חוקרים שיבטו חמוסה שחורת רגל, מין שנמצא בסכנת הכחדה, כדי להגדיל את השונות הגנטית באוכלוסיית החמוסים

הכירו את אליזבת אן. היא רק בת חודשיים וחצי, וכבר מתרוצצת על ארבע, סקרנית וחברותית, בדיוק כמו שהיינו מצפים מבני מינה. אליזבת אן היא חמוסה שחורת רגל, והיא מיוחדת מאוד, בדיוק מפני שאינה יחידה במינה: היא עותק גנטי, שיבוט, של חמוסה אחרת. החמוסה שממנה נלקחו התאים לשיבוט מתה כבר לפני זמן רב, והחוקרים שיצרו את אליזבת אן מקווים שהיא תוכל להגדיל את השונות הגנטית במין שמצוי בסכנת הכחדה.

החמוסה אלזיבת אן נשקלת על המאזניים | צילום: USFWS Mountain-Prairie
המשימה: להגדיל את השונות הגנטית של המין. החמוסה אלזיבת אן נשקלת על המאזניים | צילום: USFWS Mountain-Prairie

על סף הכחדה, ובחזרה

בשנות השבעים של המאה שעברה, מצבם של החמוסים שחורי הרגל (Mustela nigripes) היה בכי רע. המין חי בעבר בשטחים נרחבים במערב ארצות הברית, והטרף העיקרי שלו היה הנובחניות (Cynomys), סנאי קרקע גדול שידוע בקריאותיו שמזכירות נביחת כלב. הנובחניות, מצידן, אוכלות צמחים וזרעים, ולכן לא היו חביבות במיוחד על החקלאים באזור, שהרעילו וצדו אותן. הצעדים האלו, יחד עם אובדן שטחי מחיה ועם מחלת הדֶבֶר שפשטה בקרבן, כמעט חיסלו את הנובחניות, ואיתן גם את החמוסים, שנשארו ללא מזון. לכך הצטרף ציד של החמוסים עצמם, עבור הפרווה שלהם, והדֶבֶר שעבר מהנובחניות לטורפים שלהן והדביק גם אותם. ב-1980 המין נחשב כנכחד. "חשבנו שהם נעלמו", אמר פיט גובר (Gober), הממונה על תיאום פעולות ההצלה של החמוס שחור הרגל בשירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית (USFWS), בראיון לניו-יורק טיימס

אבל החמוסים עוד לא אמרו את המילה האחרונה. ב-1981 הגיע כלב של חוואי ממדינת ויומינג למרפסת של בעליו, והניח שם חמוס שחור רגל שצד. כך התגלתה אוכלוסייה שלא הייתה ידועה עד כה, אך זו לא החזיקה מעמד זמן רב והחלה להידלדל במהירות בשל מחלת הדֶבֶר שהיכתה בה. אנשי שירות הדגה וחיות הבר תפסו את 18 החמוסים שנותרו כדי להגן עליהם, ובשנים הבאות הִרבו אותם, בין השאר בהפרייה מלאכותית, עד לביסוסה של אוכלוסייה גדולה הרבה יותר

כיום, לפי הארגון הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN), יש יותר ממאתיים חמוסים שחורי רגל בוגרים – אך כולם צאצאים של רק שבעה מתוך 18 החמוסים מוויומינג. פירוש הדבר הוא שכולם קרובי משפחה, והשונות הגנטית ביניהם נמוכה מאוד. היעדר המגוון הגנטי מותיר אותם פגיעים מאוד למחלות, ומפחית את הסיכוי שיוכלו לשרוד שינויים סביבתיים או שינויי אקלים. 

"גן החיות הקפוא" בסן דייגו | צילום: Josh More, Flickr
האוסף הגדול בעולם של רקמות, ביציות ועוברים. "גן החיות הקפוא" בסן דייגו | צילום: Josh More, Flickr

"השיבוט הקטן והיפהפה שלנו"

כאן מתחיל הסיפור שהוביל בסופו של דבר להמלטתה של אליזבת אן. ראשיתו ב-1988, כאשר דגימת רקמה נלקחה מעורה של ווילה, אחת מהחמוסים שנתפסו בוויומינג, אך לא הביאה לעולם צאצאים. הדגימה נשלחה לגן החיות הקפוא, מרכז השימור הפועל בגן החיות (שאינו קפוא) בסן דייגו. זהו האוסף הגדול בעולם של רקמות, ביציות, תאי זרע ואפילו עוברים של בעלי חיים, כולם שמורים בטמפרטורה של 196 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. יותר מאלף מינים מיוצגים שם, רבים מהם בסכנת הכחדה.  

לאחר 25 שנה, ב-2013, פנה שירות הדגה וחיות הבר לגוף בשם Revive & Restore, "להחיות ולשקם". זהו גוף שעוסק בשימוש בביוטכנולוגיה, כולל שיבוט, עבור שימור בעלי חיים. רק לפני כמה חודשים הודיעו Revive & Restore על השלמת פרויקט אחר שלהם: שיבוט של סייח של סוס פֶּזְ'בַלְסְקִי, מין הנמצא גם הוא בסכנת הכחדה. הסיפור של סוסי פז'בלסקי דומה למדי לזה של החמוסים שחורי הרגל: כל הפרטים החיים כיום הם  צאצאים של 12 סוסים, לכן השונות הגנטית באוכלוסייה נמוכה מאוד. השיבוט נעשה מתאים שהיו שמורים ב"גן החיות הקפוא", והיו שייכים לסוס השונה גנטית מהאוכלוסייה הקיימת. 

 החוקרים של Revive & Restore חברו לחברה מסחרית בשם ViaGen, שעוסקת בשיבוט ומשבטת בין השאר חיות מחמד, כדי שתשבט את החמוסה ווילה, וכך תסייע להגדיל את השונות, הנחוצה מאוד לאוכלוסיית החמוסים. "הרחבה של המאגר הגנטי נראית כמו הזדמנות נהדרת לעזור להבטיח את הקיום ארוך הטווח של המין" אמר אוליבר ריידר (Ryder), העוסק בגנטיקה של שימור בגן החיות של סן דייגו, בראיון לנשיונל ג'יאוגרפיק

העובר שיצרו החוקרים, שנשא את החומר הגנטי מהתאים של ווילה, הושתל ברחמה של נקבת  חמוס הבית (Mustela putorius furo), מין קרוב לחמוס שחור הרגל. ב-10 בדצמבר 2020, בניתוח קיסרי, הגיעה לעולם אליזבת אן. "השיבוט הקטן והיפהפה שלנו", אמר בן נובאק (Novak), החוקר הראשי של Revive & Restore, לניו-יורק טיימס

החמוסה הקטנה מתפתחת יפה, ובקרוב, כך מקווים החוקרים, יצטרפו אליה שיבוטים נוספים במרכז השימור לחמוסים שחורי רגל בקולורדו. הכוונה היא ליצור עוד שיבוטים של ווילה, וגם שיבוטים של זכר שתאיו שמורים ב"גן החיות הקפוא". כך יוכלו להכליא אותם זה עם זה, ולשלב את צאצאיהם באוכלוסיית החמוסים. 

"זה יהיה תהליך ארוך ושיטתי", אמרה סמנתה וייזלי (Wisely), גנטיקאית שמלווה את הפרוייקט. "אנחנו צריכים לוודא מעבר לכל ספק שאנחנו לא מסכנים את השושלת הגנטית של החמוסים שחורי הרגל, כשאנחנו מכניסים לתוכה את הפרטים האלה".

אליזבת אן בגיל 50 יום, כבר מחכה לשיבוטים נוספים שיגדילו את המשפחה | צילום: USFWS Mountain-Prairie
מתפתחת יפה. אליזבת אן בגיל 50 יום, כבר מחכה לשיבוטים נוספים שיגדילו את המשפחה | צילום: USFWS Mountain-Prairie

ניצחון לשונות ביולוגית, או צעד לאחור?

הרעיון של שימוש בביוטכנולוגיה, ובמיוחד בשיבוט, על מנת לעזור בשימור בעלי חיים בסכנת הכחדה, תופס תאוצה בשנים האחרונות. Revive & Restore לא מסתפקים בבעלי חיים ש"כמעט נכחדו", כמו סוסי פז'בלסקי וחמוסים שחורי רגל: התכניות השאפתניות באמת שלהם כוללות החזרה לחיים בעלי חיים שכבר נכחדו ממש, כמו היונה הנודדת או אפילו הממותה הצמרית. הצלחת השיבוט של אליזבת אן נותנת תקווה לפרויקטים העתידיים האלו. "לראות אותה מתפתחת, זה מוביל אותנו לעידן חדש למין שלה ולמינים בסכנה ברחבי העולם", אמר רייאן פלאן (Phelan), מנהל ארגון Revive & Restore, בהודעה לעיתונות של שירות הדגה וחיות הבר. "היא ניצחון לשונות ביולוגית ולהצלה גנטית".

לא כולם בטוחים, עם זאת, שזה הכיוון הנכון להתקדם בו, או להשקיע בו כסף. "אם יש לך את מיליוני הדולרים שדרושים כדי להחזיר לחיים מין ואתה בוחר להשקיע אותם בכך, אתה מבצע את ההחלטה האתית להשיב מין אחד ולתת לכמה אחרים להיכחד" אמר ג'וזף בנט (Bennett), שעוסק בחקר שימור הסביבה, בראיון לניו-יורק טיימס לפני כשנתיים. "זה יהיה צעד אחד קדימה, שלושה עד שמונה צעדים אחורה".

מעבר לעניין הכספי, ברור שהשונות הגנטית שהחמוסים המשובטים יכניסו לאוכלוסייה לא תעזור אם לא תהיה להם סביבה מתאימה לחיות בה. באותה הודעה לעיתונות של שירות הדגה וחיות הבר הדגישה נורין וולש (Walsh), המנהלת האזורית של השירות, שהצלחת השיבוט אמנם מעודדת, אך לא יהיה בה כדי להציל את המין מהכחדה ללא מאמצים נוספים. "שיבוט גנטי מוצלח לא מפחית מהחשיבות של טיפול באיומים הסביבתיים הנשקפים למינים האלה", אמרה וולש. אחד האיומים החדשים יותר הוא נגיף הקורונה החדש, שתוקף גם חמוסים. לכן בדצמבר האחרון, ממש בזמן שבישראל החלו לחסן את בני האדם נגד COVID-19, מאה ועשרים חמוסים שחורי רגל קיבלו חיסון משלהם

הדרך לשיקום המין עדיין ארוכה, ורובה יהיה מורכב מצעדים שגרתיים יותר, כמו חקיקה שתמנע ציד ותגן על שטחי המחיה של החמוסים, או חיסון של הנובחניות כדי שלא יעבירו מחלות לטורפים. זה מושך פחות כותרות ולא מצטלם היטב כמו גורת חמוס חמודה ומשובטת, אבל בלעדיהם לא יהיה לאליזבת אן ולצאצאיה סיכוי לחזור לטבע. 

השיבוט שעשוי להציל את החמוסים שחורי הרגל מסכנת הכחדה. סרטון של LiveScience (באנגלית):