לכבוד יום המשפחה, מבט על משפחות שיש בהן הקרבה אמיתית: אמהות שנותנות לצאצאים לאכול אותן, ולחלופין אמהות שמקריבות את הצאצאים כדי לשרוד בעצמן

בכל רחבי ממלכת החי אנחנו מוצאים הורים טובים, שדואגים לצאצאיהם ומקריבים בשבילם לא מעט. במקרים מסוימים ההקרבה יכולה להיות קיצונית במיוחד: יש משפחות בהן האם מקריבה את עצמה והופכת לאוכל עבור הדור הבא, ואחרות שבהן האם דווקא מקריבה את הצאצא משיקולים קרים של שימור עצמי.

אחת הדרכים הנפוצות ביותר של דאגה וטיפול בצאצאים היא פשוט האכלה שלהם, ולעתים המזון מגיע מגוף ההורים ממש. נקבות היונקים מייצרות חלב להאכלת גוריהן הקטנים – עובדה ידועה שגם נתנה למחלקה שלנו את שמה. אך הן לא היחידות: יש גם בעלי חיים לא מעטים ממחלקות אחרות שמייצרים גם הם בגופם "מזון לתינוקות". יונים ופלנמיגו מפיקים "חלב" מיוחד בזפק שלהם, עוברים של כרישי עמלץ לבן ניזונים בעודם בגוף אימם מהפרשה חלבית ומביצים לא מופרות, ואפילו חרקים ועכבישים מסוימים מאכילים את צאצאיהם בהפרשות מזינות. אבל יש כאלו שהולכים רחוק עוד יותר, ונותנים לילדיהם לאכול אותם ממש – לעתים עד מוות.

התולענים האפריקניים (Herpelidae), דו-חיים חסרי רגליים המזכירים במראם תולעים גדולות, אמנם לא מתים עבור צאצאיהם, אך נקבות של לפחות מין אחד מהן כן נותנות להם לקלף ולאכול את עורן. ב-2006 הראו חוקרים מבריטניה שנקבות של המין Boulengerula taitana מגדלות עור עבה במיוחד ועשיר בחלבון ובשומן כאשר הן מטילות ביצים. לאחר שהתולענים האפריקניים הקטנים בוקעים, הם מורידים את שכבת העור החיצונית של האם בעזרת שיניים מיוחדות, שנושרות מאוחר יותר, ואוכלים אותה. האם מאכילה כך את צאצאיה במשך כמה ימים, שבמהלכם גדלים הצאצאים במידה ניכרת. לאחר מכן הם יוצאים לחיים העצמאיים כשבטנם מלאה, ואילו האם לא נפגעת בתהליך. גם נקבת הסִיפוֹנָן Siphonops annulatus, תולען מאמריקה הדרומית, מאכילה את צאצאיה בצורה דומה.

צאצאי התולענים האפריקניים אוכלים את עור אימן בעזרת שיניים מיוחדות | צילום מיקרוסקופ אלקטרונים סורק: Natural History Museum, London / Science Photo Library
השן שמאפשרת לתולענים האפריקניים לאכול את עור אימם | צילום במיקרוסקופ אלקטרונים סורק: Natural History Museum, London / Science Photo Library

אהבת אם עד מוות

יש נקבות עכבישים שיכולות רק לקנא באמהות התולענים, שכן הצאצאים שלהם אוכלים יותר מרק את העור שלהן. "אכילת אם", או matriphagy – וכן, המנהג נפוץ מספיק בשביל לקבל מונח מדעי משלו – מקובלת במיוחד אצל סוג אחד של עכבישים, Stegodyphus ממשפחת הסרבולניים. ברבים מהמינים הנקבות דואגות לעכבישונים הקטנים לאורך זמן. תחילה הן מקיאות עבורם אוכל חצי מעוכל, כפי שעושים גם מינים רבים של עופות ויונקים. לאחר מכן מתחילה ההקרבה האמיתית: גוף העכבישה עצמו מתפרק והופך לנוזל, בעודה בחיים, והיא מוציאה את הנוזל החוצה כמזון לצאצאיה. בסופו של דבר הופכת הבטן של העכבישה ללא יותר משק מלא נוזלים, והעכבישונים מסיימים את העבודה בכך שהם מנקבים את בטנה ושותים את שארית הרקמות שלה.

חלק ממיני העכבישים האלו הם חברתיים, וחיים בקבוצות משפחתיות. במין S. dumicola, שחי בדרום אפריקה, עכבישים רבים חולקים קן אחד, ואף שרק חלק מהנקבות מעמידות צאצאים, כולן עוזרות לטפל בהם. העזרה הזו ממשיכה עד המוות: כמו האמהות, גם המטפלות שאין להן צאצאים משלהן מפרקות את גופן לנוזל ונאכלות על ידי העכבישונים.

האם העכבישות נמצאות בסוף חייהן בשלב זה, והיו מתות בכל מקרה? נראה שלא בדיוק: מחקרים הראו כי נקבות שאינן מטפלות בצאצאים ומאכילות אותם חיות כחודש יותר מאלו שכן, פרק זמן משמעותי עבור עכביש.

"אכילת אם" נראית גם אצל עכבישים ממשפחות נוספות. עכבישות מהמין Amaurobius ferox, שחי באירופה ובצפון אמריקה, מטילות ביצים לא מופרות שצאצאיהן אוכלים. הביצים מספקות אותם למשך כשבוע, ולאחר מכן האם "מזמינה" אותם לאכול אותה באמצעות תיפוף ברגליים וקפיצות. העכבישונים בתגובה קופצים על גופה ומרוקנים את הבטן שלה מנוזלים.

האם המזינה: סרטון של National Geographic שמראה עכבישונים אוכלים את אמם (באנגלית)

הטלת ביצים לא מופרות להאכלת הצאצאים נצפתה אצל כמה מינים של עכבישים, אבל לא אצל כולם זה מסתיים ללא תקלות. במין האוסטרלי Diaea ergandros, ממשפחת הסרטבישיים, הביצים הלא מופרות גדולות מדי והאם לא יכולה להוציא אותן מגופה. במקום זאת, חומרי המזון שבהם מתמוססים לתוך ההמולימפה של העכבישה, המקבילה לדם אצלנו. העכבישונים מקבלים אותם על ידי שתיית ההמולימפה ישירות מגופה של אימם. בתחילה השתייה נעשית דרך פרקי הרגליים של האם, ולאחר כמה שבועות, כאשר העכבישה כבר אינה יכולה לזוז, הם אוכלים את שארית הנוזלים שנותרו בה.

ברוס הגדול מכולם

אפילו עם העזרה שמגישה להם אימם, החיים של גורים בטבע אינם קלים, ובעיקר אינם בטוחים. הם חלשים, קטנים, ופגיעים במיוחד לטורפים - אך עבור חלק מהגורים, האיום הגדול ביותר הוא דווקא בני המין שלהם. ליתר דיוק, זכר בן המין שלהם, שאינו אביהם הביולוגי ובדיוק תפס את תפקיד המנהיג בקבוצה שלהם.

הסיפור הזה מוכר בעיקר אצל אריות, אך הוא קיים גם בבעלי חיים אחרים שחיים בקבוצות של זכר אחד וכמה נקבות: הזכר החדש שמגיע לקבוצה הורג את הגורים, בעיקר את הקטנים שבהם, מיד לאחר שהביס את אביהם, המנהיג הקודם. ההתנהגות הזו, שבעיננו עשויה להיראות כפשע נוראי, הגיונית מאוד מבחינה אבולוציונית. אריה זכר לא זוכה לרוב להנהיג את הקבוצה זמן רב, והלביאות ממליטות רק פעם בשנתיים. אם יחכה עד שהגורים יגדלו ואימותיהן יהיו מוכנות שוב להתעבר, ייתכן מאוד שלא יזכה להעמיד צאצאים כלל. לאחר מותם של הגורים, לעומת זאת, הנקבות מתייחמות כמעט מיד ולזכר יש הזדמנות להעביר הלאה את הגנים שלו, הפרס הגדול של המרוץ האבולוציוני. מהסיבה הזו, הזכר גם יהרוג לעתים קרובות גורים שנולדו בשבועות הראשונים לאחר שהפך למנהיג: הוא לא אביהם של הגורים האלו, ויעדיף שהאם תהיה פנויה להוליד את הגורים שלו.

לנקבות אין הרבה מה לעשות נגד תוקפנות הזכרים, אך אם הן בהיריון כשהזכר החדש מגיע, הן יכולות אולי "לצמצם את ההפסדים שלהן", כלומר, לא להמשיך את ההריון ולהשקיע בעוברים שגורלם כבר נגזר. יש ראיות לכך שהתופעה קיימת גם אצל אריות, והיא נחקרה בצורה מלאה יותר בכמה יונקים אחרים, בהם נברנים, כלבים, סוסים ושני מינים של קופים. במינים אלו, כאשר הנקבה רואה או אפילו רק מריחה את נוכחותו של זכר אלפא חדש, היא עשויה להפיל את עובריה ולהתייחם שוב.

התופעה מכונה "אפקט ברוס", על שם הִילְדָה בְּרוּס (Bruce) שתיארה אותה לראשונה, כבר ב-1959. האפקט התגלה בעכברים ובחולדות, והיו חוקרים שטענו שהוא עשוי להיות רק תוצאה של החיים בכלוב. מחקרים מהשנים האחרונות, עם זאת, מספקים ראיות חזקות לכך שהוא קיים גם בטבע. דוגמה אחת לכך מגיעה מבעל חיים שאינו רחוק כל כך מאיתנו - קופי הגֶ'לַדָה (Gelada).

כשמנהיג הקבוצה מתחלף הוא הורג את הגורים. נקבת גֶ'לַדָה עם גוריה | צילום: Giedrius / Shutterstock
כשמנהיג הקבוצה מתחלף הוא הורג את הגורים. נקבת גֶ'לַדָה עם גוריה | צילום: Giedrius / Shutterstock

הגֶ'לַדָה הם קופים גדולים בעלי פרווה ארוכה ויפה, שחיים ברמות הגבוהות של אתיופיה. באזורים אלו צומחים מעט עצים, והג'לדה מבלים את ימיהם על הקרקע, וניזונים מעשבים וזרעים. למרות תזונתם הצמחונית, לזכרים יש ניבים אימתניים - המשמשים אותם לא לציד אלא לקרבות ביניהם. הם חיים בקבוצות של זכר אחד ועד 12 נקבות, שמזדווגות אך ורק איתו. לא קשה לראות, אם כך, מדוע הזכרים מוכנים להיאבק על תפקיד מנהיג הקבוצה. וכמו אצל האריות, כשהמנהיג מתחלף הוא לעתים קרובות הורג את כל הגורים בקבוצה, כך שיוכל לעבר את אימותיהם.

אִילָה רוברטס (Roberts) ועמיתיה מאוניברסיטת מישיגן בארצות הברית ערכו במשך כמה שנים מחקר על 21 קבוצות של קופי ג'לדה בטבע, ועקבו אחר הלידות בכל קבוצה. הם ראו שכאשר זכר חדש השתלט על קבוצה מסוימת, מספר הלידות בחודשים שלאחר מכן צנח בחדות. החוקרים גם חיפשו נקבות בהיריון, לפי ההורמונים בצואה שלהן, ומצאו 60 כאלו. מתוכן, תשע הפילו את העובר, ושמונה מהן עשו זאת בתוך שבועיים מעלייתו של זכר חדש לתפקיד מנהיג הקבוצה. הנתונים האלו הבהירו שאפקט ברוס אכן אמיתי, ונמצא גם אצל קופים בטבע.

מבחינה אבולוציונית, אפקט ברוס הגיוני מאוד - היריון דורש משאבים רבים מהנקבה, ואם הזכר החדש צפוי להרוג את הגור זמן קצר לאחר שיוולד, עדיף לה להפסיק להשקיע בו ולשמור את האנרגיה שלה עבור הגור הבא. האפקט כל כך הגיוני, למעשה, שיש חוקרים הסבורים שהוא נפוץ הרבה יותר מכפי שאנחנו יודעים היום. בכל מין שבו זכרים הורגים גורים לאחר שהם משתלטים על הקבוצה, היינו מצפים שהנקבות יפתחו יכולת להגיב לנוכחותם ולהפסיק את ההיריון.

ברוס, גרסת הזכר

נקבות הן לא היחידות שמוכנות להפסיק את ההיריון שלהן כדי להזדווג עם זכר חדש. תופעה דומה לאפקט ברוס מתקיימת גם בזכרים של סוסוני ים וקרוביהם סוסוני האצה והאבובונים. אצל דגים אלה הזכרים נכנסים להיריון ובוחרים בקפידה את בנות זוגם. הם מעדיפים את הנקבות הגדולות יותר, והנקבות מצידן מנסות לפתות את הזכרים בעזרת ריקודי חיזור מורכבים. אם הזכר מתפתה הנקבה מטילה את ביציה באמצעות צינור הטלה לתוך כיס עור מיוחד בגופו. הזכר מפרה את הביצים שבכיס, אוטם אותו, ובשבועות הבאים מספק לעוברים המתפתחים הגנה, חמצן וחומרי מזון דרך רקמה מיוחדת, באופן המזכיר את השליה ביונקים.

במקרה שהזכר נאלץ להתפשר על נקבה שפחות ראויה בעיניו, ויש סיכוי שימצא נקבה גדולה ומרשימה יותר, הוא משקיע פחות בביצים ואולי אף "מפיל" במכוון חלק מהעוברים וסופג אותם לגופו כמזון. צאצאיהם של זכרים שגילו במהלך ההיריון נקבה גדולה ומרשימה יותר מהנקבה שהזדווגו איתה, קטנים יותר מהצאצאים של זכרים ש"סבורים" שהזדווגו עם נקבה אידיאלית.

ריקוד חיזור של סוסוני ים, סרטון של RCH Photography:

הקוואקה מפקירת הבנים

יש אמהות שמקריבות את צאצאיהן גם כשאין זכרים פתיינים בסביבה, אלא רק למטרות הישרדות. הקוואקה (Setonix brachyurus) היא חיית כיס ממשפחת הקנגוריים שחיה בדרום-מערב אוסטרליה. יש לה ראש עגלגל, אוזנים שמזכירות דוב צעצוע וחיוך כובש שעלול להטעות: על אף הפה הקטן והמחייך שלה אין לה בעיה לנשוך בני אדם שמציקים לה, וגם יש לה טפרים חדים ומרשימים על רגליה הגדולות.

למרות זאת, קוואקות כמעט ולא ילחמו בינן לבין עצמן, אפילו לא על נקבות, מזון או מים. זה אולי גורם להן להיראות שוחרות שלום ורגועות, אך הצאצאים שלהן עלולים לחלוק על כך: לעתים הקוואקות יקריבו אותם. כשטורף - כמו השועלים והחתולים שבני האדם הביאו - רודף אחרי נקבת קוואקה שנושאת גור בכיסה, היא תפלוט את הגור שלה החוצה. הקולות והתנועות של הגור שנפל ימשכו את תשומת לב הטורף, ובזמן שהוא אוכל את הגור, אמא שלו תוכל לברוח באומץ ולהביא עוד גורים בעתיד. גם אמהות קנגוריים אחרים, כמו וולבי הביצות והקנגורו האפור, זורקות את הגור שלהן מהכיס כדי להימלט מטורפים.

אם כך, מתברר שמעשים שנראים לנו נוראים מתרחשים גם במשפחות הכי טובות - מאימהות שמקריבות את עצמן כדי שצאצאיהן ישרדו, ועד הורים שמקריבים את ילדיהם כדי לשרוד, או סתם כדי למצוא זיווג מוצלח.

יום משפחה שמח!

0 תגובות