אחד הגורמים העיקריים להכחדת בעלי חיים הוא צמצום שטחי המחיה שלהם. מחקר חדש מראה שעל ידי יצירת מסדרונות אקולוגיים אפשר להקטין את הסיכון להכחדה בהשקעה קטנה יחסית

אנחנו נמצאים היום בעיצומה של ההכחדה השישית, הכחדה המונית של בעלי חיים וצמחים שהיא תוצאה של מעשי ידינו, בני האדם. הסיבות להכחדה הן מגוונות, מציד עד שינוי האקלים, אך במקרים רבים הגורם המוביל הוא הרס בתי גידול. יערות, למשל, נכרתים עבור תעשיית העץ ועוד יותר מכך בשביל לפנות מקום לשטחים חקלאיים, למכרות או לצרכים אחרים, ויחד איתם נעלמים בעלי החיים שבנו את ביתם ביער, מחרקים עד אורנגאוטנים.

כששטחו של יער מצטמצם בעקבות כריתה, הוא אינו מצטמצם באופן שווה מכל כיוון, כך שנשאר שטח קטן יותר אך מיוער באחידות. הכריתה נעשית במקומות שונות ובזמנים שונים, ובסופו של דבר מתקבל יער מקוטע: שטחי יער קטנים ומבודדים זה מזה, וביניהם מפרידים שדות, שטחי מרעה או שטחים פתוחים אחרים.

קיטוע זה של היער הוא סכנה בפני עצמה עבור בעלי החיים הגרים בו. ציפורים ויונקים זקוקים לשטח מחיה גודל מסוים על מנת לכלכל את עצמה: בשטח קטן מדי מספר הפרטים בקבוצה יצטמצם, ובסופו של דבר היא יכולה להיעלם לחלוטין.

בעיה נוספת היא חוסר היכולת ליצור קשר עם קבוצות אחרות מאותו מין, שמתגוררות בשטחים נפרדים של אותו היער. אצל רוב בעלי החיים, הזכרים או הנקבות עוזבים את הקבוצה בהגיעם לבגרות ועוברים לקבוצה אחרת, דבר המקטין את הסיכוי לגילוי עריות ומבטיח הזרמה של גֵנים חדשים לקבוצה. ללא אפשרות למגע בין הקבוצות לא יהיו מעברים כאלו, ומכיוון שבמקרים רבים בעלי חיים אינם נוהגים להתרבות עם פרטים שגדלו יחד איתם, עלולים להיוולד פחות צאצאים. בטווח הרחוק יותר, החוסר בשונות גנטית יכול לפגוע גם הוא בסיכויי הקבוצה לשרוד.

מכך נובע שהסיכון הצפוי לבעלי חיים אינו תלוי רק בשטח הכולל של היער שנותר, אלא גם בשאלה עד כמה הוא מקוטע ומה גודלו של כל מקטע. הכרה בכך הביאה ארגונים לשמירה על בעלי חיים לפתח את הרעיון של מסדרונות אקולוגיים (או מסדרונות ירוקים): שטחים שבהם יינטעו עצים וייצרו יער חדש, וכך יחברו בין מקטעים שונים של היער המקורי. מסדרונות כאלו הוקמו בשנים האחרונות ביערות מסביב לעולם.

סוגרים את הפערים

מחקר חדש שהתפרסם במגזין PNAS העריך את יעילותם של מסדרונות כאלו בשיפור סיכויי ההישרדות של ציפורים ביערות במזרח אפריקה ובדרום אמריקה. יערות אלו עשירים ביותר בבעלי חיים, ובשנים האחרונות הם סובלים מכריתה ומקיטוע חמורים. 

החוקרים סקרו 11 אזורים, תשעה מהם בטנזניה ושניים בברזיל, ובדקו איך אפשר יהיה לחבר את מקטעי היער באזורים אלו בצורה הטובה ביותר. הם מצאו שהוספה של כ-81 קילומטרים מרובעים ליערות דרום אמריקה, בצורת מסדרונות שרוחבם קילומטר כל אחד, תוכל לחבר 77 אחוזים מהמקטעים ליער רציף ששטחו הכולל אלפי קילומטרים מרובעים. בברזיל היער מקוטע עוד יותר, אבל הוספה של מסדרונות בשטח של 65 קילומטרים מרובעים תחבר 23 אחוזים מהיער במקום אחד ועוד 33 אחוזים מהיער במיקום השני. המסדרונות המחברים אינם חייבים להיות ארוכים: בטנזניה אורכם הממוצע של המסדרונות שהוצעו במחקר היה שני קילומטרים בלבד, ובברזיל הוא היה קצת יותר מחמישה קילומטרים.

קצרים ככל שיהיו, לפי חישובי החוקרים ההשפעה של הוספת מסדרונות אלו תהיה מכריעה. הם התבססו על מחקרים קודמים שבהם נמצא קשר בין שטח המחיה לבין הקצב שבו מינים נכחדים, והסיקו שהמסדרונות האקולוגיים יאפשרו למיני הציפורים לשרוד הרבה יותר זמן: פי 13, בממוצע, בהשוואה למצב ללא המסדרונות.

החוקרים מעריכים שעלות הכשרת המסדרונות תהיה בין 21 ל-49 מיליון דולרים, סכום צנוע יחסית להשפעתם החיובית על בעלי החיים. בריאיון לניו יורק טיימס אמר קלינטון ג'נקינס (Jenkins), אחד החוקרים החתומים על המאמר: "הרעיון שניסינו להעביר הוא שחיבור שטחי המחיה אינו חייב להיות יקר מאוד, אם עושים זאת בחוכמה. אנחנו לא צריכים לנטוע מחדש את היער בכל מקום בשביל לקבל תוצאות חיוביות". 

0 תגובות