן מניע את זנבו לאט יחסית, בתדירות של כארבעים תנועות לשנייה. אך כשהאיום מתקרב, תנועת הזנב נעשית מהירה יותר, מששים עד למאה תנודות בשנייה. במחקר ביקשו החוקרים מנבדקים, ששמעו את רשרושי הזנב בתדירויות השונות בעודם בסביבה של מציאות וירטואלית, לנחש כמה רחוק הנחש נמצא. כאשר הזנב נע באיטיות, הנבדקים העריכו את המרחק בצורה טובה – אך כאשר הם שמעו את הנחש מניע את זנבו במהירות, הם חשבו שהוא נמצא קרוב יותר משהיה באמת, או לפחות, היכן שהוא היה במציאות הווירטואלית.

מה גורם לבלבול הזה? מתברר שכאשר הטבעות על זנבו של הנחש נעות במהירות, אנחנו לא מצליחים לשמוע כל נקישה בנפרד, אלא תופסים את הנקישות המהירות כצליל אחד – והוא נשמע לנו רם יותר מהנקישות האיטיות, הנפרדות. לכן אנחנו חושבים שהוא גם קרוב יותר. "המעבר הפתאומי לקול בתדירות גבוהה יותר משמש להטעיה של מי ששומע אותו בקשר למרחק האמיתי ממקור הקול", אמר בוריס שנו (Chagnaud), החוקר הבכיר החתום על המאמר, בראיון ל-BBC. כך הנחש "יוצר מרווח ביטחון" בינו ובין האיום המתקרב.

הרעשן של נחשי העכסן:

צרצורי אהבה

בעל החיים הבא שמפיק קולות רשרוש מגופו, או יותר נכון צרצור, הוא כמובן – הצרצר. צרצרים, מהמשפחה Gryllidae, מפיקים את הקול האופייני להם בעזרת הכנפיים הקדמיות מבין שני זוגות הכנפיים שלהם, שהתנוונו מבחינת יכולת התעופה. בבסיס כל כנף קדמית יש חלק קשה דמוי-מסרק, וכדי לצרצר הם מרימים את הכנפיים ומעבירים את החלק העליון של כנף אחת על ה"מסרק" של הכנף השנייה, שוב ושוב. התנודות עוברות לאורך הקרום הדק של הכנפיים, שמגביר את הקול. כשעשרות או מאות צרצרים מתקבצים יחדיו אנחנו מקבלים את הצרצור הרם שאפשר לשמוע גם אצלנו, בעיקר בלילות הקיץ.

הצרצור של הצרצרים הוא שיר של אהבה – וגם של איום. הצרצרים הזכרים הם היחידים שמשמיעים אותו, ויש להם כמה צרצורים שונים, עם מטרות שונות. צרצור הקריאה הרם נועד למשוך נקבות ולהרתיע זכרים אחרים מלהתקרב, והוא נשמע למרחק של יותר מקילומטר. כאשר הם מבחינים בנקבה שנמצאת בסביבה, הזכרים עוברים לצרצור חיזור, שקט יותר, שנועד לשכנע אותה להזדווג איתם. בחלק מהמינים הזכרים גם מצרצרים "צרצור ניצחון" מיוחד לאחר ההזדווגות, אנחנו לא יודעים בדיוק למה - יכול להיות שהוא נועד לחיזוק הקשר עם הנקבה, כדי שזו תטיל ביצים מיד ולא תזדווג עם זכר נוסף. או אולי הם סתם אוהבים לספר לחבר'ה.

יש כ-900 מיני צרצרים בעולם, וכמה עשרות מהם חיים בישראל. לנו הם אמנם נשמעים דומים מאוד, אם לא זהים, אך לכל מין צרצר יש צרצור משלו – והנקבות יודעות להבדיל ביניהם ולהגיב לקריאות של הזכרים מהמין שלהן. צליל הצרצור מושפע גם מגורמים נוספים מלבד מין הצרצר, ובראשם הטמפרטורה. כן, הצרצרים משנים את צרצורם כתלות במזג האוויר, והם עושים זאת בדיוק רב עד כדי כך שאפשר לחשב את הטמפרטורה לפי הקולות שהם משמיעים.

איך ומדוע צרצרים מצרצרים:

צרצר, כמה חם היום?

צרצרים, כמו כל החרקים, משתייכים לקבוצה שמכונה "בעלי דם קר" – שם מטעה, משום שהדם, והגוף, של בעלי חיים אלו אינם באמת קרים, אלא שהטמפרטורה שלו משתנה בהתאם לסביבה. כאשר הסביבה חמה מאוד הם עשויים להיות חמים אפילו יותר מבעלי "דם חם". השם המדויק יותר הוא פויקילותרמיים (Poikilotherm), מונח ביוונית שמשמעותו "חום משתנה", בניגוד להומאותרמיים (Homeotherm, "חום זהה"), כמו היונקים והעופות, ששומרים על טמפרטורת גוף קבועה.

הטמפרטורה שבה נמצא גופם של הצרצרים, אם כך, משתנה, והשינוי הזה משפיע על הקצב שבו מתרחשות התגובות הכימיות הדרושות בשביל להזיז את השרירים שלהם. איימוס דולביר (Dolbear), מדען אמריקאי בן המאה ה-19, זיהה שככל שהאוויר חם יותר כך הצרצרים מצרצרים מהר יותר, ואף ניסח את "חוק דולביר", שבעזרתו אפשר להסיק מקצב הצרצור את הטמפרטורה. החוק הוא פשוט מאוד: כל מה שצריך לעשות זה לקבוע את מספר הצרצורים ב-25 שניות, לחלק את המספר בשלוש, ולהוסיף ארבע. כך מתקבלת הטמפרטורה במעלות צלזיוס. היחס הזה בין קצב הצרצור לטמפרטורה נשמר כל עוד לא הסביבה לא קרה מדי ולא חמה מדי, בין 12 ל-38 מעלות צלזיוס.

דולביר ערך מדידות וניסח את החוק שלו בדייקנות מרובה, אך דבר אחד הוא לא הזכיר: באיזה צרצר מדובר. הרי מינים שונים של צרצרים משמיעים צרצורים שונים במקצת, ולא כל מין מראה בדיוק את אותו קשר בין קצב צרצורים וטמפרטורה. מחקרים מאוחרים יותר הראו שככל הנראה מדובר בצרצר עצים מהמין Oecanthus fultoni. הוא שונה מהצרצרים שחיים בישראל, כך שאצלנו כנראה עדיף להסתמך על מדחום – או על אפליקציות מזג אוויר בטלפון – ולא על ספירת צרצורים.

המדחום של הטבע. איימוס דולביר וצרצר העצים שעליו כנראה הסתמך בניסויים | צילומים: MARYANN FRAZIER / SCIENCE PHOTO LIBRARY, Wikipedia, public domian

לדבר כמו דג

הצרצרים הם לא היחידים שמזיזים את איברי גופם זה לעומת זה כדי להשמיע קול. יש חרקים נוספים שעושים זאת, כמו חגבים וחרגולים שונים, אם כי הצרצורים שלהם חלשים יותר ומזכירים קול ניסור. אך מתברר שיש גם דגים שמתקשרים ביניהם בצורות דומות.

אנחנו נוטים לחשוב על העולם שמתחת לפני המים כמתנהל בדממה כמעט מוחלטת. דולפינים, אנחנו יודעים, משמיעים את הצפצופים האופייניים להם, ולווייתנים שרים שירים בקול עמוק במעמקי הים. אבל אלו כמובן יונקים. הדגים, לעומתם, שותקים כמו... דג. זו לפחות התפיסה המקובלת, אך היא אינה נכונה: דגים בהחלט משמיעים קולות, אלא שאנחנו, עם חליפות הצלילה או הצוללות שלנו, והאוזניים שנועדו לפענח גלי קול שעוברים באוויר, מתקשים לשמוע אותם.

בינואר השנה התפרסם מחקר שהראה שדגים "מדברים" הרבה יותר משחשבנו. החוקרים בחנו את המחלקה של הדגים מקריני הסנפיר, שכוללים את רוב הדגים החיים כיום, ומצאו ראיות להפקת קול ב-175 משפחות מתוך 470 המשפחות במחלקה. לדגים יש שיטות שונות להשמעת קולות: חלקם עושים זאת בעזרת שלפוחית האוויר שלהם, וחלקם נוקטים בשיטה דומה לזו של הצרצרים, ומקישים או מגרדים חלקים מהגוף אלו באלו.

אחת הדוגמאות לכך היא דגי שפמנון (Siluriformes), שמפיקים קול בעזרת סנפירי החזה שלהם. כשטורף כלשהו תופס את השפמנון בפיו – או כשאדם תופס אותו בידיו – הם פורשים את הסנפירים בתשעים מעלות לגופם, וכך מקשים על הטורף לבלוע אותם. אז הם מניעים את הסנפירים בתנועות חדות קדימה ואחורה, כך שאזורים בולטים בבסיס הסנפיר פוגעים במפרק שמתחבר אליו, המקביל לכתף אצלנו. הקול שנוצר מההקשות החוזרות ונשנות משמש אולי להרתעת הטורף, וייתכן שגם כאזהרה לשפמנונים הנוספים באזור: יש כאן טורף, כדאי להתרחק.

שפמנון משמיע קולות בעזרת הסנפירים:

גם סוסוני ים משמיעים קולות בצורה דומה, אך הקולות שלהם מגיעים מהראש, ולא מהסנפיר. הם מקישים זו בזו בליטות עצם על ראשיהם, להפקת "קליקים" מהירים. הם עושים זאת כשהם אוכלים, וגם בזמן החיזור, במיוחד בשלבים הסופיים שלו. בניגוד לרוב מיני הדגים, שבהם רק הזכרים משמיעים קולות חיזור, אצל סוסוני הים גם הזכר וגם הנקבה משמיעים את הקליקים האופייניים. זה מתאים לדגים שאינם נצמדים ל"תפקידים המקובלים" של זכר ונקבה, ושאצלם הזכר הוא שדואג לביצים, בתוך גופו.

ב-2014 התגלה שיש לסוסוני הים עוד קול ברפרטואר שלהם, שהחוקרים כינו "נהמה" (growl): קול נמוך שלווה ברעד של הגוף, ונמשך זמן רב יותר מהקליקים. אנחנו עדיין לא יודעים איך סוסוני הים יוצרים את הנהמה הזו, אך נראה שהמנגנון שונה מזה של הקליקים, ואולי נמצא בפה של הדגים, או בלחיים שלהם.

הקליקים והנהמות שמשמיע סוסוני ים:

הגורילה המתופף

כשאנחנו מסתכלים על בעלי חיים קרובים יותר אלינו, אנחנו רואים, שלא במפתיע, התנהגויות שדומות יותר למה שאנחנו מסוגלים לעשות, ואף עושים. למשל, טפיחות בעזרת הידיים על הגוף כדי להפיק קול, שבני אדם עושים בריקודים מסוימים ובמופעים כמו של להקת "מיומנה". הקול המפורסם ביותר, ואולי גם המרשים ביותר, שבעל חיים מפיק כך הוא קול התיפוף של זכרי הגורילות, כאשר הם נעמדים על שתיים ומכים על החזה בידיהם. בניגוד לריקודים שלנו, המופע של זכר הגורילה הוא מופע יחיד, והוא לא נועד לשעשע או לשלהב את הקהל שלו, אלא לזרוע פחד ולהרתיע את הזכרים האחרים בסביבה. זה בהחלט עובד – ולא רק על הגורילות. כשזכר גורילה גדול מכה על חזהו, אמר הפרימטולוג אדוארד רייט (Wright) בראיון לנשיונל ג'יאוגרפיק, "זה יכול להיות קצת מפחיד. אתה לא רוצה למצוא את עצמך עומד בדרכו".

הגורילה משמיע את הקול המאיים כדי שכל מי שעובר בסביבה ידע שיש פה זכר חזק וגדול, שמוכן להגן על הטריטוריה שלו ועל הנקבות בקבוצתו – וכל זכר אחר שמנסה להשיג נקבות, עדיף שיחפש במקום אחר. בשנה שעברה התפרסם מחקר שהראה כי הקול המופק בצורה כזו קשור לגודל של הזכר המתופף: ככל שהוא היה גדול יותר, כך הקול היה נמוך יותר. זה לא מאוד מפתיע – באופן כללי, ככל שגוף גדול יותר כך הוא מפיק צלילים יותר עמוקים, והחוקיות הזו מתבטאת גם בכלי נגינה. תופים גדולים יותר, למשל, מייצרים קולות נמוכים יותר מתופים קטנים. אצל הגורילות, הזכרים ששומעים את קולות התיפוף יכולים להעריך את גודלו של הזכר שמשמיע אותם, וכך להחליט אם שווה להסתכן בקרב נגדו. התיפופים הם אמנם מצג של עוצמה ואיום, אך מטרתם, כמו מצגים רבים אחרים בעולם החי, היא למנוע קרבות מיותרים. בעזרתם זכרי הגורילות ייכנסו לקרב אמיתי, שעלול להוביל לפציעה ואף למוות, רק אם הם קרובים זה לזה בגודלם. בכל מקרה אחר, הזכר הקטן יותר ידע מראש שהוא נמצא בעמדת נחיתות ויוותר על המאבק.

זכר גורילה מתופף על חזהו:

להקיש אבן בעץ

שימפנזים אינם מכים על חזם, או על חלק אחר של גופם, אלא מעדיפים לתופף על עצים. כמו אצל הגורילות, זכרים עושים זאת כחלק ממצג שנועד להראות כמה הם גדולים וחזקים: הם מכים בידיהם ובכפות רגליהם על ענפים וגזעים, והקולות שהם משמיעים כך מאותתים ליריביהם שלא כדאי להתעסק איתם. לאחרונה התגלה שבקבוצות מסוימות השימפנזים גם משתמשים באבנים שהם זורקים על העצים – וככל הנראה גם כאן המטרה היא להפיק קולות.

המנהג המסתורי של השימפנזים התגלה רק לפני מספר שנים, ופורסם במאמר ב-2016. בארבע אוכלוסיות במערב אפריקה, השימפנזים זורקים בקביעות אבנים גדולות על עצים, אבל רק עצים מסוימים – כך שערמות אבנים נוצרות ליד הגזע. החוקרים לא ידעו למה השימפנזים עושים זאת, ושיערו שאולי זו הרחבה של מצג האיום שלהם.

ב-2019 התפרסם מחקר נוסף, והחוקרים בחנו בו את העצים שאליהם הטילו השימפנזים את האבנים. במקביל הם זרקו אבנים בעצמם על 13 מיני עצים, הקליטו את הקולות שנשמעו וניתחו אותם. כך הם גילו שהעצים המועדפים על השימפנזים היו אלו שכאשר פוגעת בהם אבן משמיעים קול נמוך במיוחד, שמהדהד ונמשך זמן רב יחסית לקולות שמפיקים עצים אחרים. לעתים קרובות היו אלו עצים עם שורשים עבים שגדלים מחוץ לאדמה, ואלו היו מוצלחים במיוחד ביצירת הקול המבוקש. החוקרים ראו גם שברוב הפעמים, השימפנזים שזרקו את האבנים היו זכרים – עובדה שמחזקת את ההשערה שהם עושים זאת כחלק ממצג ראווה. מצג שבו, כפי הנראה, חשוב להם להשמיע קול נמוך ומהדהד.

שימפנזה מטיח אבן בעץ:

כלי ההקשה של התוכים

נסיים בסיפור על ציפורים, שמציגות את מה שהוא אולי הדבר הכי קרוב בטבע לנגינה. תוכים מהמין קקדו הדקלים (Probosciger aterrimus), שחיים ביערות צפון אוסטרליה, נצפו כשהם מחזיקים מקלות או תרמילי זרעים ברגליהם, ומתופפים איתם על הענפים. הם גם יוצרים את הכלים האלו, במיוחד את המקלות: שוברים ענפים דקים של אקליפטוס ומסירים מהם את העלים, כך שיתאימו לנגינה.

החוקרים שעקבו אחריהם הקליטו 18 תוכים, כולם זכרים, כשהם מבצעים 131 קטעי תיפוף. כשניתחו את ההקלטות, הם גילו שהתוכים לא סתם מקישים על הענף, אלא שומרים על קצב אחיד לאורך זמן. לעתים הם גם ליוו את עצמם בקריאות, או נעו בקצב התיפוף. מחקרים קודמים הראו שבניגוד לרוב בעלי החיים, לתוכים אכן יש חוש קצב, והם מסוגלים להקשיב לשיר ולרקוד לצליליו, מניעים את גופם בדיוק בזמן המתאים. אך התוכים האוסטרלים הם הראשונים שנצפו כשהם מייצרים את הקצב בעצמם.

מדוע התוכים עושים זאת? כנראה, מאותה סיבה שבשלה בני אדם רבים מנגנים: כדי למצוא חן בעיני בנות המין השני. החוקרים דיווחו שכמעט 70 אחוזים מהתיפופים נעשו ליד נקבות, ולפחות בחלק מהפעמים הן התרשמו מהנגינה, התקרבו לזכר המתופף והניעו את רגליהן לפי הקצב.

סרטון תוכים מתופפים:

התיפוף של התוכים דומה מאוד למה שאנחנו עושים, בהבדל משמעותי אחד: הם מנגנים סולו, בעוד שאצל בני האדם הנגינה קצבית, והריקוד שלרוב מתלווה אליה, הן פעולות חברתיות מאוד. בכל התרבויות האנושיות, בני אדם מנגנים, שרים יחד ורוקדים יחד. גם הרעשנים בפורים הם חלק ממסורת חברתית: האפקט הרצוי נוצר רק כאשר כולם מרעישים בהם בו זמנית.

המטרות של "הרעשנים של הטבע", אם כך, שונות מהמטרות שלנו, כשאנחנו מרעישים ברעשנים או מנגנים בכלי נגינה. הן כוללות חיזור, אזהרה, איום או פשוט הצהרה של "אני כאן ואני חזק". המסרים האלו מכוונים בחלק מהמקרים לפרטים מאותו מין, ובמקרים אחרים לבעלי חיים ממין שונה, כמו טורפים פוטנציאליים. רק לעתים רחוקות הרעשים שחיות משמיעות מכוונים אלינו – לרוב זוהי תקשורת בינן לבין עצמן, ואנחנו רק צופים, או מאזינים, מבחוץ. אם נפסיק מדי פעם להרעיש בעצמנו, נוכל להתקרב, להקשיב וללמוד את רזי התקשורת הזו, שמתבצעת מסביבנו ללא הרף באלפי רשרושים, צרצורים, שירים, קריאות וקולות אחרים.