רשת התקשורת
של השימפנזים

במעמקי יער הגשם, באוגנדה שבאפריקה, קבוצה קטנה של שימפנזים הולכת בין העצים. אחד מהם, זכר צעיר, נעצר לרגע ליד עץ גדול, ששורשים עבים יוצאים מגזעו. השימפנזה מתופף על השורשים בכפות ידיו ורגליו, ובין פרץ תיפוף אחד לשני משמיע את הקריאות האופייניות לבני מינו, שנשמעות כמו התנשפות ואחריה צווחה חדה. לאחר שסיים את מעשיו, הוא מצטרף לחבריו והם ממשיכים בדרכם.

ההתנהגות הזו אולי נראית לנו מוזרה, אך היא נפוצה למדי בקרב השימפנזים, ובמיוחד הזכרים. לעיתים התיפוף על גזעים ושורשים הוא חלק ממצג הראווה שלהם, שנועד להראות כמה הם חזקים ומרשימים. אך הם מתופפים בצורה דומה גם כאשר הם סתם חולפים ליד עץ מתאים ביער, כשהם עוברים ממקום למקום. מדוע הם עושים זאת? במחקר חדש, חוקרים מאירופה ומאוגנדה הראו שלזכרי שימפנזה שונים יש מקצבי תיפוף מיוחדים להם, והם משערים שהתיפופים בשעת הליכה משמשים כתקשורת ארוכת טווח בין קופי האדם. כך הם מודיעים "אני פה!", וכל השימפנזים בסביבה יודעים במי מדובר. 

מודיעים זה לזה "אני פה!" בתיפוף במקצב ייחודי. שימפנזה זכר | Adrian Soldati, University of St Andrews

חתימת קצב ייחודית

הקול המיוחד שהתיפוף יוצר היה הרמז הראשון לכך שהשימפנזים עשויים לתקשר בעזרתו. "אם מכים בשורשים בחוזקה, הם משמעים קול רועם, עמוק, שמהדהד דרך היער", אמרה קת'רין הובייטר (Hobaiter), החוקרת הבכירה החתומה על המאמר, בריאיון ל-BBC. הובייטר ועמיתיה חקרו אוכלוסייה של שימפנזים ביערות אוגנדה, ומצאו שאפשר לשמוע את קולות התיפוף שלהם במרחק של יותר מקילומטר של יער עבות.

הרמז השני והמפתיע יותר, הגיע לאחר שהחוקרים בילו זמן מה ביער. הם גילו שכאשר שומעים את התיפוף, הם יכולים לעיתים קרובות לנחש איזה זכר השמיע אותו. "זו הייתה דרך נהדרת למצוא שימפנזים שונים שרצינו לעקוב אחריהם", אמרה הובייטר. ואז הם חשבו, "אם אנחנו יכולים לעשות את זה, השימפנזים בטח מסוגלים לכך גם".

בשלב הראשון החוקרים בדקו אם תחושת הבטן שלהם נכונה, כלומר אם השימפנזים באמת מתופפים באופן שונה משמעותית זה מזה. הם עקבו במשך כמה חודשים אחר שמונה זכרים והקליטו את תיפופיהם. כשניתחו את ההקלטות, הם גילו שלכל אחד מהשימפנזים אכן היה קצב משלו, עם מאפיינים ברורים – מעין "חתימה" מיוחדת, שלפיה אפשר לדעת את זהות המתופף. 

עם זאת, החתימה הזו לא הופיעה בכל פעם. כאשר התיפוף היה חלק ממצג ראווה, הוא היה לרוב פשוט וקצר יותר, ללא מאפיינים מיוחדים ולא השתנה כמעט מזכר אחד לשני. מצגי הראווה נועדו למשוך נקבות ולשפר את המעמד החברתי של המציג, והובייטר שיערה שהזכרים, בעיקר הצעירים שבהם, לא רוצים לפרסם את העובדה שהם מבצעים מצג כזה מעבר לקבוצה הקטנה שבה הם נמצאים כרגע. זכרים חזקים יותר, שאולי נמצאים בטווח שמיעה, עלולים לחשוב שהמציג מנסה לאיים על מעמדם ולתקוף אותו בתגובה. "אם אתה מציג לקבוצה שנמצאת מסביבך, אתה לא בהכרח רוצה שזכר האלפא, שנמצא מעבר לפינה, ידע מי אתה", אמרה.

זכרים של שימפנזים במקצבים ייחודיים 

פיצול, תיפוף, איחוד

כאשר השימפנזים לא עסקו במצגי ראווה אלא תופפו על שורשים במהלך נדודיהם, המקצב הייחודי שלהם נשמע היטב. אחד השימפנזים, זכר בשם טריסטן, הצטיין כל כך בתיפוף עד שהחוקרים נתנו לו את הכינוי "ג'ון בונהם של היער", על שם המתופף המנוח של לד זפלין. "הוא מייצר תיפופים ארוכים מאוד, עם הרבה מקצבים, ואפשר לזהות אותם מרחוק, אפשר פשוט לדעת שזה טריסטן מתופף", אמרה וסטה אלאוטרי (Eleuteri), שהובילה את המחקר. 

למה השימפנזים צריכים להודיע ליער כולו היכן הם נמצאים? ייתכן שהתשובה טמונה במבנה החברתי שלהם. בניגוד לפרימטים רבים אחרים, כמו גורילות או קופי קפוצ'ין, שימפנזים אינם נעים בקבוצות קבועות והדוקות, שבהן כל חברי הקבוצה נמצאים כמעט תמיד במרחק מטרים בודדים זה מזה. במקום זאת, הם אימצו אורח חיים שנקרא "פיצול-איחוד" (fission-fusion): אוכלוסייה כמו זו שבאוגנדה מונה עשרות רבות של שימפנזים, אך היא מפוצלת לחבורות קטנות יותר, לפעמים רק של שלושה-ארבעה פרטים, שנעות, פוגשות חבורות אחרות, מתאחדות ומתפצלות שוב. לאחר הפיצול, החבורות הקטנות שנוצרות עשויות להיות שונות בהרכבן מאלו שנראו לפני האיחוד. כך כל השימפנזים באוכלוסייה נפגשים זה עם זה, אך התאים החברתיים המיידיים שלהם משתנים מפעם לפעם.

קולות התיפוף, עם החתימה הייחודית של כל פרט, הם אולי הדרך שבה השימפנזים לומדים איפה נמצאים חבריהם לקבוצה, אומרים החוקרים. כך הם יכולים להחליט ללכת לעבר שימפנזה שהם מחבבים או להימנע מאזור שבו עובר יריב שלהם. התיפוף עשוי להיות הבסיס לתקשורת למרחקים ארוכים, שמקלה על השימפנזים לקיים את אותו פיצול-איחוד בלתי פוסק, ולמצוא זה את זה בתוך קילומטרים של יער סבוך.