האיש שלא הביא את האיידס

בשנת 1987 ראה אור הספר "והתזמורת המשיכה לנגן" של העיתונאי האמריקאי רנדי שילטס (Shilts). שילטס, שימות בעצמו מסיבוכי איידס ב-1994, התיימר לסקור בספר את שנותיה הראשונות של מגפת האיידס בארצות הברית, מגפה שבתחילה נראה כי היא תוקפת וקוטלת בעיקר אנשים כמוהו – הומוסקסואלים – ועלו טענות כי בשל כך הממשל אינו ממהר לטפל בה ולנסות לבלום אותה. לטענת שילטס, הספר נועד לעורר תשומת לב למחדלי הממשל, ולהניע פעילות פוליטית לבלימת גל של אלימות הומופובית שהוא היה משוכנע שעומד להתפרץ בשל הטענה כי ההומוסקסואלים מפיצים את המחלה הקטלנית.

כמו כל עיתונאי טוב ידע שילטס כי הדרך הטובה ביותר לבנות סיפור מושך, היא לכתוב על גיבורים ונבלים. וכמו עיתונאי רע יצר שילטס את דמות הנבל במו ידיו.

האיש ששילטס יעד לו את תפקיד הנבל היה גייטאן דוגה (Gaétan Dugas), דייל אוויר קנדי-צרפתי בלונדיני ונאה שמת מסיבוכי איידס במרץ 1984. כמה שנים לפני כן, ב-1980, לקה דוגה בסרטן נדיר, סרקומה על שם קאפושי, שעד אז הופיע רק אצל מושתלי איברים או בגברים קשישים יהודים אשכנזים או ממוצא ים-תיכוני. לפתע, בתחילת שנות השמונים, אובחנו בכמה ערים בארצות הברית עוד ועוד מקרים של הגידול הזה, ושל מחלות אחרות המאפיינות מדוכאי מערכת חיסון, באנשים שהיו בריאים עד להתפרצות המחלות. לימים התברר כי מקרים אלו הם סימניה של תסמונת הכשל החיסוני הנרכש – איידס (ראשי תבות באנגלית של Acquired Immuno-Deficiency Syndrome). עם זאת, כשדוגה לקה בסרקומת קאפושי לא הייתה לאיש סיבה לחשוד כי יש משהו מיוחד במחלתו מעבר ל"סתם" סרטן.

כדייל בחברת "אייר קנדה" דילג דוגה בין ערים רבות בקנדה וכן בילה זמן רב בניו-יורק ובסן-פרנסיסקו, שתי הערים שבהן תועד האיידס לראשונה. בזמן שהותו בארצות הברית השתתף דוגה במחקר של אנשי המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן (ה-CDC), שניסו להבין מה גורם לאיידס וכיצד הוא מועבר. לדוגה היה תפקיד מרכזי במחקר זה. כמו הגברים האחרים שרואיינו על ידי ה-CDC הוא העיד כי קיים יחסי מין עם מאות גברים כל שנה בין השנים 1979 ל-1981, אך בניגוד לאחרים הוא זכר את שמותיהם של 72 מתוך 750 הגברים שאיתם נפגש בשלוש שנים אלו. מידע שלא יסולא בפז לחוקרים שמנסים לעקוב אחר התפשטותה של מחלה.

לשמונה מתוך 72 הגברים שזכר דוגה, ארבעה מדרום קליפורניה וארבעה מניו-יורק, היה איידס. אצל שלושה מהם סימני האיידס הופיעו רק לאחר המפגשים עמו. המשך הבדיקה של ה-CDC חיבר בין השמונה למקרי איידס נוספים, עד שלבסוף הצליחו החוקרים להרכיב רשת של 40 חולים שהיה ביניהם קשר מיני ישיר או עקיף – רמז עבה לכך שהגורם לאיידס הוא מידבק ועובר ביחסי מין (נגיף ה-HIV, הגורם לאיידס, התגלה רק בסוף 1983). עם זאת, באותה תקופה היו רעיונות אחרים ושגויים לגבי הגורמים למחלה. למשל, על פי רעיון פופולרי, הכשל החיסוני נגרם מחשיפות חוזרות לנגיפים, חיידקים, זרע וסמי מסיבות. אלה שהאמינו לרעיון זה, כמו דוגה, סברו שצמצום החשיפה לגורמים אלה ימנע התפרצות של איידס ואף ישפר את מצב הלוקים במחלה.

הואשם על לא עוול בכפו. סרטון שבו דוגה מדבר במפגש הראשון של פורום האיידס בוונקובר, קנדה, ב-1983

חולה 057

בתחילה כונה דוגה על ידי ה-CDC כמקרה (או חולה) 057, מאחר שהוא היה מקרה האיידס ה-57 שהובא לידיעתם. אך במהרה החלו לכנות אותו "החולה שלא מקליפורניה", או "חולה O" (חולה Out of California). כאשר אנשי ה-CDC פרסמו מאמר וגרף המתארים את הקשרים בין כל 40 מקרי האיידס הם מיקמו את דוגה, חולה O, במרכז הרשת, מכיוון שהיה לו תפקיד מרכזי בשחזורה, ואף על פי שהוא לא היה החולה הראשון מבין הגברים המופיעים בה. אולם, בגלל "טלפון שבור" הכינוי של דוגה הפך במאמר ובגרף ל-"חולה 0" (חולה אפס), כינוי שמאוד מצא חן בעיני שילטס ושרמז כי דוגה הוא מקור המגפה בארצות הברית.

המחקר על מקבץ מקרי האיידס סיפק את אחת העדויות הנסיבתיות החזקות לכך שהגורם לאיידס מועבר ביחסי מין, וכן סיפק קשר אפשרי בין המקרים בחלק המזרחי והמערבי של ארצות הברית. עם זאת, כפי שחוקרי ה-CDC הדגישו במחקר וגם לאחר מכן, הוא כלל לא בדק, ולא יכול היה לבדוק, מי היה החולה הראשון בארצות הברית וכיצד המחלה הגיעה לשם. כמו כן, במחקר היו כמה טעויות.

הטעות המשמעותית ביותר הייתה הנחת החוקרים שהמחלה מופיעה כ-10 חודשים לאחר ההידבקות בגורם המסתורי ולכן יש קשר בין מקרים שהופיעו בסמיכות יחסית אלו לאלו. מחקרים מאוחרים יותר הראו שהזמן הממוצע הנדרש מרגע ההידבקות בגורם – נגיף ה-HIV – ועד להתפרצות איידס הוא כ-10 שנים. מאחר שדרוש זמן כה רב, מאוד לא סביר ש-40 האנשים במאמר אכן הדביקו זה את זה. אף ששילטס ידע זאת הוא בחר בחולה אפס, דייל זר ופעיל מאוד מבחינה מינית, כדמות שתככב בספרו כנבל שהדביק אנשים באיידס בארצות הברית. אף על פי שחוקרי ה-CDC סירבו למסור לו פרטים, הצליח שילטס לגלות את זהותו של חולה אפס, גייטאן דוגה. שילטס אמנם הציג את דוגה כמפלצת, אך הוא לא טען במפורש שהוא היה הראשון שהביא את האיידס לאמריקה. את זה עשו עיתונאים ומבקרים שקראו ברפרוף את ספרו ולא טרחו לברר את העובדות לאשורן. האגדה על אזרח זר, הומוסקסואל, מאוד פעיל מינית שהביא מבחוץ מגפה נוראה לארצות הברית ואולי אף הדביק אנשים בזדון, שיחקה לידיהם של ממשל רייגן ושל האנשים שקראו למנוע מזרים עם HIV להיכנס לארה"ב, ואף להאשים בפלילים את מי שהדביק אחרים.

היה זקוק לדמות של נבל בספרו, ומצא את דוגה. רנדי שילטס, מחבר הספר על הפצת האיידס | מקור: ויקיפדיה

עליית האיידס לאמריקה

בניגוד לרוב העיתונאים האמריקאים בתקופה שלאחר הוצאת הספר, המדענים והרופאים שחקרו את המחלה המשיכו לטעון כי דוגה אינו המקור למגפת האיידס באמריקה. במהלך השנים הצטברו עדויות רבות התומכות בכך, אך האגדה עוד ממאנת להיעלם.

מקרה האיידס הידוע המוקדם ביותר בארצות הברית היה רוברט רייפורד (Rayford), נער שחור בן 15 ממיזורי שמת במאי 1969 ממחלה מסתורית. בנתיחת גופתו גילו כי הוא לקה בסרקומת קאפושי ובמחלות אחרות, ובשנת 1987 בדיקה של דגימות רקמה מופשרות הראתה כי הוא נידבק ב-HIV. רייפורד מעולם לא עזב את עיר מגוריו ולא נידבק בנגיף בדרכים ידועות אחרות: הוא לא קיבל מנת דם וגם לא השתמש בסמים. כנראה הוא נדבק מזר שביקר בעיר וסביר שאינו קשור לחולים שאובחנו לאחר מכן בניו-יורק ובקליפורניה. הנגיף שהצליח להתפשט בארצות הברית ולהתחיל את המגפה שם הגיע ממקור אחר.

כדי לנסות לגלות כיצד ומתי הגיע הנגיף לארצות הברית מייקל וורובי (Worobey) מאוניברסיטת אריזונה ועמיתיו מיפו גנטית נגיפים שבודדו מדגימות דם משומרות של חמישה מהגרים מהאיטי, שהיו ממקרי האיידס הראשונים בארצות הברית בתחילת שנות השמונים. במאמר, שפורסם ב-2007 בכתב העת PNAS, שחזרו וורובי ועמיתיו את מסעו של הנגיף מאפריקה להאיטי ומשם לארצות הברית. לטענתם הנגיף הגיע לארצות הברית כ-12 שנים לפני התיעוד הראשון של מקרי איידס בארצות הברית וזמן רב לפני שדוגה החל לבקר בה. אולם לא כולם קיבלו את הטענה שהנגיף הסתובב זמן רב כל כך בארצות הברית בלי שיתגלה. יתכן כי הייתה טעות בשחזור זמני ההגעה של הנגיף. אחרי הכל, החוקרים השתמשו במחקרם בנגיפים שהגיעו לארצות הברית אחרי שהמגפה כבר התחילה.

כדי להתמודד עם טענות אלה וורובי שיתף פעולה עם חוקרים מה-CDC, מקליפורניה, מניו-יורק וכן מאנגליה ומבלגיה וניסה למצוא דגימות נגיפים מלפני שנות השמונים. הוא השיג דגימות דם ישנות שנלקחו ב-1978 וב-1979 מאלפי גברים הומוסקסואלים וביסקסואלים מניו-יורק וסן-פרנסיסקו, שהשתתפו במחקר על הפטיטיס B, דלקת כבד נגיפית שדרכי ההעברה שלה דומות לשל HIV. 6.6 אחוז מהדגימות מניו-יורק ו-3.7 אחוז מהדגימות מסן-פרנסיסקו היו חיוביות לנגיף האיידס, תוצאות שמראות ש-HIV התפשט באוכלוסיות אלו עוד לפני גילוי האיידס. 53 מהדגימות החיוביות נבחרו כדי למפות את הנגיפים שבהן. החוקרים הצליחו לרצף את הגנום של נגיפים משלוש דגימות מסן-פרנסיסקו וחמש מניו-יורק, וגם זאת לאחר נסיונות רבים ופיתוח שיטות חדשות. נוסף לכך החוקרים ריצפו את הנגיף מדגימות דם של דוגה עצמו.

המידע שהופק מדגימות אלו, והשוואתו למידע ממחקרים קודמים, הראה שנגיף ה-HIV הגיע לארצות הברית בסביבות שנת 1971, שלוש שנים לפני שדוגה החל לסייר בעולם כדייל אוויר. על פי תוצאות המחקר, שפורסמו בכתב העת Nature, הנגיף הגיע מאפריקה להאיטי ולאיים הקריביים האחרים בשנת 1967, התפשט בהם ולבסוף עבר לניו-יורק. הוא התפשט בעיר במהירות רבה, כמו אש ביער אורנים, ומשם הגיע ב-1976 לסן-פרנסיסקו. עברו עוד חמש שנים לפני שהאיידס התגלה לפתע במקביל בכמה מקומות ברחבי בארצות הברית, אך עד אז כבר היה מאוחר מדי והנגיף התבסס היטב בשטחה.

המחקר האחרון של וורובי ועמיתיו ומחקר שפורסם ב-2014 בכתב העת Science מראים שאבותיו של נגיף ה-HIV שהגיע לארצות הברית החלו את דרכם לאחר שהופיעו לראשונה בשנות ה-20 אצל ציידי שימפנזים בקמרון. ממנה הוא התפשט ברחבי אפריקה ותוך 20 שנה נמצא בערים ברדיוס של עד 1,500 קילומטרים מהמוקד הראשון. בשנת 1967 הנגיף הגיע, כאמור, להאיטי, כנראה בגופם של מורים ששבו מאפריקה, ומשם המשיך לארצות הברית ולשאר העולם.

הנגיף הגיע מאפריקה לצפון אמריקה דרך האיים הקריביים. הפגנה בניו-יורק למען נשאי HIV וחולי איידס באוגנדה  מקור: ויקיפדיה

ומה עם דוגה?

השוואת הנגיף שבדמו של דוגה לנגיפים האחרים הראתה שהוא נדבק בזן שהיה טיפוסי לניו-יורק של תקופתו. הנגיף לא היה דומה לזנים של סן-פרנסיסקו וגם לא לזנים הראשונים שהגיעו לארצות הברית או לזנים שבאיים הקריביים. דוגה היה פשוט עוד קורבן של המגפה, אחד מיני רבים. הוא לא הביא אותה לארצות הברית ולא תרם יותר מאחרים להתפשטותה. הצגתו כאחראי למגפה היתה פשוט תוצאה עגומה של שילוב כמה גורמים: זכרונו הטוב, כינוי גרוע, שגיאת דפוס ובעיקר האתיקה המפוקפקת של רנדי שילטס ושל כלי התקשורת בזמנו.