קול (זאבים) קדומים

כשאנחנו פוגשים גולדן רטריוור ידידותי, שנראה שמטרתו בחיים היא ללקק בהתלהבות כל אדם שנקרה בדרכו, כשאנחנו מסתכלים על קורגי נמוך ופרוותי או על פודל מסולסל שיער, קשה לפעמים להאמין שחיות הבית הללו התפתחו כולן מהזאב, ולא לפני כל כך הרבה זמן. 

הביות החל כנראה כשזאבים התקרבו למחנות של בני אדם, אולי כדי לאכול מערימות האשפה שלהם. עם הזמן, האנשים החלו לא רק לסבול את נוכחותם אלא להיעזר בה למטרות שונות, משמירה ועד ציד. הם האכילו את הזאבים-הכלבים, לקחו אותם אל תוך היישובים שלהם וגידלו אותם כחיות עבודה, ולאחר מכן חיות מחמד. כך החל המסע הארוך שהוביל מהזאב הפראי אל הקוקר ספנייל.

התקופה והמקום המדויקים בהם התרחש הביות נתונים עדיין במחלוקת. מחקרים שונים מצביעים על בין 15 ל-30 אלף שנים לפני זמננו, ועל אירופה, מזרח אסיה, סיביר או המזרח התיכון כמוקדי ביות אפשריים. אזור אחד שלא מוזכר כמקור אפשרי של הכלב הוא אמריקה. בני האדם הגיעו לראשונה לאמריקה מצפון מזרח סיביר, דרך גשר יבשה שהיה אז במקום בו נמצא עכשיו מיצר ברינג, לפני יותר מ-14 אלף שנים – יש מחלוקת עזה בקשר לתאריך המדויק. הראיות הראשונות לכלבים באמריקה הן מלפני קרוב לעשרת אלפים שנים, ובדיקות גנטיות הראו שהכלבים האמריקאיים הגיעו מאסיה עם בני האדם, ואינם צאצאיהם של הזאבים האמריקאיים.

בני אדם יצרו קשר עם זאבים באלסקה לפני 12 אלף שנים. עצם מרגל של זאב מאותה תקופה | צילום: François Lanoë/University of Arizona School of Anthropology

כעת, חוקרים מארצות הברית מציגים ראיות לכך שבני אדם יצרו קשרים עם זאבים באלסקה, שנראים כמו התחלה של ביות, כבר לפני 12 אלף שנים. עצם זאב מתקופה זו מכילה סימנים לתזונה עשירה בדגים, שזאבים אינם נוהגים לצוד בעצמם – אותו זאב, אומרים החוקרים, כנראה קיבל אותם מידיהם של בני האדם. המחקר מראה שקשרים בין זאב ואדם לא נוצרו רק פעם אחת, ותהליך הביות אולי החל כמה וכמה פעמים.

זאב, אוהב דגים?

במחקר החדש בחנו החוקרים עצמות של כלביים שנמצאו באתרים שונים במרכז אלסקה. אחת מהן, עצם השוקה (Tibia) מאתר שמכונה סוואן פוינט, תוארכה לכ-12 אלף שנים לפני זמננו, ובדיקות גנטיות הראו שכנראה הייתה שייכת לזאב. לכל הפחות, הפרט אליו השתייכה לא קרוב לאף כלב שאנחנו מכירים כיום, וקרוב למדי לאוכלוסיות זאבים מודרניות. לא רחוק משם, באתר הולמבק היל, נמצאו עצמות של כמה פרטים בני כ-8,100 שנים. בדיקה גנטית של אחת מהן העלתה גם היא שמדובר בזאב, ואחת העצמות הנוספות היא עצם לסת, שלפי ממדיה ניתן לשער שהגיעה מזאב. החוקרים בדקו את האיזוטופים של פחמן וחנקן בעצמות: איזוטופים הם צורות שונות של יסודות, שנבדלות זו מזו במספר הנייטרונים בגרעין, אך התכונות הכימיות שלהן זהות. היחס בין איזוטופים שונים מושפע מהתזונה של בעל החיים, ויכול להגיד לנו בין השאר כמה מהמזון הגיע ממקור ימי, כמו דגים.

זאבים אוכלים, בדרך כלל, מה שהם צדים, והם צדים על היבשה – לכן דגים אינם חלק חשוב בתפריט שלהם. ובכל זאת, הממצאים הראו שהזאבים הללו, מסוואן פוינט ומהולמבק היל, אכלו הרבה מאוד דגי סלמון, שנודדים מהים לנהרות באלסקה. לעומת זאת, עצמות של זאבים קדומים יותר מאותו אזור, כמו גם עצמות של זאבים וזאבי ערבות (קויוטים) רבים מתקופות מאוחרות יותר, לא הכילו סימנים לאכילת דגים כלל.

ניתוח ההרכב הכימי שלה הראה שהזאב אכל הרבה מאוד דגים. לסת זאב בת 8,100 שנים | צילום: באדיבות Zach Smith

ביות או גניבה?

איך הגיעו הדגים לבטן הזאבים? יכולות להיות לכך כמה תשובות. לטענת החוקרים, הדבר מעיד על כך שבני האדם האכילו אותם: אנחנו יודעים שהאנשים שגרו באזור זה עסקו בדיג וניזונו בעצמם מתפריט עשיר בדגים. התזונה של הזאבים, אומרים החוקרים, מראה שהיו להם קשרים טובים עם בני האדם, ואלו חלקו איתם את מזונם – אולי כהתחלה של ביות.

חוקרים אחרים לא בטוחים שהדגים מראים בהכרח על האכלה. "האם זה זאב שמישהו ניסה באופן מכוון להאכיל או לאלף?" שאלה החוקרת האמריקאית אנג'לה פרי (Perri) בריאיון לניו-יורק טיימס, "או שזה היה זאב שאמר לעצמו, 'אתם יודעים מה, זה באסה לצוד איילי צפון'?"

זאב כזה, אומרת פרי, עשוי להחליט שקל יותר לגנוב דגים מבני האדם, או לאכול את השאריות שלהם מערימות האשפה ליד המחנה. התנהגות כזו בהחלט יכולה להיות הצעד הראשון בקשרים בין אדם לזאב – אבל היא עדיין לא מראה על קשר קרוב כמו זה שכותבי המאמר טוענים לו.

פרנסואה לנויי (Lanoë), שהוביל את המחקר, לא קונה את האפשרות הזו. "אם זאבי בר היו פשוט גונבים שאריות מזון מדי פעם, סביר שאפילו לא היינו רואים את זה בניתוח האיזוטופים", אמר. "ההסבר ההגיוני ביותר הוא שבני אדם האכילו אותם", הוסיף עמיתו בן פוטר (Potter), שחתום גם הוא על המאמר. המחלוקת הזו כנראה תמשך, לפחות עד שמחקרים עתידיים יחשפו ממצאים נוספים.

סבור שבני אדם האכילו זאבים. פרנסואה לנויי לאחר שעזר לגלות לסת בת 8,100 שנים של כנראה זאב | צילום: Zach Smith

ביות לא חד פעמי

הזאבים שחיו לצד בני האדם באלסקה לפני 12 אלף שנים אינם אבותיהם של הכלבים שאנחנו מכירים כיום – המחקרים הגנטיים מאפשרים לנו לקבוע זאת בוודאות. אין גם סימנים לכך שצאצאיהם התרבו עם הכלבים שהגיעו לאמריקה מאסיה. "מבחינה התנהגותית, הם נראים כמו כלבים, כי הם אכלו סלמון שבני האדם סיפקו להם", אמר לנויי בהודעה לעיתונות. "אבל מבחינה גנטית, הם לא קרובים לשום דבר שאנחנו מכירים". 

המחקר מדגיש את העובדה שהיחסים של בני אדם וחיות הם לא "הכל או כלום": לעתים חיות אינן מבויתות ממש אבל גם אינן לגמרי חיות בר. ביות הוא תהליך ארוך, וייתכן בהחלט שתושבי אלסקה הקדומים, ואולי גם אוכלוסיות אחרות, החלו בתהליך הזה אך לא סיימו אותו.

"זה אולי לא ביות כמו שאנחנו חושבים עליו", סיכם בניו-יורק טיימס ג'ושוע רות'ר (Reuther), חוקר נוסף החתום על המאמר, "אבל יש כאן קשרים חזקים בין אדם לזאב". 

קשרים דומים, כך נראה, נוצרו בזמנים ובמקומות שונים לאורך ההיסטוריה. זאבים, ובני משפחת הכלביים בכלל, הם בעלי חיים חברותיים וסקרנים, שיכולים להסתגל לתזונה מגוונת למדי. לא קשה להבין מדוע הם יימשכו למקומות בהם אנשים, והפסולת שלהם, נמצאים – ואיך הם עשויים בעקבות זאת לפתח מערכות יחסים עם בני האדם. דוגמה לכך אפשר למצוא במחקר שהתפרסם בשנה שעברה, והראה שבדרום אמריקה, לפני יותר מאלף שנים, אנשים החלו לביית מין של שועל, האכילו אותו ממזונם והתייחסו אליו כמו שאנחנו מתייחסים לכלבים.

מחקרים כאלו מספקים תמיכה להשערה לפיה ביות הכלבים נעשה יותר מפעם אחת, מאוכלוסיות שונות של זאבים. ייתכן שבני אדם וזאבים מצאו את עצמם שוב ושוב יחד – לפעמים רק לזמן קצר, ולפעמים במשך זמן ממושך מספיק בשביל ליצור את הבולדוג הצרפתי.