מחקר חדש מקדם אותנו צעד גדול בהבנת המנגנון שבאמצעותו הסם הפסיכדלי משפיע על התודעה
מאז התגלה ב-1938 הסם LSD, או בשמו המלא חומצה ליסרגית דיאתילאמידית, מנגנון הפעולה שלו נותר תעלומה. אומנם ידעו שיש לו השפעה עזה על בני אדם, ושהוא מעורר הזיות ושינויי תודעה, אך לא ידעו מדוע. כעת זה עומד להשתנות.
LSD גורם לשלל שינויים בתודעה, ובכלל זה ערבוב בין חוש הראייה והשמיעה (סינסתזיה) וראיית דימויים חזותיים, ומחקר שהתפרסם לאחרונה מצא שהוא גורם גם לתחושה של ניתוק מהגוף ולביטול תחושת העצמי. המחקר הצטרף לידע הקיים על ההשפעות של LSD וסמים פסיכדליים בכלל על התודעה. עם זאת, הסמים הללו נותרו במידה רבה ארץ לא נודעת עבור חוקרי מוח, ולא היה ברור מהו מנגנון פעולתם, כלומר איך הם משנים את התודעה.
ב-2008 הציעו חוקרים הסבר אפשרי לפעולתם של סמים פסיכדליים משני תודעה. לפי המודל שהציעו, יש במוח מנגנונים ששולטים על מעבר מידע, מעין שערים שמסננים מידע מיותר כדי למנוע עומס יתר על קליפת המוח, שאחראית על העיבוד המתקדם של המידע. המנגנון הזה הוא מעין לולאת משוב שמתחילה בקליפת המוח, עוברת דרך הסטריאטום, שמעורב בין השאר בתחושת העונג, ממשיכה דרך התלמוס וחוזרת משם אל קליפת המוח.
כפי שלולאת משוב במחשב אחראית על שינוי פעולה בהינתן תנאים מסוימים, כך גם לולאת המשוב במוח מתקנת את עצמה על פי מידע שהיא מקבלת מהאזורים שהיא שולטת עליהם. בתוכה יש תפקיד חשוב במיוחד לתלמוס בסינון מידע. לפי המודל, הפסיכוזות ושינויי התודעה שיכולים ליצור הסמים הפסיכדליים נובעים מפגיעה ביכולת הסינון של התלמוס, שיוצרת עומס יתר על קליפת המוח.
ביסוס מחקרי
למרות קיומן של ראיות עקיפות שתמכו במודל, לא נבדקה עד כה ההשפעה של הסמים הפסיכדליים על סינון המידע בתלמוס. אחד משני החוקרים שהציעו את המודל במקור, פרנץ פולנוויידר (Vollenweider) מבית החולים הפסיכיאטרי האוניברסיטאי של ציריך, חקר זאת במעבדתו וממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת PNAS.
החוקרים השתמשו בשיטה בשם DCM שמאפשרת לתאר את הדינמיקה ואת חוזק הקשרים בתוך לולאת המשוב על ידי מדידות סדרתיות של פעילות אזורי המוח השונים בדימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI). הם ערכו סריקת מוח ל-25 מתנדבים בני 34-20 ונתנו להם במקביל LSD, סם LSD משולב בקטנסרין – חומר שחוסם את קולטני המוליך העצבי סרוטונין במוח – כדי לדעת אם השפעת הסם פועלת דרכם, או טיפול דמה (פלצבו).
הסריקות גילו ש-LSD החליש את הקשרים מהסטריאטום לקליפת המוח, אך חיזק קשרים מהתלמוס אל פיתול החגורה האחורי (PCC). חסימת הקולטן לסרוטונין ביטלה את השינוי בקישוריות בין התלמוס ל-PCC, אולם לא השפיעה על השינוי בקישוריות בין הסטריאטום לתלמוס. היא גם העלימה לחלוטין את השינוי התודעתי שחוו הנבדקים בהשפעת ה-LSD. החוקרים הסיקו מכך ש-LSD פותח את ה״מסנן״ שנמצא בתלמוס ומאפשר למידע לזרום מהתלמוס לקליפת המוח. ייתכן שזאת הסיבה להצפה החושית שחווים משתמשי הסם, שמתבטאת בין השאר בהזיות.
לא ברור עדיין מדוע החסם לקולטני סרוטונין אינו משפיע על הקישוריות בין הסטריאטום לתלמוס אולם בכל זאת מבטל את החוויות הסובייקטיביות. ייתכן ש-LSD משנה את הקשר הזה דרך קולטנים אחרים, אולם השינוי ההתנהגותי נראה לעין רק כשמופעלים קולטני הסרוטונין.
תוצאות המחקר מחזקות תוצאות שנמצאו במחקר קודם משנת 2016, שבו התגלה שתחת השפעת LSD אזורי מוח רבים יותר מגויסים לעיבוד חזותי, וכך מעשירים את התמונות שאנשים רואים, אפילו בעיניים עצומות. הממצאים החדשים, שמעידים על שינוי ב"תחנות ממסר" של מידע במוח, עשויים להסביר את עיבוד המידע המוגבר הזה.
כעת, עם הבנה טובה יותר על אופן ההשפעה של LSD על המוח, חוקרים מאמינים שיוכלו לנצל את המידע הזה כדי לחקור הפרעות פסיכיאטריות שיש בהן שינויים דומים בקשרים בין תאי עצב במוח, למשל סכיזופרניה. "אנו מתקרבים להבנת המורכבות של מה שמתרחש במוח כשאנו נוטלים LSD", אמרה החוקרת קתרין פרלר (Preller), שהובילה את המחקר. "זה עשוי להיות חשוב במיוחד לפיתוח תרופות חדשות".
