סרטנים זעירים מפרישים ריר זוהר, ומבצעים מצגי אורות מסונכרנים בלילות חשוכים על מנת למשוך נקבות
בשעות החשוכות ביותר של הלילה, כשהשמש כבר שקעה והירח עוד לא עלה, המים הרדודים לחופי איי בוקאס דל טורו בפנמה נראים כמעט שחורים. ואז זה קורה. נצנוץ קטן מאיר את המים, מתפשט ליצירת קו קצר, זוהר בכחול, ונעלם לאחר כמה שניות. מיד לאחריו מגיעים אחרים, מתפשטים החוצה בתבנית מסובכת של הבהובים והבהובי תשובה. "זה נראה כמו כוכבים מנצנצים עם שובלים זעירים של אור", אמר ניקולאי הנסלי (Hensley), שחקר את התופעה.
האחראיות למופע האורות הזה הן צדפוניות (Ostracoda), סרטנים קטנטנים בגודל של גרגר שומשום הנתונים בתוך שריון. לזכרים של חלק ממיני הצדפוניות יש בלוטה מיוחדת, ממנה הם מפרישים ריר שזוהר ומאיר בכחול, ולכן הם זכו לכינוי "גחליליות הים". במאמר שפורסם לאחרונה, הנסלי ועמיתיו הראו שהמין שחי לחופי בוקס דל טורו, שמכונה בשם הזמני EGD, גם מסנכרן את ההבהובים שלו, ממש כמו גחליליות אמיתיות.
הרמז הראשון להתנהגות המסקרנת הזו הגיע כאשר הביולוגים ג'יימס מורין (Morin) וטוד אוקלי (Oakley) שנירקלו באזור לילה אחד. מורין הדליק את הפנס התת-ימי שלו כדי לבדוק משהו על קרקעית הים, ואור הפנס נענה מיד במאות נקודות וקווים זוהרים שצצו סביבם, סיפר אוקלי בראיון לניו-יורק טיימס.
סרטון שמראה את זכרי הצדפוניות מהבהבים:
גלים של אור
החוקרים החלו לערוך תצפיות שיטתיות, וגילו שזכרי הצדפוניות יוצרים מעין גלים של אור שמתפשטים במרחב: נצנוץ של זכר אחד נענה תוך שניות בנצנוצים של שכניו, ואז של זכרים נוספים, עד שמאות סרטנים זעירים מאירים בזה אחר זה. הגלים הללו יכולים להתפשט למרחק של עד עשרה מטרים, הישג מרשים בהתחשב בכך שאורך הצדפוניות לא מגיע אפילו לשני מילימטרים. כמו נרות החנוכה, הסרטנים מאירים במיוחד בלילות חסרי ירח או כאשר הירח כמעט ואינו מאיר – סביב תחילת החודש בלוח השנה הירחי. כאשר אין ירח כלל, "גחליליות הים" יוצרות גלים של נקודות זורחות כל דקה בערך.
בשלב השני אספו החוקרים צדפוניות וגידלו אותן במעבדה, כדי לחקור איך הגלים האלו מתחילים ומתפשטים, ואיך הסרטנים מחליטים מתי לנצנץ. "זה מתחיל בזכר אחד שמפריש כדור קטן של ריר זוהר", אמר הנסלי. "אז הוא מפריש עוד כמה, תוך כדי שחייה, ויוצר מעין קוד מורס של אור במים. ואז עוד זכרים מתחילים במצג האורות שלהם". החוקרים גילו שהזכרים שהיו רחוקים יותר מהזכר שהתחיל את הגל יצרו יותר אותות זוהרים מאשר אלו שנמצאו ממש לידו.
האחראיות למופע האורות הן צדפוניות, סרטנים קטנטנים בגודל של גרגר שומשום הנתונים בתוך שריון. צדפונית מתחת למיקרוסקופ | Shutterstock, D. Kucharski K. Kucharska
פתרון משותף וזוהר
מדוע הצדפוניות זוהרות ומהבהבות? העובדה שרק הזכרים מפרישים את הריר המאיר מספקת רמז לכך: הם עושים זאת כדי למשוך נקבות, ממש כמו שהגחליליות האמיתיות עושות בין העצים. "אנחנו לא בטוחים לגבי התפקיד של סינכרון ההבהובים", אמר הנסלי. "כרגע, אנחנו יודעים רק שהמצגים האלו נועדו למשוך בנות זוג". ייתכן שזו גם הסיבה שזכרים שנמצאים קרוב לזכר מנצנץ מהבהבים פחות – יש להם סיכוי קטן יותר למשוך את הנקבות כאשר היריב שלהם נמצא ממש לצידם.
זוהי דוגמה מרשימה במיוחד לאבולוציה מתכנסת – מקרה בו איבר, תכונה או התנהגות מסוימת מתפתחים במקביל ובאופן בלתי תלוי אצל מינים שונים של בעלי חיים, כדי להתמודד עם תנאים סביבתיים דומים. לא כל תכונה דומה היא אבולוציה מתכנסת: למשל, הידיים שלנו דומות לידיים של השימפנזים משום שאנחנו קרובים אליהם מבחינה אבולוציונית, ושנינו ירשנו את הידיים האלו מהאב הקדמון המשותף לנו, שהיה מן הסתם בעל ידיים דומות מאוד. זוהי אינה אבולוציה מתכנסת, כי הידיים שלנו הגיעו ממקור משותף, לא התפתחו בנפרד. אבל הגחליליות והצדפוניות אינן קרובות זו לזו כלל – האב הקדמון המשותף להן חי לפני כחצי מיליארד שנים, ודי ברור שהוא לא יצר אותות זוהרים כדי למשוך נקבות. היכולת הזו התפתחה בנפרד אצל שתי קבוצות שנתקלו באותה בעיה: הצורך למשוך נקבות כאשר הם פעילים בלילה. הפתרון המשותף שהתפתח אצלן נותן לנו מופעי אורות מרהיבי עין, ביערות ומתחת לפני הים.
המופעים הליליים האלו נמצאים עתה בסכנה, בגלל סוג של זיהום שאנחנו לרוב לא שמים לב אליו - זיהום אור. פנסי הרחוב, פנסי המכוניות, האור שבוקע מחלונות הבתים - כל אלו הופכים גם את הלילות החשוכים ביותר, נטולי הירח, לבהירים ומוארים. בעלי החיים הליליים מתקשים להסתגל לתאורה הקבועה הזו. אוקלי אמר בראיון לכתב העת Science שחלק מהמינים המאירים עלולים להיעלם לפני שחוקרים יספיקו לתעד אותם. "אנו חשים שאוזל הזמן לצאת ולראות מה עוד יש שם", הוסיף.
