מחקר חדש: דובי הגריזלי במערב קנדה מתחלקים לכמה קבוצות גנטיות, שאזורי המחיה שלהן חופפים לאזורים בהם חיו שבטים שונים של בני אדם – ככל הנראה משום שהם מסתמכים על משאבים דומים

בני אדם חיים כבר כ-14 אלף שנים לפחות בחופים הצפון-מערביים של צפון אמריקה, באזור שהוא היום מערב קנדה. כמו בני אדם בכל העולם, התושבים המוקדמים של האזור הזה חיו מהאדמה וממקורות המים: ליקטו פירות ועשבים, צדו חיות ביער, וגם דגו, אספו צדפות ואצות וצדו יונקים ימיים באוקיינוס ובנהרות. 

לצד בני האדם חיו דובי הגריזלי (Ursus arctos horribilis) – יונקים גדולים אוכלי כל, שמתקיימים גם הם על שילוב של צמחים ובשר, ומסתמכים לא מעט על דגי נהרות. המיתולוגיות של השבטים שישבו באזורים אלו אלפי שנים מספרות כי בני האדם למדו מהדובים אילו צמחים טובים למאכל, שכן הם ניזונים מתפריט דומה לשלנו. עכשיו מקבל הקשר הזה בין דובים לבני אדם תוקף מחקרי: מאמר שהתפרסם לאחרונה מראה כי הדובים בחוף המרכזי של קולומביה הבריטית, המחוז המערבי של קנדה, מתחלקים לשלוש קבוצות גנטיות, והטריטוריות שלהן קבוצות חופפות לאלו של שבטים בעלי שפות שונות. נראה שהצרכים הדומים של הדובים ושל בני האדם הובילו אותם ליישב את אותם אזורים ממש.

דמיון מפתיע במפות

החוקרים אספו דגימות DNA מ-147 דובי גריזלי, בשטח של כ-23,500 קילומטרים רבועים – דומה לשטחה של מדינת ישראל. כדי לעשות זאת, הם הציבו "מלכודות DNA" עבור הדובים: הם ערמו עלים ומקלות וכיסו אותם בשמן דגים. "לנו זה מריח ממש, ממש נורא, אבל את הדובים זה מאוד מסקרן", אמרה לורן הנסון (Henson), שהובילה את המחקר, לאתר כתב העת Science. מסביב לערמות המסקרנות פיזרו תיל דוקרני, שתפס שערות מפרוותם של הדובים שבאו להריח את שמן הדגים, בלי לפגוע בהם. לאחר שהדובים הלכו החוקרים אספו את השערות והפיקו מהן את החומר הגנטי. 

הממצאים הראו כי הדובים באזור זה מתחלקים לשלוש קבוצות גנטיות – אוכלוסיות שכמעט לא התרבו זו עם זו, כל אחת בטריטוריה נפרדת. החוקרים ציפו שהגבולות בין אזורי המחיה של הקבוצות האלה יהיו מחסומים טבעיים, כמו נהרות והרים, או מחסומים מלאכותיים, כמו כבישים ועיירות. אבל להפתעתם, הטריטוריות של שלוש הקבוצות לא התאימו למכשולים שנראו בשטח.

עם זאת אזורי המחייה של אוכלוסיות הדובים התאימו למפה אחרת. "הסתכלנו על המפה של השפות המדוברות באזור ושמנו לב לדמיון מדהים ביניהן", אמרה הנסון. הטריטוריות של שלוש הקבוצות הגנטיות של הדובים תאמו במידה רבה לאזורים שבהם התיישבו שבטים דוברי בשפות ממשפחות שונות. השבטים שדיברו בשפות צימנשיאניות (Tsimshianic) חלקו את אזור המחיה שלהם עם קבוצת דובים אחת, השבטים שלשונם שייכת למשפחה הווקאשנית-צפונית (Northern Wakashan) חיים לצד דובים מקבוצה אחרת, והשבטים שדוברים שפות ממשפחת הסלישאן-נוקסאלק (Salishan Nuxalk) התיישבו באזור שבו ישבו הדובים מהקבוצה השלישית.

מפת האזור המתמצתת את ממצאי החוקרים | מתוך מאמר המחקר Henson et al
דמיון מפתיע בין הטריטוריות של אוכלוסיות הדובים למיפוי של שפות הילידים. מפת האזור המתמצתת את ממצאי החוקרים | מתוך מאמר המחקר Henson et al

צרכים דומים, טריטוריות דומות

שתי מסקנות עולות מהממצאים. הראשונה היא שאזורי המחיה של הדובים לא היו תחומים במכשולים בלתי עבירים. כל קבוצה גנטית נשארה באזור שלה, לא היה משום שהדובים לא יכלו לעבור לאזור אחר, אלא משום שהם לא היו צריכים – כל מה שהיה דרוש להם נמצא בטריטוריה שלהם. התשובה לשאלה מדוע הדובים נמצאים בשטח מסוים, כתבו הנסון ועמיתתה ג'וליה וולקוס (Walkus), באתר The Conversation, "עשויה להיות קשורה יותר למה שהסביבה יכולה לספק, מאשר לגבולות שהיא מציבה".

המסקנה השנייה היא שהמשאבים הנחוצים לדוב דומים מאוד לאלו שנחוצים לאדם – וכך בני האדם והדובים התיישבו ממש באותם אזורים. "הצרכים שלנו ושל הדובים דומים במקרים רבים, וזה הגיוני שנישאר באותו אזור, שבו יש מספיק משאבים בשביל לספק לנו מזון", אמרה וולקוס בראיון לאתר CBC. "זה בבירור מתיישב עם העובדה שרבים משבטי הילידים רואים בדובים קרובי משפחה של האדם". 

בעשרות השנים האחרונות פעילות האדם משנה את הסביבה של מערב קנדה במגוון דרכים - מכריתת יערות וסלילת כבישים שחוצים את אזורי המחיה של בעלי החיים, ועד דייג מוגבר של דגי סלמון, שעלול לפגוע בדובים שמסתמכים עליהם כמקור מזון. החוקרים משתפים פעולה עם קבוצותשמנטרות את מצבם של דובי הגריזלי, והם מקווים כי המידע שאספו יעזור לשמור על עליהם, כמו גם על המערכת האקולוגית כולה במערב קנדה – הסביבה שסיפקה את צרכיהם של דובים ושל אנשים במשך אלפי שנים, אך עתה נמצאת בסכנה. 

סרטון קצר על פרויקט המעקב אחר אוכלוסיות דובי הגריזלי באמצעות "מלכודות DNA" (באנגלית):