שיקוי האהבה החדש
של התיקן

מי לא אוהב מתוק? ובכן, יש כאלה, למשל חתולים שלא מרגישים בו כלל, אבל הם חורגים בזה מהנורמה בטבע. חלק ניכר מבעלי החיים, ובכלל זה התיקן הגרמני (Blattella germanica), אוהבים מתוק ולהוטים אחרי מזון שמכיל סוכר, שכן הוא מבטיח להם אנרגיה רבה וזמינה. למעשה, התיקנים מעריכים מתיקות עד כדי כך שסוכרים ממלאים תפקיד מרכזי גם בתהליך החיזור שלהם, שבו הזכרים משתמשים בסוכר כדי לפתות את הנקבות ולהזדווג איתן.

במהלך החיזור אחרי נקבה, התיקנים הזכרים פולטים מבלוטה שנמצאת מאחורי כנפיהם תרכובת של חלבונים, שומנים וסוכרים, ומגישים אותה לנקבה כמעין מתנת כלולות. בין רכיבי התשורה הזאת נמצא סוכר בשם מלטוז, שמתפרק במהירות לגלוקוז במגע עם הרוק של הנקבה. התרכובת נועדה למשוך את הנקבה לטפס על גבו של הזכר ולטעום ממנה. בזמן הזה הזכר יכול ליזום את תהליך הרבייה.

בני האדם לרוב לא מתלהבים מנוכחות התיקנים סביבם, וכדי לסלקם הם מנצלים את חיבתם של החרקים לטעם המתוק. בעשורים האחרונים נעשה שימוש נרחב בפיתיונות מורעלים המוסווים בתוך תרכובות המכילות גלוקוז מתוק, על מנת למשוך תיקנים ולהשמיד אותם. השימוש בפיתיונות כאלה עודד את התפתחותן של אוכלוסיות תיקנים שעברו שינוי גנטי (מוטציה) שגורם להם להירתע מאוכל מתוק. בעקבות השינוי הגנטי, הסוכר מעורר דווקא את פעילותם של תאי עצב שמגיבים לטעם מריר, שהתיקנים סולדים ממנו.

המוטציה אומנם מגינה על התיקנים מפיתיונות הגלוקוז, אך השינוי בחישת הטעם השפיע גם על יכולתם להתרבות. מאחר שתרכובת מתנת הכלולות של הזכרים מכילה מלטוז, שמתפרק בהמשך  לגלוקוז, נקבות עם המוטציה נרתעו ממנה אחרי טעימה קצרה, שהו פחות זמן בקרבת הזכר, והביאו פחות צאצאים לעומת תיקניות רגילות, שלא נושאות את המוטציה.

חיזור והזדווגות של תיקנים, במהלכם הנקבה אוכלת מ"שיקוי האהבה" של הזכר. צילום: Ayako Wada-Katsumata

מתכון חלופי

לפני שנה דיווחו האנטומולוג קובי צ'אל (Schal) מאוניברסיטת צפון קרוליינה ועמיתיו, העוסקים בחקר חרקים בסביבה עירונית, כי באופן מפתיע התיקנים הזכרים שנמנעים מגלוקוז מתרבים מהר יותר מחבריהם חובבי המתיקות. כעת מצאו חוקרים מאותה מעבדה את הסיבה: תרכובת הפיתוי שהם פולטים כדי למשוך את הנקבות השתנתה.

במאמר שפרסמו בכתב העת של האגודה המלכותית הראו החוקרים שהתיקנים עם המוטציה שינו את הרכב הסוכרים בנוזל מתנת הכלולות שלהם. במקום הסוכר מלטוז יש בו כעת כמות גבוהה יותר של מלטוטריוז (Maltotriose) – סוכר מורכב יותר שזקוק לזמן רב יותר כדי להתפרק לגלוקוז ברוק של הנקבות. כך הם מעכבים את מועד תחושת הדחייה שחשה הנקבה כלפי גלוקוז. הזמן שהרוויח מעניק לזכר הזדמנות טובה יותר להפרות את הנקבה. כמו כן, נמצא שהזכרים שונאי הגלוקוז זריזים יותר בביצוע ההזדווגות. כך השתפרו משמעותית סיכוייהם להעמיד צאצאים.

בנוסף מצאו החוקרים שהשינוי הגנטי שיצר את הרתיעה מגלוקוז אינו קשור ישירות לשינוי בתכולת תרכובת הפיתוי של התקנים הזכרים או לזריזותם בתהליך הרבייה, אלא מדובר במוטציות אחרות. כעת החוקרים מתכוונים לבחון את אותן מוטציות, ולראות כיצד הצליחו התיקנים להתגבר על הבעיות שיצרו עבורם בני האדם.