בדיקת מאפייני העצמות של נשים קדומות מגלה שהן יכלו להתמודד בהצלחה עם טובות הספורטאיות של ימינו – לפחות בתחומים שבהם הן התמקצעו במיוחד
העצמות שלנו מתחדשות ונבנות כל הזמן בהתאם ללחץ המופעל עליהן. בדומה לשרירים, אנחנו חייבים להשתמש בהם כדי שיישארו חזקות, ולשם כך עליהם לשאת משקל. ככל שנישא עליהן יותר משקל, כך הן יתחזקו יותר. לכן אפשר ללמוד הרבה מצורת העצמות על אורח החיים של בני תקופות שונות.
לדוגמה, עצם השוקה של גברים במרכז אירופה עברה שינויים רבים לאורך הדורות. במחקרים שנעשו בעבר נמצא כי בין שנת 5000 לפנה"ס למאה הראשונה לספירה היא נהייתה פחות קמורה, דקה יותר, פחות קשיחה, ויותר גלילית בצורתה. השינויים הללו עשויים להעיד שבתקופות הקדומות יותר הגברים גמאו מרחקים ארוכים יותר.
כשהשוו את עצמות השוקה של גברים ממרכז אירופה מהתקופה הניאוליתית (5000 לפנה"ס והלאה) לעצמות השוקה של גברים החיים כיום, גילו כי עצמותיהם של הגברים הפרהיסטוריים דמו לאלה של אצנים בני זמננו.
באופן מפתיע, בעצמות השוקה של הנשים לא נצפו מגמות דומות, או שינויים משמעותיים בכלל. אך כשבדקו את עצמות הגפיים העליונות של נשים מאותם בתי קברות קדומים ממרכז אירופה שמהם נדגמו עצמות הגברים במחקרים הקודמים, התגלו הבדלים משמעותיים. מתברר שבתקופה הניאוליתית היה שימוש מועדף בזרוע ימין, אך בתקופת הברונזה המאוחרת יותר העומס על העצמות הפך סימטרי.
את השינוי הזה מייחסים החוקרים להמצאת אבני הריחיים. לכן נראה כי עיקר העומס על הנשים בתקופות קדומות אלו היה על פלג הגוף העליון, כלומר עבודת כפיים, ופחות על פלג הגוף התחתון, כלומר הן הלכו פחות מהגברים. למרות זאת, כשבוחנים את הרכב העצמות של הנשים בתקופה הניאוליתית, מתברר שהן הגיעו מאזורים רחוקים, כך שהשאלה עדיין איננה פתורה.
חזקות יותר מחותרות מקצועיות של ימינו. עצם הכתף של אישה מהתקופה הניאוליתית | מקור: אוניברסיטת קיימברידג'
כתישה לעומת חתירה
החוקרים מציינים גם שתגובת העצמות לעומס אצל נשים היא פחותה לעומת גברים, גם אם לוקחים בחשבון את ההבדלים במסת השרירים. כלומר, עם אותו עומס גברים יפתחו עצמות חזקות יותר מאשר נשים. ייתכן שלהורמונים בגוף האישה יש תפקיד משמעותי בהבדל זה – ידוע כי המינרלים שמחזקים את העצמות מתווספים לעצמות כשרמות ההורמון הנקבי אסטרוגן עולות, אולי כמעין "מחסן" של סידן לקראת היריון פוטנציאלי. כך שהקשר בין חוזק העצם לעומס המוטל עליה אצל נשים הוא פחות ישיר מאשר אצל גברים.
אף על פי כן, בהשוואה לנשים מודרניות, אפילו ספורטאיות, העומס על עצם הזרוע של הנשים הקדמוניות, עד לימי הביניים, היה גבוה יותר. הנתונים על הנשים המודרניות נאספו בעזרת סורק CT, ולא בהתבוננות ישירה, שכן מדובר בנשים חיות. מבחינת פריסת העומס בין פלג הגוף העליון לתחתון, הנשים מהתקופה הניאוליתית דמו לנשים מודרניות שעוסקות בחתירה מקצועית במשך כמה שנים. לשם ההמחשה, העומס המוטל על הגפיים התחתונות בחתירה גדול פי שישה ממשקל הגוף של החותר, לעומת עומס של פי שלושה בלבד ממשקל הגוף בהליכה, או פי שניים ברכיבה על אופניים.
לעומת זאת, קשיחות עצם השוקה של כדורגלניות מודרניות הייתה גבוהה יותר מאשר בכל התקופות הקודמות שנבדקו. לצד זה, קשיחות עצם הזרוע שלהן הייתה הנמוכה ביותר. בתקופת הברונזה נראה כי התמונה הייתה בדיוק הפוכה: העומס הרב ביותר הוטל דווקא על פלג הגוף העליון. לכן נראה כי בתקופה זו, הנשים עסקו בעיקר בעבודת כפיים נמרצת וחוזרת על עצמה, כמו טחינת דגנים, ואילו פלג הגוף התחתון לא נשא עומסים כבדים.
מאפייני עצם הזרוע של נשים השתנו באופן הדרמטי ביותר עם הופעת החקלאות וטכנולוגיות הריחיים בתקופה הניאוליתית ואחריה. השינוי הדרמטי ביותר בעצם הזרוע של גברים חל קודם לכן, כנראה בעקבות שינויים בשיטות ציד. בנוסף, מאפייני העצמות אצל הנשים הקדמוניות היו הרבה יותר מגוונים לעומת נשים מודרניות, כך שבתקופה מסוימת (בעיקר בתקופות המוקדמות יותר) אפשר למצוא עצמות שמעידות על רמת פעילות דומה לזו של אצנית אולטרה-מרתון לצד עצמות שמעידות על עומס נמוך.
נראה שלפחות מבחינה פיזית, נשות העבר עמדו בעומסים גדולים יותר מאלו שאנו נדרשות להתמודד איתן, אפילו הספורטאיות מבינינו. אם הן יכלו – גם אנחנו יכולות, רק צריך להתאמץ. מאוד מאוד.
צפו בסרטון של אוניברסיטת קיימברידג' על המחקר (באנגלית):
