עלייתה של הצמחונות – אצל לטאות

אכילת עשב היא עבודה קשה – צמחים אינם מזינים במיוחד: הם מלאים בסיבים בלתי ניתנים לעיכול, דלים בחומרי מזון חיוניים ולא פעם עשירים ברעלנים שהצמחים מפתחים להגנה. אף על פי כן, תזונתם של יונקים רבים ושל חלק מבעלי החיים האחרים מבוססת ברובה על ירקות ופירות, בזכות שינויים שעברו המעיים שלהם במהלך האבולוציה ושיתוף פעולה עם חיידקים מתמחים. אצל לטאות, לעומת זאת, כמעט שאין אוכלות עשב (הרביבוריות) ורובן מעדיפות לטרוף חרקים, שקלים יותר לעיכול ומזינים הרבה יותר מצמחים.

מאחר שאכילת עשב נדירה כל כך אצל לטאות, ואינה קיימת כלל אצל קרובי משפחתן הנחשים, הועלתה ההשערה שקיימות אצלן הגבלות פיזיולוגיות שמקטינות מאוד את הסיכוי שתתפתח אצלן היכולת לחיות על צמחים בלבד. הסבר נוסף שהוצע הוא שאוכלוסיות החיידקים הקיימות במעיהן של רוב הלטאות אינן כוללות חיידקים שיכולים לסייע לעיכול צמחים. עוד השערה היא שנדיר למצוא לטאות אוכלות עשב מאחר שהן חיות באזורים עשירים בחרקים, שהם כאמור מאכל מזין יותר מצמחים. על פי ההשערה הזאת, היכולת לאכול עשב תופיע רק אצל לטאות החיות באזורים דלים בטרף.

קבוצת חוקרים מארגנטינה ומארצות הברית החליטה לבדוק אם לטאות ממין שניזון בדרך כלל משילוב של צמחים וחרקים, מסוגלות להסתגל לתזונה צמחונית בלבד. לשם כך לקחו לטאות ליולמה (Liolaemus ruibali), קרובות רחוקות של האיגואנות, והאכילו את חלקן במשך ארבעים יום בתזונה המבוססת ברובה על מזון צמחי לארנבים, עם תוספת קטנה של זחלי חיפושיות. היתר זכו לתזונה מאוזנת של 50 אחוז מזון צמחי ו-50 אחוז זחלים. בתום התקופה נראה כי שתי קבוצות הלטאות שמרו על משקל דומה ולא הראו חסרים תזונתיים.

לאחר מכן בחנו החוקרים את מערכת העיכול של הלטאות וגילו שהמעי הדק של הלטאות הצמחוניות היה ארוך בכ-17 אחוז משל חברותיהן שקיבלו תזונה מאוזנת, וגם המעי האחורי שלהן היה גדול יותר. כמו כן, אוכלוסיית חיידקי המעי של הלטאות הצמחוניות הייתה מגוונת יותר ועשירה בחיידקים מעכלי צמחים. הממצאים מראים שהליולמות מסוגלות להסתגל לתזונה צמחונית במהלך חייהן, בתופעה המכונה "גמישות פֶנוֹטיפית" (כמו היכולת של דגים מסוימים לשפר את יכולת ההליכה שלהם, או של בני אדם להסתגל לגבהים).

נראה שכאשר הלטאות נאלצות לוותר על טריפת החרקים העסיסיים, הן מצליחות להסתגל במהירות לתזונה מבוססת צמחים. כלומר אכילת העשב נדירה אצלן, וטריפת החרקים נפוצה, לא מכיוון שמדובר בתכונה מובנית שלא יכולה להשתנות בקלות, אלא בגלל גורמים סביבתיים. מאחר שמבחינה אנרגטית עדיף לזלול חרקים כל עוד אין מחסור בהם, ההעדפה הזאת נשארת.