המיתולוגיה היוונית מספרת על מדוזה: המפלצת ששערותיה נחשים ומי שרואה אותה הופך לאבן. לכבוד ליל המפלצות והאימה: מה אומר המדע על פחד מנחשים ועל מחלה שמאבנת בני אדם?

לפני שנים רבות, כך מסופר ב"מטמורפוזות" מאת המשורר הרומי אובידיוס, חיה נערה בתולה מהיפות בנשים. מחזרים רבים חשקו בה והתחרו על ליבה. כל מי שראו את פניה נשבעו שמעולם לא זכו להתבונן בפנים מתוקות יותר ועם תווים כה יפים. עוד יותר מאשר את פניה, כולם היללו את גלי הזהב של שערה השופע. גם פוסידון (נפטון), אל הים, הבחין בנערה – ששמה מדוזה – והחליט שהיא תהיה שלו. הוא בא אליה, אך הנערה סירבה לו וברחה לבקש מקלט במקדשה של אתנה (מינרווה), אלת החוכמה. פוסידון לכד את מדוזה במקדש וביצע בה את זממו.  אתנה, הבתולה הנצחית, הזדעזעה מהנעשה במקדשה וכדי לא לראות זאת הסתירה את פניה מאחורי מגינה. לאחר שפוסידון עזב, כילתה האלה את זעמה דווקא בנערה, שבתוליה נגזלו במקדשה. אתנה קיללה את מדוזה: שערה הגלי השופע הפך לנחשים ארסיים מתפתלים, ופניה היפות, כנראה יותר משל האלה הקנאית, הפכו כה נוראות, שכל מי שיביט בהן ישירות – יתאבן.

הסיפור של מדוזה המסכנה מופיע כאן לא כי מכון דוידסון התחיל לעסוק בסיפורי מיתולוגיה, אלא לרגל ליל כל הקדושים הנוצרי (Halloween), שמצוין הלילה ברחבי העולם ומקושר בין היתר לאימה ולמפלצות. מדוזה המקוללת מייצגת לפחות שני דברים מזרי אימה – נחשים ארסיים והתאבנות בחיים.

https://davidson.weizmann.ac.il/online/riddlesquizes/%D7%9E%D7%94-%D7%96%D7%94-%D7%A4%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%97-107
שיער מנחשים ארסיים ומבט שהופך לאבן. מדוזה בציור של האמן קרלוס שוואבה מ-1895

נחש מסתתר בעשב

כמחצית מבני האדם מדווחים כי הם פוחדים מנחשים. אצל כשלושה אחוזים מהאוכלוסייה כבר מדובר בפוביה (בַּעַת): פחד מְאַבֵּן, קיצוני ומתמשך הקרוי אופידיופוביה, מהמילה היוונית אופיס – נחש. זהו פחד קמאי שמשתקף במיתולוגיות שונות. שיער הנחשים החיים של מדוזה המקוללת במיתולוגיה היוונית, מרחיק אנשים מפניה ומדגיש את המפלצתיות המפחידה והדוחה של הנערה המושכת לשעבר. במצרים העתיקה הנחש הענק אַפֶּפּ הוא אל התוהו ובוהו ואויבו המושבע של אל השמש הנערץ רע. במיתוס גן עדן היהודי הנחש חושף את האמת על עץ הדעת ומפתה את האישה, שעוד לא יודעת להבחין בין טוב לרע, לאכול מפרי העץ. האל בסיפור מעניש את הנחש המפתה, אך כמו במקרה של מדוזה הוא לא מסתפק בכך ומעניש גם את קורבנותיו, האדם ובעיקר האישה. האל מודיע לנחש: "וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ" (בראשית ג, טו), קללה המסבירה כביכול את הפחד של בני אדם מנחשים, ואולי אף את העובדה שפחד זה נפוץ יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים.

פחד מנחשים קיים גם אצל פרימטים אחרים ונראה שקדם להופעת האדם. האנתרופולוגית לין איזבל (Isbell), מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, משערת שהנטייה לפחד מפני נחשים, כמו גם היכולת לקלוט במהירות ובקלות את נוכחות הזוחלים, התפתחו במהלך האבולוציה של הפרימטים. נחשים צדו את הפרימטים ואת אבותיהם, והסכנה מהם הייתה אחד הגורמים לפיתוח ראייה טובה: פרימט המסוגל לזהות נחשים במהירות ולהגיב כראוי, סיכוייו לשרוד ולהעמיד צאצאים יהיו גבוהים יותר משל פרימט דרוך פחות.

אכן, בני אדם ופרימטים אחרים מומחים בזיהוי נחשים; כל צורה או תנועה נחשית בשדה הראייה שלנו גורמת לנו לזנק בדריכות. אפילו קופים שגדלו בשבי ולא פגשו נחש מימיהם מזהים נחשים במהירות ובקלות, יותר מעצמים אחרים. במחקר משנת 2009 בחנו חוקרים את היכולת של קופי מקוק יפני (Macaca fuscata) למצוא את התמונה יוצאת הדופן מבין כמה תמונות ולהצביע עליה. הם הציגו לקופים תמונה של נחש בין תמונות של פרחים וכן תמונה של פרח בין תמונות של נחשים. הקופים, שגדלו בשבי ללא נחשים, זיהו את הנחש מבין הפרחים מהר יותר מאשר את הפרח בין הנחשים. במחקר מאוחר יותר, שבו במקום פרחים השתמשו החוקרים בתמונות של קואלות, התקבלו תוצאות דומות. קופי המקוק מצאו בקלות רבה יותר את הנחש המסתתר בין הקואלות, מאשר את הקואלה יוצאת הדופן בקרב הנחשים.

מבחנים דומים הראו שגם בני אדם, כולל ילדים קטנים ותינוקות שלא נחשפו בעבר לנחשים, מזהים במהירות וביעילות נחשים המסתתרים בין תמונות של דברים אחרים, כגון פרחים, דגים, עכבישים, לטאות, צפרדעים, זחלים וציפורים. בני אדם אף מוצלחים במציאת נחשים מוסווים, ומבחינים בהם בקלות רבה יותר מאשר בחתולים, דגים או ציפורים שהוסוו בתמונות.

בולט מאוד עד מוסווה מאוד. כמה מתמונות הנחשים ששימשו במחקר על קוף המקוק היפני | מקור: PLoS One
בולט מאוד עד מוסווה מאוד. כמה מתמונות הנחשים ששימשו במחקר על קוף המקוק היפני | מקור: PLoS One

ללמוד לפחד

קופים שגדלו בשבי אמנם טובים מאוד בזיהוי נחשים גם כשהם מסתתרים בעשב, או בין קואלות, אך הם לא פוחדים מהזוחלים חסרי הרגליים. הפחד עצמו אינו מולד: הקופים צריכים ללמוד לפחד מנחשים, והם קולטים זאת מקופים אחרים. צמד החוקרים מייקל קוק (Cook) וסוזן מינקה (Mineka) הדגימו זאת כשנתנו לקופי מקוק רזוס (Macaca mulatta) שגדלו במעבדה לצפות בקוף שגדל בטבע פוגש נחש. הקוף הגיב בפחד רב, בצווחות ומצמוצי שפתיים, ומאותו רגע גם הקופים שצפו בו פיתחו פחד מפני נחשים. קופי המקוק למדו לפחד מנחשים אפילו אם רק ראו סרטון של קוף מגיב בפחד לנחש. כשהחוקרים ערכו את הסרטון כך שיראה שהקוף מפחד מנחש צעצוע, מתנין צעצוע, מבובת ארנבת או מפרח, קהל הצופים הקופי פיתח פחד מפני נחשים או מפני תנינים, אך לא מפני ארנבות או פרחים. אם כך, נראה שקופים לומדים בקלות לפחד מנחשים (ותנינים), אבל לא מגורמים אחרים. מסקנת החוקרים הייתה שבעוד הפחד של קופים מפני נחשים הוא לא מולד, יש להם נטייה מולדת לחשוש מפני הזוחלים האלו, והיא מתממשת רק לאחר שהם לומדים מסביבתם שהם "אמורים" להגיב בבעתה. ניסויים בבני אדם בוגרים ובפעוטות הראו שאף הם לומדים בקלות לקשר בין גירוי שלילי כלשהו – מכת חשמל או קול מפחיד – לנחשים, ולא לצמחים או לחיות אחרות.

על פי השערתה של איזבל, במוח הפרימטים צריך להימצא אזור שמקושר ליכולתם לזהות נחשים ולהגיב אליהם כראוי. לדעתה האזור המתאים לכך הוא הכּר (Pulvinar), אזור שמפותח במיוחד אצל פרימטים וקשור לניתוח מידע המועבר מהעיניים ולהפניית תשומת לב למראות מאיימים. כדי לבדוק זאת איזבל ועמיתיה שתלו אלקטרודות בתאי עצב (נוירונים) בכּר של קופי מקוק יפני שלא ראו נחש מימיהם. החוקרים הראו לקופים תמונות של נחשים, של קופים עם הבעות פנים מאיימות, של ידיים ושל צורות גיאומטריות, ומדדו את תגובת תאי העצב. התגובה החזקה והמהירה ביותר, ובמספר רב יותר של תאי עצב, נמדדה כשקופי המקוק ראו תמונות של נחשים. התגובה התרחשה באזור של הכּר שמחובר לתליל העליון (superior colliculus), חלק במוח האמצעי שקשור לראייה אך גם לתגובה לאיומים, כגון קפיאה במקום או בריחה מהירה. הכר מחובר גם לאמיגדלה (amygdala), מבנה באונה הרקתית במוח המעורב בעיבוד תגובות רגשיות, ובעיקר פחד. בבני אדם, מעקב אחר פעילות המוח בצורה לא פולשנית, באמצעות מכשיר אלקטרואנצפלוגרף (EEG) המודד גלי מוח, הראה תגובה חזקה באזור הקשור לעיבוד של מידע חזותי בעל חשיבות רגשית כאשר הציגו לאנשים תמונות נחשים, לעומת תמונות של עכבישים, ציפורים, תנינים, צבים, חשופיות, לטאות, תולעים ועוד. תגובה זו התרחשה גם אצל נבדקים הפוחדים מנחשים וגם באלו שלא.

מה גורם למוח להגיב כך למראה נחש? האם הוא מזהה נחשים מסוכנים או מגיב למקבץ תכונות כללי יותר, שמאפיין נחשים שמהווים איום וגם כאלו שלא? סביר שהאפשרות השנייה היא הנכונה. מסיבה זו קופים צעירים נוטים לקרוא קריאות אזהרה למראה כל נחש שהוא. רק כשהם גדלים הם לומדים להבדיל בין נחשים מסוכנים להם ולחבריהם ובין נחשים אחרים, ומפסיקים עם אזהרות השווא. 

התכונה האופיינית ביותר לנחשים, שמאפשרת לנו לזהות אותם במהירות, היא הקשקשים שלהם וצורתם הייחודית. קופי ורווט (Chlorocebus pygerythrus) החיים בטבע הצליחו לזהות תוך פחות מדקה עור נחש שחוקרים הסתירו כך שפחות משלושה סמנטימטרים ממנו היו גלויים. לאחר ששמו לב ל"נחש" התרחקו ממנו. גם כשחזרו לאזור אחרי שעור הנחש סולק, הקופים נותרו דרוכים ומצאו במהירות רבה יותר את ה"נחש" החבוי הבא. בבני אדם, תמונות עור נחש, או תמונות נחש מוסתר חלקית, עוררו תגובה מוגברת באזור הקשור לעיבוד של מידע חזותי, לעומת התגובה שעוררו תמונות של עור לטאה או כסות נוצות, או לטאות וציפורים מוסתרות חלקית. בנוסף, המוח מפרש צורות "חדות", משולשים ומעוינים, כמפחידות ומסוכנות יותר מצורות אחרות.

פחד והערצה

לאור זאת, יתכן שבמהלך האבולוציה התפתחה במוח שלנו מערכת כללים המאפשרת לזהות תכונות הקשורות לנחשים, ועוזרת לנו לשים לב אליהם ולחמוק מהם. מערכת הכללים הזו אחראית לכך שבני אדם מפתחים פחד מנחשים בקלות, וככל הנראה היא קשורה גם למשיכה שלנו לנחשים, שגרמה לנו לשלב אותם בסיפורי אגדות ברחבי העולם. הנחש לא תמיד מופיע בסיפורים אלו כדמות רעה, או מפחידה. במצרים העתיקה, בנוסף לנחש אפפ, אנחנו מוצאים גם את ווַאדְגֶ'ת: אלה קוברה ששומרת על נשים יולדות ועל הפרעונים שדמותה קישטה את כתרם. בהודו ובמקומות נוספים במזרח אסיה עובדים את הנאגה, אלי הנחש. הנחש כרוך סביב מטהו של אסקלפיוס, אל הרפואה היווני, וסביב גופה של בִּתו, היגיאה, אלת הבריאות וההיגיינה, מילה שנגזרת משמה. ביהדות, במהלך נדידת בני ישראל במדבר האל שלח נחשים להמית את העם. משה הכין את נחושתן, נחש הנחושת, על פי הוראות האל, "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ - וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כא, ח). אפילו שיער הנחשים החיים של מדוזה יכול היה לעזור להציל אנשים: כל מי שפוחד מנחשים לא היה מתקרב אליו, וכך ניצל מסכנת התאבנות.

על אף הנטייה שלנו לפחד מנחשים, חשוב לזכור שאף נחש בארץ לא מנסה לפגוע בבני אדם. מדובר בחיות מועילות לאדם, שצדות מזיקים וגם מוגנות על פי חוק. כל עוד לא מפתיעים אותם או עוברים על החוק ומנסים לפגוע בהם, הם לא מהווים סכנה ויש לעזוב אותם לנפשם. עם זאת, אם נתקלתם בנחש בחצר או בבית הזמינו לוכד מורשה, שיתפוס את הנחש, בלי לפגוע בו, וישחרר אותו במקום בטוח.

יום שיער רע אצל מפלצת מיתולוגית. פרשנות של המאיירת נעה כ"ץ לסיפורה של מדוזה
יום שיער רע אצל מפלצת מיתולוגית. פרשנות של המאיירת נעה כ"ץ לסיפורה של מדוזה

האנשים שראו את מדוזה

התאבנות בעקבות מפגש עם המפלצת בעלת שיער הנחשים מדוזה היא בוודאי חוויה לא נעימה, אך לפחות כל התהליך מסתיים במהירות. במציאות אין יצורים שמבט בפניהם יכול להפוך אנשים חיים לפסל אבן, אך קיימת מחלה גנטית נדירה ביותר שגוזרת על הלוקים בה גורל גרוע בהרבה – הפיכה איטית ומייסרת לעצם.

שינוי (מוטציה) בודד, בגן יחיד, גורם לשרירי השלד של החולים ולרקמות החיבור שלהם, כגון הגידים והרצועות, להתגרם, להפוך לעצם. כמו בסרט אימה, לאט ובהדרגה רצועות ויריעות של עצמות חדשות מקבעות את המפרקים במקומם. הן מתאחות עם השלד המקורי ויוצרות לבסוף מעין שלד שני, שכולא את החולים המתייסרים ללא יכולת לנוע. הלוקים במחלה אף עלולים למות ברעב, אם לסתותיהם ננעלות במקומן, או מחנק או מכשל לבבי, כשהעצמות החדשות מגבילות את בית החזה. ואם לא די בכך, כל ניסיון להקל עליהם ולהוציא את העצמות העודפות נועד לכישלון וגורם לצמיחה מהירה וכואבת של עצמות חדשות.

שמה של המחלה הוא פיברודיספלזיה אוסיפיקנס פרוגרסיבה (fibrodysplasia ossificans progressiva, או FOP בקיצור), שפירושו מתאר את מהלכה: "רקמות חיבור רכות שהופכות לעצם בהדרגה". לפי ההערכות לוקים בה כ-3,500 איש ברחבי העולם, אחד מכל שני מיליון אנשים, אך ידועים רק 800 מקרים מאומתים, מתוכם 285 בארצות הברית ו-40 בבריטניה. רוב המקרים מופיעים במשפחות שאין בהן היסטוריה של המחלה: הם הופיעו בעקבות מוטציה ספונטנית בגן מסוים, שלא נמצאת אצל ההורים. אולם, FOP היא גם מחלה תורשתית: הורה שלוקה בה עלול להעביר אותה לצאצאיו, והגן הגורם לה הוא דומיננטי, כלומר מספיק עותק אחד של הגן הפגום, מהאב או מהאם, כדי שהמחלה תתבטא.

ככל הנראה, התיעוד הראשון של FOP הוא במכתב שכתב הרופא הצרפתי גי פטן (Patin), ופורסם ב-1692, כמה שנים לאחר מותו. פטן הזכיר במכתבו שראה אישה "שהפכה לבסוף לקשה כעץ בכל גופה". עם זאת, התיאור המפורט הראשון של המחלה מופיע בדיווח ששלח ב-15 באפריל 1736 הרופא הבריטי ג'ון פריק (Freke) ל"חברה המלכותית", על מקרה מיוחד שנתקל בו בבית החולים סנט ברתולומיו בלונדון:

"אתמול הגיע לבית החולים נער כבן 14 שנים ובריא למראה, לשאול אותנו מה צריך לעשות כדי לרפא את הבליטות הגדולות הרבות על גבו, שהופיעו כשלוש שנים לפני כן ובחלקים רבים המשיכו לצמוח לגודל של "לחמניות פני", בעיקר בצידו השמאלי. הן צמחו מכל חוליות הצוואר ועד לעצם העצה [הסקרום, בבסיס עמוד השדרה]; הן צמחו בצורה דומה גם מכל צלע בגופו, והתחברו יחדיו בכל חלקי גבו, כפי שעושים ענפי אלמוגים, ויצרו כביכול מחוך גרמי קבוע".

המחלה מתחילה בבהונות מעוותות ומסתיימת בשלד שני שמונע מהחולים לאכול ולנשום. צילומים מתוך מאמר על FOP
המחלה מתחילה בבהונות מעוותות ומסתיימת בשלד שני שמונע מהחולים לאכול ולנשום. צילומים מתוך מאמר של קפלן ושור על FOP

השלד בארון הזכוכית

החולה המפורסם ביותר במחלה הוא הארי ריימונד איסטלק (Eastlack), שמת ב-1973, שישה ימים לפני יום הולדתו ה-40, מדלקת ריאות. זוהי סיבת המוות הנפוצה ביותר של הלוקים ב-FOP - כ-50 אחוז מהם מתים ממנה. איסטלק תרם את גופו למוזיאון מוטר (Mütter) של המכללה לרפואה של פילדלפיה כדי לקדם את חקר המחלה, ועד היום השלד המיוחד שלו מוצג שם ותורם למחקרם של רופאים ומדענים. בניגוד לשלדים של אנשים רגילים, שצריך לחבר את עצמותיהם עם חוטים ודבק כדי להציגם כשלד שלם במקום כערימת עצמות, שלוחות העצם של השלד השני של איסטלק מחזיקות את רובו המוחלט של השלד שלו בשלמותו. חוליות עמוד השדרה שלו מאוחות זו לזו בתנוחה כפופה; יריעות עצם מצמידות את הלסת שלו לגולגולתו ואת הגולגולת לעמוד השדרה; רצועות גרמיות קושרות כמה מצלעותיו לזרועותיו, שאיבדו את יכולת תנועתן; הצלעות מקובעות במקומן ואינן יכולות להתרחב בשעת הנשימה; ושלוחות העצם שמחזיקות את מפרקיו בצורה שמונעת מהן תנועה, קיבעו את רגלו כך שנראה שהוא כל רגע עומד לבעוט בכדור.

איסטלק נולד ב-1933 ונראה בריא ורגיל למדי. רק בהונות רגליו היו עקומות ומעוותות, מאפיין של כמעט כל חולי ה-FOP, ואות המרמז על העומד להתרחש. בגיל חמש, כששיחק עם אחותו, הוא נפגע ממכונית ורגל שמאל שלו נשברה. זמן קצר לאחר מכן עצמות החלו להחליף את שרירי ירכו השמאלית. כששריריהם של חולי FOP נפגעים, לפעמים אפילו פגיעה קטנה כמו בעקבות בלימה פתאומית או נסיעה ברכבת הרים, התגובה הדלקתית במקום - שבדרך כלל היא חלק מתהליך ריפוי הפציעה – יוצרת נזק. תאי מערכת החיסון חודרים לשריר הפגוע ומפרקים אותו, ולאחר מכן תאים אחרים מגיעים לאזור ובמקום לתקן את הנזק וליצור רקמת שריר חדשה הם יוצרים עצם. השרירים הפגומים מוחלפים בעצמות.

מאחר שהמחלה נדירה ביותר רופאיו של איסטלק לא שמעו עליה מעולם. לפני שאובחן כחולה FOP הם ניתחו אותו ולקחו ביופסיות בניסיון לעזור לו ולגלות ממה הוא סובל, אך טיפולים אלה רק גרמו לצמיחת עצמות נוספות, שהחמירו את מצבו. אפילו ללא פציעות הלוקים ב-FOP מתאבנים, ובצורה כמעט זהה. עוד לפני גיל עשר הם סובלים מהתפרצויות של בליטות כואבות של רקמה דלקתית, לרוב באזור הצוואר או הגב העליון, שגורמות להיווצרות עצם. המטמורפוזה הזו לפסל חי ממשיכה במהלך חייהם, מתקדמת לאיטה במורד הגוף עד כפות הרגליים, ומגבילה בהדרגה את יכולת התנועה של החולים. עד גיל 30 כמעט כל החולים רתוקים לכסא גלגלים וחייבים סיוע לביצוע מטלות יומיומיות, ובמקרים רבים הם לא יכולים לזוז כלל. עד גיל 45 יותר מחצי מהחולים ימותו מסיבוכים הקשורים למחלה, שכיום תוחלת החיים הממוצעת של הלוקים בה מתקרבת ל-56 שנים. במקרה של איסטלק, כבר בגיל 15 הלסת שלו התאחתה עם גולגולתו והוא לא היה מסוגל לאכול אוכל מוצק. לקראת מותו הוא יכל רק להזיז את לשונו, שפתיו ועיניו, ולהתקדם בדשדוש רק בעזרת תמיכה ומקל הליכה.

כיום השלד של איסטלק כבר לא עומד לבדו בארון הזכוכית. חולת FOP אחרת, קרול אורזל (Orzel), הוקסמה ממנו ותרמה בהשראתו את גופה למדע, בתנאי שתוצב עם איסטלק "ורק אם התכשיטים שלה יוצגו גם כן". בפברואר 2018 אורזל בת ה-58 מתה ממחלתה. שנה לאחר מכן השלד שלה הוצב ליד זה של איסטלק, ולידם מוצגים גם חלק מתכשיטיה האהובים.

תרם את גופתו המאובנת למדע. השלד של הארי איסטלק בתצוגה במוזיאון מוטר | מקור:Joh-co, ויקיפדיה
תרם את גופתו המאובנת למדע. השלד של הארי איסטלק בתצוגה במוזיאון מוטר | מקור:Joh-co, ויקיפדיה

Skeleton Boy (Boing Boing World Premiere) from Metabook® on Vimeo.

 

החיפוש אחר תרופה

הרופא המטפל של אורזל, פרדריק קפלן (Kaplan) מאוניברסיטת פנסילבניה, ליווה אותה במשך 30 שנה. היא הייתה חולת ה-FOP הראשונה שפגש, ב-1984, והעניקה לו השראה לחקור את המחלה. אולם, חקר הגורמים למחלות נדירות, לפחות בתקופה ההיא, היה לרוב התאבדות מקצועית. הרבה יותר משתלם לחקור מחלות נפוצות, הן מבחינת קלות גיוס התרומות והן מבחינת הסיכוי למימון מחברות התרופות, במקרה שהמחקר יוביל לפיתוח טיפול או תרופה. למרות זאת, לאחר שפגש את מייקל זסלוף (Zasloff), חוקר בכיר מהמכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית (NIH) שיכל להרשות לעצמו לחקור מחלות נדירות, ואת ג'יני פּיפּר (Peeper), חולת FOP שהקימה את האגודה הבינלאומית ל-FOP, הנקראת IFOPA, החליט קפלן להסתכן ולהתמקד בחקר המחלה. האגודה תרמה כספים למחקר של קפלן ואף אפשרה לו ליצור קשר עם חולים רבים ברחבי העולם.

מאחר שקפלן לא התמחה בגנטיקה הוא צרף לצוות שלו גנטיקאית בשם איילין שור (Shore). החוקרים חשדו שהגן המעורב במחלה קשור לחלבונים בשם BMP, המעודדים יצירת עצמות. לבסוף, בשנת 2006, לאחר 15 שנות מחקר, קפלן, שור ועמיתיהם ברחבי העולם גילו את הגן שמוטציה בו גורמת למחלה: ACVR1. הגן הזה יוצר קולטן, חלבון היושב על פני תאים, נקשר למולקולות שונות ומעביר מסרים לתוך התא. החלבון קשור לפעילות של BMP ועוזר לפקח על התפתחות והתחדשות עצמות ושרירים. בחולים, בגלל מוטציה בודדת, הקולטן מופעל כל הזמן והמסרים שהוא מעביר גורמים להתפתחות מוגברת של עצמות. הוא מופעל בצורה חזקה עוד יותר במקרה של פציעה המעוררת תגובה דלקתית באזור.

גילוי הגן איפשר לחוקרים ליצור תאים מהונדסים וחיות מעבדה עם המוטציה, שישמשו למציאת טיפול למחלה ואולי אף לפיתוח דרכים להצמיח במכוון עצמות חדשות למי שזקוק לכך. היום מתקיימים כמה מחקרים קליניים על חולי FOP, עם חומרים שמונעים צמיחת עצמות חדשות, ביניהם חומר בשם פלוברוטן (palovarotene) שכבר הצליח למנוע התפתחות עצמות חדשות בעכברים מהונדסים גנטית ונבדק כעת בבני אדם; וגם נוגדן שעוצר מולקולה שמעודדת את הפעלת הקולטן הפגום, וכך מונע צמיחת עצמות.

אם הטיפולים האלה יעברו את הניסויים הקליניים בהצלחה, אולי בעתיד הקרוב אנשים שנולדו עם המוטציה כבר לא יהפכו לפסלים מאובנים. התאבנות בחיים תישאר רק בסיפורים על מדוזה ומפלצות אחרות, וכל מה שיוותר מהמחלה הוא השלדים המיוחדים של איסטלק ואורזל, בארון הזכוכית במוזיאון מוטר.

חלק מהטקסט מבוסס על הרשומה "הנחש ועץ הדעת" בבלוג "תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות"
 

 

3 תגובות

  • תמר

    שלום נעם, כתבת לגבי פחד

    שלום נעם, כתבת לגבי פחד מנחשים "...קללה המסבירה כביכול את הפחד של בני אדם מנחשים, ואולי אף את העובדה שפחד זה נפוץ יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים.". האם אתה מכיר ביסוס מחקרי שקובע את העובדה הזו?
    תודה

  • מומחה מצוות מכון דוידסוןנעם לויתן

    למשל, המחקר שמקושר בפסקה

    שלום תמר,
    בין היתר המחקר שמקושר בתחילת הפיסקה:
    "The mean score was 5.80 and Generalized Linear Models revealed significant effects of sex and field of study (women and people with no biology education scored higher than men and biologists)"
    https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/S0165178115306211

  • תמר

    תודה על התשובה!