מחקר משפיע במיוחד מ-1993 קידם את התפיסה שהדבר החשוב ביותר בפיתוח יכולת מסוימת הוא האימון. מחקר חדש שניסה לשחזר אותו מצביע על כך שגורמים אחרים עשויים להיות חשובים לא פחות
בשנת 1993, פרסמו הפסיכולוג אנדרס אריקסון (Ericsson) ועמיתיו מאמר שהפך לאחד המשפיעים ביותר בספרות הפסיכולוגית. הם בחנו נגני כינור מקצועיים, וחילקו אותם לשלוש קבוצות: המצוינים, הטובים, והפחות טובים. הנגנים מילאו שאלונים על הרגלי האימון שלהם, והתבקשו לדווח כמה שעות התאמנו כל שבוע מאז החלו לנגן. החוקרים מצאו התאמה חזקה בין משך האימונים של כל נגן התאמן לרמת הנגינה שלו. לטענתם, האימון הוא המשתנה העיקרי, והחשוב ביותר, בקביעת רמת הנגינה – לכישרון מולד יש לכל היותר תפקיד משני.
המאמר צוטט יותר מ-9,000 פעמים בספרות המקצועית, והוביל לכתיבת ספרים על הנושא. אחד הספרים האלו, "מצוינים" (Outliers) של מלקולם גלדוול (Gladwell), טבע את "חוק עשרת אלפים השעות", הקובע שכדי להיות מומחה בתחום כלשהו עליך להקדיש עשרת אלפים שעות לאימון. ה"חוק" הפך למושג נפוץ בתרבות הפופולרית, משהו ש"כולם יודעים". כעת, חוקרים מארצות הברית שחזרו, בשינויים מסוימים, את המאמר המקורי, וגילו שתפקידו של האימון אינו כה גדול כמו שחשבנו.
"הרעיון הזה ממש הכה שורש בתרבות שלנו, אבל זהו פישוט-יתר", אמרה ברוק מקנמארה (Macnamara), שהובילה את המחקר החדש, בראיון לגרדיאן. "יש מערכת מורכבת של גורמים סביבתיים, גורמים גנטיים, ויחסי גומלין ביניהם שמסבירה את ההבדלים בין בני אדם בכל הנוגע ליכולות אנושיות".
כמו במאמר המקורי, החוקרים חילקו נגני כינור לשלוש קבוצות, לפי ציונים שנתנו להם מוריהם. אך הפעם, הנסיינים שראיינו את הנגנים לא ידעו לאיזה קבוצה הם שויכו, ולנגנים לא נאמר מה מטרת המחקר. החוקרים גם השתמשו בשיטות סטטיסטיות שונות במקצת, שלטענתם מתאימות יותר למחקר כזה.
במחקר החדש מצאו החוקרים שהנגנים הפחות טובים אכן התאמנו פחות מחבריהם: בממוצע, הם התאמנו כ-6,000 שעות עד גיל 18. אבל בין הנגנים הטובים והמצוינים לא היה הבדל משמעותי: נגני שתי הקבוצות התאמנו כ-11 אלף שעות. המסקנה שהסיקו מכך החוקרים היא שאימונים רבים חשובים מאוד כדי להביא אותך לרמה גבוהה – אבל מה שמבדיל בין נגן טוב לנגן יוצא מן הכלל הוא לאו דווקא מספר השעות שהם משקיעים באימונים.
"ברגע שאנחנו מגיעים לקבוצות עם יכולות גבוהות, האימון מפסיק למלא תפקיד חשוב בהבדלים בין חברי הקבוצה", אמר מקנמארה. "כולם התאמנו הרבה, וגורמים אחרים קובעים מי יגיע לרמה הגבוהה ביותר". הגורמים האחרים תלויים בתחום שבו מדובר: יכולת טובה לנצל חמצן עבור ספורטאים, למשל, או זיכרון טוב לטווח קצר אצל שחקני שחמט. רבים מהגורמים האלו מתאימים להגדרה של כישרון מולד לעיסוק מסוים.
עם זאת, החוקרים שפרסמו את המאמר המקורי ב-1993 לא שינו את דעתם בעקבות המחקר החדש. אריקסון טען שאין הבדל אמיתי ביכולותיהם של הנגנים שהוגדרו במחקר החדש כ"טובים" ובין אלו שהוגדרו כ"מצוינים", וזו הסיבה שאין הבדל גם בשעות האימון שלהם. עמיתו למחקר, רלף קרמפה (Krampe), אמר שאין שום דבר במחקר החדש שגורם לו לפקפק בממצאים המקוריים. "האם אני מאמין שאימון הוא כל מה שצריך, ושמספר שעות האימון לבדו קובע את הרמה שאליה תגיעו? לא, ודאי שלא", אמר. "אבל אני עדיין חושב שאימון הוא הדבר החשוב ביותר, בהפרש ניכר מכל גורם אחר".
אלא שהממצאים החדשים רומזים שעשויים להיות גורמים חשובים לא פחות מאימון. "אימון יעשה אתכם טובים יותר משהייתם אתמול, ברוב המקרים", אמרה מקנמארה. "אבל הוא לא בהכרח יהפוך אתכם לטובים יותר מהשכן שלכם, או של מי שיושב לידכם בכיתה לנגינה בכינור".
