אצל ציפורי ירגזי שמטמינות זרעים באדמה לעונת החורף, חוקרים הראו כי הפרטים שהצטיינו במבחן של זיכרון מרחבי האריכו ימים הרבה יותר מבעלי הזיכרון החלש
מה אכפת לציפור אם היא חכמה או לא?
במבט ראשון, זו נראית שאלה מוזרה. נראה לנו ברור מאליו שלציפורים חכמות יותר, או באופן כללי, לחיות חכמות יותר, יהיה יתרון על פני חברותיהן שלא ניחנו באינטליגנציה יתרה. הן בוודאי יוכלו לחמוק טוב יותר מטורפים, ולהשיג מזון טוב יותר, בזכות חוכמתן.
אבל ההנחה הזו לא בהכרח נכונה – לפחות, לא לגבי כל בעלי החיים. חיה שאוכלת עשב, למשל, לא צריכה להיות חכמה במיוחד בשביל למצוא ולתפוס את העלים הירוקים, שגדלים בכל מקום מסביבה. ציפור שנוהגת להטמין אגוזים וזרעים באדמה, לעומתה, צריכה לכל הפחות לזכור איפה היא הטמינה אותם, כדי שתוכל להוציא ולאכול אותם מאוחר יותר. אבל גם במקרה שלה, אנחנו לא יכולים לדעת אם זיכרון טוב יותר יתבטא בהכרח בחיים טובים או ארוכים יותר. כל עוד ציפור מסוגלת למצוא מספיק מהזרעים, ולא לבזבז על כך יותר מדי אנרגיה, היא בסדר – היא לא צריכה להיות אלופת העולם במשחקי זיכרון. האם זיכרון טוב יותר ממה שדרוש למשימה הזאת יעזור לה לחיות זמן רב יותר? בכלל לא בטוח. ויכולות קוגניטיביות אחרות, שאינן קשורות לזיכרון, אולי לא עוזרות לה כלל.
מחקרים שבחנו את הקשר בין אינטליגנציה לאורך החיים לא הניבו תוצאות חד משמעיות. רובם השתמשו בגודל המוח כמדד לאינטליגנציה, ובעוד חלקם טענו שבעלי מוח גדול שורדים טוב יותר, אחרים, במיוחד כאלו שהתמקדו בהבדלים בין פרטים מאותו מין, הראו דווקא את ההיפך.
חלק מהבעיה הוא ההתמקדות בגודל המוח, שנובעת מהעובדה הפשוטה שזה נתון שקל מאוד למדוד, בוודאי בהשוואה לעריכת מבחני IQ לבעלי חיים. אלא שבעוד יש כנראה קשר בין גודל המוח לאינטליגנציה, הוא אינו קשר ישיר ופשוט, במיוחד לא בתוך אותו מין: אנחנו לא יכולים, למרבה הצער, להניח שפרט בעל מוח גדול יותר יהיה בהכרח חכם יותר.
חוקרים מארצות הברית ומקנדה החליטו ללכת בדרך מסובכת, אך מדויקת יותר, ולערוך מבחני אינטליגנציה לציפורים שהם חוקרים, מהמין ירגזי גמבל (Poecile gambeli) – אחד ממיני הציפורים שנוהגים להטמין מזון בקרקע. במחקר שהתפרסם לאחרונה, החוקרים מראים כי ירגזים שהצליחו יותר במבחני זיכרון מרחבי חיו זמן רב יותר, בממוצע, מירגזים שהשיגו תוצאות פחות טובות במבחנים מסוג זה.
מוכווני מטרה
ירגזי גמבל ניזונים בעיקר מחרקים בתקופת הקיץ, אך בחורף, כשהחרקים נפוצים פחות, הם מסתמכים על זרעים שהם טמנו באדמה מבעוד מועד. ולדימיר פרווסודוב (Pravosudov) מאוניברסיטת נבאדה, החוקר הבכיר החתום על המאמר החדש, אמר בראיון לניו-יורקר שהם נראים כאילו הם יודעים בדיוק איפה הזרעים נמצאים. "בכל פעם שאני רואה אותם מוציאים זרעים, הם נראים מאוד מוכווני מטרה. הם לא מחפשים, זה פשוט 'בום', והם שולפים אותו החוצה. כשרואים את זה, זה מאוד מרשים".
פרווסודוב ועמיתיו עוקבים כבר תשע שנים אחרי אוכלוסיית הירגזים בהרי סיירה נבאדה בארצות הברית, ובמשך השנים הם סימנו רבים מהם בטבעות עם תגי RFID: כשהציפור עומדת סמוך לקורא תגים התג משדר תדר רדיו ייחודי, שמאפשר זיהוי של ציפור מסוימת.
החוקרים בנו מתקן שמורכב משמונה קופסאות האכלה, על מסגרת ריבועית עם צלע של 122 סנטימטר. כל קופסת האכלה כוללת קורא תגים, שמזהה ורושם כל נחיתה של ירגזי לידו. כדי לבדוק את יכולת הזיכרון של הירגזים, החוקרים תכנתו את הקופסאות כך שעבור כל ירגזי, רק אחת מהן נפתחה ונתנה לו זרע. ביקורים בקופסאות אכילה אחרות נרשמו בעזרת תגי הזיהוי, אך לא סיפקו לציפורים מזון כלשהו. הקופסאות חולקו בין הירגזים, כך שעבור אחד מהם רק קופסה מספר 2 תיפתח, עבור אחר – קופסה מספר 5, וכן הלאה.
חשיבותו של זיכרון מרחבי
במשך ארבעת ימי הניסוי, החוקרים תיעדו את מספר הקופסאות ה"לא נכונות" שכל ירגזי נחת עליהן, לפני שהגיע לקופסה שנפתחה עבורו. כצפוי, הירגזים נטו לזכור איזו קופסה נפתחה, ולכן בביקורים חוזרים ונשנים במתקן מספר הטעויות, כלומר הנסיונות להוציא אוכל מקופסאות סגורות, הצטמצם. אבל לא כל הירגזים הראו את אותה רמה של זיכרון: חלקם למדו מהר איפה נמצאת הקופסה הנכונה והגיעו ישר אליה, ולאחרים לקח זמן רב יותר, או שהם המשיכו לעשות טעויות מדי פעם.
במחקר קודם הראו החוקרים שהזיכרון של הירגזים, כפי שהשתקף במספר הטעויות שהם עשו, היה קשור לסיכוי שלהם לשרוד את החורף הראשון של חייהם: ציפורים עם זיכרון פחות טוב היו בסיכון גבוה יותר למות. "זה צוואר בקבוק רציני בכל הנוגע לשרידה", הסביר פרווסודוב. "אפילו הבדלים קטנים משפיעים".
כעת, בעזרת תוצאות המבחנים של 227 ירגזים, מראים החוקרים שגם אחרי אותו חורף ראשון, ציפורים בעלות זיכרון טוב יותר, שעושות פחות טעויות במבחנים, חיות זמן רב יותר. באופן כללי, ירגזים חיים כשנתיים, אך ממצאי המחקר מראים שהציפורים בעלות הזיכרון המרחבי הטוב ביותר מגיעות בממוצע לגיל המכובד של שלוש שנים, בעוד אלו שהשיגו את התוצאות הנמוכות ביותר חיו, בממוצע, רק קצת יותר משנה.
"המחקר מראה שלירגזי גמבל עם זיכרון מרחבי טוב יותר יש יותר סיכוי לחיות זמן רב יותר", סיכמה החוקרת קארי בראנץ' (Branch) מאוניברסיטת ווסטרן בקנדה בהודעה לעיתונות. "היכולות האלו מאפשרות להם למצוא מזון מוטמן, וכך להתמודד עם תנאי סביבה קשים ובלתי צפויים, כולל אירועי מזג אוויר קיצוניים שנגרמים בעקבות שינויי האקלים".
למי שזוכר איפה האוכל, יש סיכוי טוב לחיות יותר זמן. ירגזי גימבל מחכה לפתיחת קופסת האוכל שלו במתקן האכלה. על רגלו אפשר לראות את תג הזיהוי | צילום: Vladimir V. Pravosudov, Western University
גמישות מחשבתית? לא חובה
לאחר ארבעה ימי ניסוי שבהם בדקו החוקרים את הזיכרון של הירגזים, הם החליפו את קופסת ההאכלה שנפתחה עבור כל אחד מהם: אם קודם ירגזי מסוים קיבל אוכל רק בקופסה מספר 2, עכשיו הקופסה שנפתחה עבורו הייתה מספר 4, למשל. המטרה הייתה לבדוק את הגמישות המחשבתית של הירגזים – כמה מהר הם מבינים שהתנאים השתנו, ומסתגלים למצב החדש.
אולי במפתיע, לא נמצא כל קשר בין הצלחה במבחן ההסתגלות הזה לבין תוחלת החיים. התיאוריות שקושרות בין אינטליגנציה לחיים ארוכים יותר לעתים קרובות מדגישות את היכולת להסתגל לשינויים, ולהתמודד עם שינויים בלתי צפויים. לפי התיאוריה הזו, היינו מצפים שגמישות מחשבתית תהיה אחת היכולות החשובות ביותר, אך נראה שבמקרה של הירגזים, היא לא תורמת באופן משמעותי לסיכוי שלהם לשרוד. הזיכרון המרחבי חשוב להם הרבה יותר, מן הסתם בשל ההסתמכות שלהם על מזון מוטמן.
החוקרים מדגישים את החשיבות של מחקרים ארוכי טווח על חיות בר, כמו המחקר הזה. הם מאפשרים מעקב אחרי פרטים ומדידה לא רק של מאפיינים גופניים, אלא גם של תכונות כמו זיכרון ויכולות קוגניטיביות אחרות. החוקרים ימשיכו לבחון את התנהגותם של הירגזים בסיירה נבאדה, אך בינתיים, אמרה בראנץ', "אנחנו יכולים לאשר שירגזים יודעים להטמין מזון ולמצוא אותו שוב בעזרת זיכרון מרחבי, ושאלו שעושים זאת טוב יותר, חיים יותר זמן".
