הפרס המדעי הסאטירי הוענק השנה בין השאר לדונלד טראמפ ולמנהיגים אחרים, ולחוקרים שבדקו איך נשמע אליגטור ששאף הליום וששיכרו שלשולים עם וודקה

ביום חמישי, 17 בספטמבר, הוענק לראשונה בפעם ה-30 פרס איג נובל הנכסף. ולראשונה לראשונה, בגלל מגפת COVID-19, במקום בהארוורד הטקס כולו התקיים אך ורק באופן מקוון ולכן, כמובן, כלל יותר חתולים מהרגיל. למרות האופי הוירטואלי של הטקס, גם השנה לא ויתרו על המסורת הוותיקה של השלכת מטוסי נייר במהלכו.

הפרס הסאטירי מוענק כל שנה מ-1991, ביוזמת מגזין המדע ההומוריסטי Annals of Improbable Research. הוא ניתן לחוקרים שתוצאות מחקריהם או המצאותיהם גורמות לאנשים לצחוק ואז לחשוב. הדמיון בין שם הפרס לפרס נובל אינו מקרי, אם כי לא כדאי להתבלבל ביניהם: שמו של הפרס ההיתולי הוא שילוב של השם נובל ושל המילה ignoble, שפירושה מביש או בזוי.

פרסי איג נובל מוענקים לזוכים על ידי זוכי פרס נובל אמיתי. השנה העניקו את הפרסים חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2007 אריק מסקין, חתן פרס נובל לרפואה לשנת 1993 ריצ'רד רוברטס, כלת פרס נובל לכימיה לשנת 2018 פרנסס ארנולד, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2008 מרטין צ'לפי וחתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 2010 אנדריי גיים. זו לא הפעם הראשונה שגיים משתתף בטקס איג נובל: ב-2001 הוא זכה בפרס לפיזיקה על הרחפה מגנטית של צפרדעים. את פרס נובל הוא קיבל דווקא על פיתוח הגרפן. גם השנה, כמו ב-28 מתוך 29 השנים הקודמות שבהן נערך הטקס, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1990 ג'רום פרידמן לא העניק אף פרס, אף שהוצג, כמדי שנה, ברשימת המגישים.

הפרסים מוענקים בעשרה תחומים שונים, שמתעדכנים משנה לשנה, וחלקם חופפים את תחומי פרס נובל, אחיו הגדול והרציני של הפרס ההיתולי. השנה אפשר למצוא בין הזוכים המאושרים(?) חוקרים שבדקו את יעילותם של סכינים העשויים מצואה קפואה של בני אדם, אחרים שבדקו איך נשמעים אליגטורים שנושמים הליום, או שהגדירו רשמית את התופעה שבה קולות לעיסה מעצבנים ביותר אנשים. לזוכים הוענק סכום עצום של עשרה טריליון דולר! חבל רק שמדובר בשטר דולר זימבבואי ישן וחסר ערך, ועוד מזויף. מאחר שנושא הטקס השנה היה "באגים", כלומר חרקים או תקלות מחשב או מחלות, הזוכים קיבלו גם קובץ PDF שאפשר להדפיס ולבנות ממנו קופסה בת שש פאות. על חמש פאות מופיעים סוגים שונים של "באגים": פרעוש, תיקן, באג מחשב, נורו-וירוס ("וירוס בטן") וחיפושית של פולקסווגן; על הפאה השישית מודפסות הוראות ההרכבה של הפרס.

יחסים בין אנשים

גבות מובחנות | צילום: IKO-studio / Shutterstock
אפשר לזהות נרקיסיסטים לפי הגבות שלהם. גבות מובחנות | צילום: IKO-studio / Shutterstock

בתחום הכלכלה ניתן הפרס לצוות חוקרים בינלאומי שבדק את הקשר בין אי שוויון כלכלי במדינות לבין הבדלים תרבותיים בתדירות הנשיקות הצרפתיות בהן. על פי סקר מקוון שנערך ב-13 מדינות משש יבשות שונות, נשיקות פה לפה חשובות יותר בשלבים מאוחרים של קשר רומנטי – עם או בלי סקס – בהשוואה לתחילתו. במדינות עם אי שווין בהכנסות אנשים דיווחו שהם מנשקים את בני או בנות הזוג שלהם לעתים קרובות יותר מאשר אנשים ממדינות שוויוניות יותר. החוקרים סבורים שנשיקות פה לפה מחזקות את הקשר בין שני אנשים, במיוחד בקשר ארוך טווח, ולכן הן עוזרות לשמור עליו כשחיים בסביבה קשה, כגון בתנאי אי שוויון כלכלי.

חתני פרס איג נובל לניהול הם חמישה רוצחים שכירים מגואנגשי שבסין. הם לא יכלו להשתתף בטקס מאחר שכולם בכלא. אחד מהרוצחים קיבל תשלום לביצוע רצח, אך במקום לבצע אותו שמר לעצמו חצי מהתשלום, ושכר "קבלן משנה" שירצח בשבילו. הרוצח החדש גם כן לא ביצע את הרצח, ושכר בסכום מופחת רוצח נוסף, ששכר גם הוא רוצח, ש... בטח ניחשתם, לא ביצע את הרצח אלא שכר בזול רוצח חמישי. לבסוף אף אחד לא נרצח, אך כל הלא-רוצחים השכירים, ומזמין הרצח המקורי, נתפסו, נשפטו ונכלאו.

בפרס בפסיכולוגיה זכו מירנדה ג'קומין (Giacomin) וניקולס רול (Rule), שהראו בסדרה של ניסויים שאפשר לזהות נרקיסיסטים לפי הגבות שלהם. נרקיסיסטים הם לרוב מקסימים ומושכים, אך קשר איתם עלול להזיק. הם אנוכיים, יהירים, בעלי תחושת זכאות וחשיבות עצמית מוגזמת, שמעדיפים תשומת לב והערצה על פני קרבה ויחסים טובים – בעבודה או בחיים. ליכולת לזהות אותם במהרה ולהתרחק מהם יש יתרונות רבים, ואכן מחקרים הראו שאנשים מסוגלים להבחין בנרקיסיסטים במבט חטוף.

ג'קומין ורול גילו שהגבות הן החלון לנפש הנרקיסיסטים. הם צילמו את פניהם של סטודנטיות וסטודנטים, ובחנו את מידת הנרקיסיזם שלהם באמצעות שאלון (NPI) שכלל הצהרות כגון "אם אשלוט בעולם הוא יהיה מקום טוב יותר", "אני אוהב/ת להשוויץ בגופי" או "קל לי לתמרן אנשים". החוקרים הציגו את תמונות הפנים וחלקי פנים לקבוצת סטודנטים אחרת, שהתבקשה לקבוע עד כמה המצולמים נרקיסיסטים. התברר שהסטודנטים זיהו את הנרקיסיסטים בקלות, אך רק בתמונות בהן ראו את גבות המצולמים. כשג'קומין ורול ערכו את התמונות והחליפו בין גבות נרקיסיסטים ללא-נרקיסיסטים, הנבדקים שבחנו את פניהם התקשו יותר בזיהוי הנרקיסיסטים. מה מייחד את גבות נרקיסיסטים? נראה שהן יותר "מובחנות" – עבות וצפופות. רול הגיע לקבלת הפרס עם גבות ענק מנייר, לעומת זאת את הגבות של ג'קומין היה קשה לראות בגלל משקפיה. אולי היא מסתירה אותן כי מאז המחקר כולם מנסים לבהות בהן. בכל מקרה, כל אחד מהחוקרים טוען שהשני אינו נרקיסיסט.

קולות מרטיטים

אליגטור סיני | צילום: reptiles4all / Shutterstock
איך נשמע אליגטור ששאף הליום? אליגטור סיני | צילום: reptiles4all / Shutterstock

הפרס בפיזיקה הוענק לאיוון מקסימוב (Maksymov) ולאנדריי פוטוצקי (Pototsky) מאוסטרליה, שהרטיטו על סאב וופר מינים שונים של שלשולים ("תולעי אדמה") שיכורים. כשמרטיטים בצורה דומה מים הנמצאים במיכל, מגלים שבתדר מסוים מופיעים בהם גלים עומדים, המכונים "גלי פאראדיי" על שם המדען הבריטי חסר ההשכלה הרשמית מייקל פאראדיי. צמד החוקרים הראה שתופעה זו מתרחשת גם בשלשולים מורטטים, שכמו חיות רבות הם בעצם מים כלואים במיכל. החוקרים נזהרו לא להרטיט את התולעים חזק מדי, מאחר שכפי שכתבו במאמר רטט חזק גרם "לפליטה של נוזל דביק". לא נשמע מרטיט במיוחד. על פי מקסימוב הצמד בחר בשלשולים מאחר שהם זולים, לא דורשים אישור של וועדת אתיקה, תאי העצב שלהם דומים לאלו של יונקים וקל להרדים אותם באמצעות וודקה. הניסוי, אגב, התקיים בסככה בחצר של מקסימוב ולא במעבדה, בגלל הסגר שהוטל במדינת ויקטוריה בעקבות מגפת הקורונה.

מקסימוב ופוטוצקי סבורים שהתגלית שלהם תוכל לעזור בפיתוח רובוטים שזזים כמו תולעים, וכדרך חדשה ולא פולשנית לחקור את המוח ותאי עצב, ולהשפיע על אותות עצביים. היות שבכל זאת מדובר באינטרנט, נאום הזכייה של הצמד הסתיים כמובן בחתול רוטט.

פרס איג נובל באקוסטיקה הוענק לחמישה חוקרים מאוסטריה, משוודיה, מיפן, מארצות הברית ומשוויץ. החוקרים גרמו לנקבת אליגטור סיני (Alligator sinensis) לשאוג (bellow) לאחר שנשמה הליום, או יותר נכון הליוקס – תערובת של הליום וחמצן שאפשר לנשום בבטחה לאורך זמן. ההליום לא הגיע מבלון במסיבה, למרבה הצער, אלא הוזרם לתא אטום שבו שהתה האליגטורית. ההליום שינה את שאגתה באופן דומה להשפעתו על קולותיהם של בני אדם או עופות, אך לא של צפרדעים. אליגטורים הם חיות קולניות במיוחד, המשמיעות שאגות כאלו כל השנה ובמיוחד בעונת ההזדווגות. החוקרים סבורים שכמו עופות ויונקים, אליגטורים משתמשים בשאגות, וספציפית באותם חלקים שהושפעו מההליום, כדרך להעביר מידע לשכניהם על גודלם. מידע זה עוזר להימנע מעימותים פיזיים, מאחר שאליגטורים יעדיפו לא להתעמת עם יריבים גדולים מהם, וגם מסייע במציאת זיווג: הנקבות ניאותות להזדווג רק עם זכרים שגדולים מהן. זו השנה הארבע עשרה ברציפות שבה חוקרים מיפן זוכים באיג נובל.

פרס איג נובל ברפואה הוענק לשלושה פסיכיאטרים מהולנד ומבלגיה, שגיבשו ב-2013 קריטריונים לאבחון מיזופוניה, "שנאת קולות", הפרעה שלא הייתה לה הגדרה רשמית לפני כן. הלוקים במיזופוניה מגיבים בתוקפנות ובכעס לקולות מסוימים שבני אדם אחרים מפיקים. קולות של חיות, או של עצמם, לא מפריעים לסובלים ממיזופוניה. אך קולות של אנשים שלועסים או לוגמים ברעש, של מצמוץ שפתיים ולפעמים אפילו קולות נשימה עלולים לעורר בהם רגשות שליליים שיכולים להוביל לחרדה, לכאב ולבידוד חברתי. ההפרעה אולי נשמעת קומית, אך הלוקים בה עלולים לפתח דיכאון ולאבד את מקום עבודתם ואת מערכות היחסים שלהם. שלושת הזוכים בפרס אף פיתחו טיפול המבוסס על הקרנת סרטונים ושינוי או הוספת צלילים, שיכול להקל על מיזופוניה.

שניים מהזוכים באיג נובל ברפואה (מימין), ומייסד הטקס מארק אברהמס וכלת פרס נובל פרנסס ארנולד | צילום מסך מטקס איג נובל 2020
קולות לעיסה מעוררים תוקפנות באנשים הסובלים ממיזופוניה. שניים מהזוכים באיג נובל ברפואה (מימין), ומייסד הטקס מארק אברהמס וכלת פרס נובל פרנסס ארנולד | צילום מסך מטקס איג נובל 2020

משחקים בפוליטיקה

כלות פרס איג נובל לשלום הן ממשלות הודו ופקיסטן, שרמת הבגרות שהן מפגינות  נמוכה מזו של תלמיד תיכון ממוצע. היחסים בין המדינות תמיד היו מתוחים, ומתברר שכחלק ממאבקי הכוח ביניהן הן עסוקות במשיכה בצמות, במעשי קונדס, ובהטרדות. הממשלות שולחות את הדיפלומטים שלהן להתעלל אלה באלה במגוון דרכים, כגון מעקב אחר מכוניות של בכירים, ניתוק החשמל או המים בבתיהם, או צלצול בפעמון הדלת בשלוש בלילה ובריחה מהירה מהמקום לפני שמישהו יפתח את הדלת. הממשלות הזוכות לא יכלו או לא רצו להשתתף בטקס קבלת הפרס. נקווה שהמארגנים ישאירו להן אותו בשקית נייר בוערת על מפתן הדלת.

בפרס בחינוך רפואי זכו המנהיגים הדגולים ז'איר בולסונרו מברזיל, בוריס ג'ונסון מבריטניה, נרנדרה מוֹדי מהודו, אנדרס מנואל לופס אוברדור ממקסיקו, אלכסנדר לוקשנקו מבלארוס, דונלד טראמפ מארצות הברית, רג'פ טאייפ ארדואן מטורקיה, ולדימיר פוטין מרוסיה, וגורבנגולי ברדימוחמדוב מטורקמניסטן. כל המנהיגים האלה התעלמו מאנשי מקצוע, ממדענים ומרופאים, וקבעו מדיניות שהובילה לסבל של מיליונים ולמוות של מאות אלפים מ-COVID-19. נכון ל-20.9.2020 מתו בארצות הברית לבדה קרוב ל-200 אלף איש ממגפת הקורונה. כך לימדו הפוליטיקאים את הציבור שהשפעתם על חייו ומותו גדולה יותר משל חוקרים ורופאים. אף אחד מהמנהיגים לא השתתף בטקס קבלת הפרס, אבל לפחות נראה שגם אף אחד מהם לא שלח למארגני הטקס גז עצבים.

זו הפעם השנייה בה אלכסנדר לוקשנקו זוכה בפרס. בשנת 2013 זכה העריץ באיג נובל לשלום לאחר שאסר על מחיאת כפיים בפומבי במדינה. זכתה עמו משטרת בלארוס שעצרה אדם קטוע זרוע בטענה שמחא כפיים.

פרס איג נובל במדעי החומרים הוענק לחוקרים מארצות הברית ומבריטניה שהראו שסכינים מצואת אדם קפואה לא חותכות. הסיבה לניסוי המוזר היא סיפור שפורסם בין היתר בספר "צללים בשמש" (Shadows in the Sun), שהוציא האנתרופולוג והבוטנאי וויד דייוויס (Davis) ב-1998. בסיפור, שהוצג בספר כאירוע שהתרחש באמת, גבר אינואיט סירב לנטוש את ארץ אבותיו ולעבור עם משפחתו לאזור התיישבות אחר. במקום זאת הוא עיצב סכין מהצואה הקפואה שלו, והרג באמצעותה כלב. הוא השתמש בעצמות הכלב כמזחלת ובעורו כרתמה לכלב אחר, כדי לברוח ולהיעלם בחשכה.

זו לא הפעם הראשונה בה דייוויס חזר על סיפורים בלי להפעיל חשיבה ביקורתית, והסיפור הפך לפופולרי ונפוץ, למרות, ואולי בגלל, שהוא נשמע מומצא למדי. הזוכים בפרס החליטו לבדוק את מהימנותו כדרך היתולית להזכיר לאנשים, במיוחד בתקופה זו, את חשיבותן של ראיות ושל בדיקות עובדות. אחד מהחוקרים עבר לתזונה הדומה לזו של האינואיטים והחל לאסוף צואה בשקית. חוקרת אחרת אספה את הצואה שלה בלי שינוי תזונתי. החוקרים עיצבו מהצואה סכינים, הקפיאו אותן וניסו לחתוך איתן עורות חזיר, אך כל מה שהסכינים עשו היה להשאיר סימנים חומים על העור. נראה שסיפור האינואיט וסכין הצואה הוא לא יותר מסיפור. החוקרים הודו על זכייתם בפרס הנחשק מתוך תאי שירותים.

פחד מפתיע

שלוש בובות עכביש | צילום: Michelle D. Milliman / Shutterstock
חוקרי חרקים רבים פוחדים מעכבישים. שלוש בובות עכביש | צילום: Michelle D. Milliman / Shutterstock

הפרס באנטומולוגיה (חקר חרקים) הוענק לריצ'רד וטר (Vetter), שגילה להפתעתו שחוקרי חרקים רבים חשים דחייה, פחד או אפילו פוביה - פחד מְאַבֵּן, קיצוני ומתמשך – מעכבישים (ארכנופוביה), שכלל אינם חרקים אלא פרוקי רגליים אחרים. האנטומולוגים שפחדו מעכבישים הסבירו שלעכבישים יש יותר מדי רגליים, שהם זזים מוזר, או שהם עלולים לנשוך. תשובות קצת מוזרות מאנשים שעובדים עם חרקים שונים ומשונים, שחלקם נושכים או עוקצים בעצמם. אנטומולוגית אחת, שגדלה עם חרקים מילדותה, סיפרה שהיא נגעלת מעכבישים ומקרובות משפחתם הקרציות, אבל שאין לה כל בעיה עם תיקנים, רימות או יתושים. אנטומולוג אחר, שפוחד מעכבישים כל חייו, תיאר שתי היתקלויות שהגבירו את הפחד שלו: כשהיה ילד רץ לתוך רשת עכביש מאוכלסת, שכיסתה את פניו; ובגיל 40, בעודו נוהג, לפתע רץ עכביש על פניו ונכנס לאחד מנחיריו. איכשהו הוא הצליח לא לעשות תאונה, ולנשוף בחוזקה כדי להוציא את העכביש מאפו, אך גם לאחר שעה של חיפושים לא הצליח לגלות לאן העכביש נעלם לאחר מכן. למרות כל זאת היום הוא מתגבר לאיטו על הארכנופוביה שלו, ואפילו חושב ש"עכבישים קופצים חמודים מאוד". וטר הקריא את נאום הזכייה שלו כשהוא חובש בובת עכביש לראשו.

כמו בכל שנה הטקס הסתיים במילים: " אם לא זכיתם בפרס – ובמיוחד אם כן – אני מאחל לכם הצלחה גדולה יותר בשנה הבאה".

אתם מוזמנים לצפות בטקס המלא (אם יש לכם 76 דקות), לצחוק מהשטויות ואז לחשוב קצת:

הכתבה פורסמה לראשונה בבלוג "תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות"

 

0 תגובות