פטריות הזיה נגד הפרעות נפשיות

סמים פסיכדליים כמו LSD ופטריות משנות תודעה זכו למוניטין של סמי מסיבות, בשל ההזיות שהם גורמים, ולא מקובל להשתמש בהם כטיפול תרופתי. אולם בשל דמיונם למוליכים עצביים כמו סרוטונין, שמעורבים בעיבוד הרגשות שלנו, ויכולתם להשפיע על תפיסתנו ולהתערב במצב התודעה שלנו, מתבקש לכאורה להשתמש בהם גם לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות. סקירה שפרסמו חוקרים מקליפורניה מעלה כי יש סבירות טובה שטיפול כזה אכן יצליח.

LSD, אקסטזי (MDMA) ופסילוציבין (החומר הפעיל ב"פטריות קסם") הם סמי הזיה שמשפיעים על תודעת המשתמש. המשותף לכולם הוא שהם פועלים על קולטנים של המוליך העצבי סרוטונין. לאחרונה הראו מחקרים שאקסטזי יעיל בטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית, ואילו פסילוציבין יעיל נגד דיכאון. המחקרים האלה, כמו גם הדמיון במנגנון הפעולה בין סמי ההזיה לחלק מהתרופות הפסיכיאטריות – בעיקר מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין – מעוררים תקווה שאפשר יהיה להשתמש בהם לא רק ל"טריפים", אלא גם למטרות רפואיות.

מאמר הסקירה, שפרסם צוות חוקרים מאוניברסיטה בקליפורניה, בחן שבעה ניסויים קליניים שנערכו עד סוף 2016 ובחנו את השימוש בפסילוציבין לטיפול בהפרעות חרדה ודיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית והתמכרות לאלכוהול ולטבק. המטופלים בכל המקרים היו חולים שלא הגיבו לתרופות המאושרות לשימוש בהפרעות האלה, כגון נוגדי דיכאון מקבוצת מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין. הניסויים כללו גם טיפול פסיכותרפי לפני הטיפול בפסילוציבין, במהלכו או אחריו.

בכל המחלות, פסילוציבין השפיע לטובה במקרים שבהן תרופות סטנדרטיות לא הועילו, ממצא שרומז שהוא יכול לשמש טיפול חלופי לחולים רבים, בייחוד אלה שאינם מגיבים לתרופות אחרות. לדברי החוקרים, יתרון חשוב של הפסילוציבין על פני התרופות המקובלות הוא שאפשר לראות את ההשפעה המיטיבה שלו כבר אחרי סדרות טיפול בודדות, בניגוד לתרופות שמצריכות לעיתים טיפול יומיומי ממושך. כמו כן נראה שההשפעה נמשכת יותר זמן. תופעות הלוואי של הטיפול לא היו חמורות וכללו בעיקר כאבי ראש ובחילות, ועליות זמניות בלחץ הדם ובקצב הלב. חלק מהאנשים חוו חרדה ותופעות פסיכוטיות, אך אלו היו חולפות, כך שבסך הכל אפשר לומר שפסילוציבין בטוח לשימוש ואינו מסכן את חיי המטופלים.

לסגור את התוויות

למרות הסימנים המעודדים, עדיין לא ידוע עד כמה הפסילוציבין מועיל כלשעצמו, אם בכלל, בלי טיפול פסיכותרפי נלווה. כמו כן, אילוצים אתיים מגבילים את השימוש בפסילוציבין, שנחשב סם מסוכן, כטיפול ראשי – בניגוד לשימוש בו כטיפול תומך שאינו יוצר בעיה אתית. הממצאים המעודדים של הניסויים הקליניים שנסקרו מצדיקים עריכת ניסויים גדולים יותר שיכללו גם יותר ניתוחים סטטיסטיים, בדרך לקבל את אישור מינהל המזון והתרופות בארצות הברית (FDA) לשימוש תרופתי בחומר מעורר ההזיות.

"הניסויים הקליניים שנסקרו במאמר היו ניסויים של שלב 2 שבדקו בעיקר את בטיחות השימוש בפסילוציבין ואת התועלת שלו, אולם חלקם היו במתכונת של "תווית פתוחה" (open label) – כלומר, הן המטופלים והן המטפלים ידעו מי מקבל כל טיפול, וגם חסרו ניתוחים סטטיסטיים רבים", אומר קלאן תומאס (Thomas), המחבר הראשי של הסקירה. נציין גם שניסויי תווית פתוחה מעלים חשש להטיה בפירוש התוצאות בשל ידע מוקדם, ולכן במרבית הניסויים הקליניים מקפידים שהמטופלים, המטפלים או שניהם גם יחד יהיו "עיוורים" לטיפול ושייעשה שימוש במקביל בפלצבו – תרופת דמה או טיפול דמה.

ניסויים קליניים מתקדמים (שלב 3), שכוללים מאות עד אלפי מתנדבים בכמה מרכזים רפואיים, יוכלו אולי לבסס את היעילות האמיתית של פסילוציבין ולקדם את השימוש הפסיכיאטרי בו. אחד היתרונות בניסויים כאלה על חומר כמו פסילוציבין הוא שאם יתברר שאכן הוא מועיל, כפי שהתברר, למשל לגבי אקסטזי, הדבר יאתגר את התפיסה הרווחת לגביו כחומר בלתי חוקי ומזיקי עם זאת, גם כך יידרשו ללא ספק שנים רבות ומאבק בהטיות תרבותיות וחברתיות לפני שנוכל להיות עדים לפוטנציאל התרופתי האמיתי של החומרים האלה.