מה הרגיש הארטמוריפיס?

עידן המזוזואיקון מזוהה מעל הכול עם הדינוזאורים – אותם יצורים קדומים ומרתקים שמסעירים את הדמיון. פחות ידוע על מגוון היצורים שקדמו להם. אולם לאחרונה פרסמו חוקרים מאוניברסיטת דייוויס בקליפורניה ממצאים על מאובן של אֶרֶטמוֹרִיפִּיס (Eretmorhipis carrolldongi), זוחל קדום ששופך אור חדש על מגוון היצורים שקדמו לעידן הדינוזאורים.

האֶרֶטמוֹרִיפִּיס שייך לסדרה של זוחלים קדומים בשם Hupehsuchia, שנחשבים לחלק מקבוצת הדיאפסידה, כלומר יש להם גולגולת בעלת שני פתחים בכל צד. לאותה קבוצה שייכים גם הזוחלים בני זמננו, וכן העופות והדינוזאורים הקדומים. בגלל מיעוט הממצאים של מאובני זוחלים ימיים גדולים מתחילת תקופת הטריאס (התור הראשון בעידן המזוזואיקון, לפני כ-250 מיליון שנה) העריכו עד כה שמרבית הזוחלים הימיים של התקופה ההיא דמו לאיכטיוזאורוס, שמבנהו מזכיר דג. אולם הממצא החדש מרחיב את השונות של המינים שחיו אז ושופך אור חדש על קצב ההתפתחות האבולוציונית של יצורים בתקופה ההיא.

האֶרֶטמוֹרִיפִּיס היה מוכר למדענים עד כה ממאובנים חלקיים, ורק לאחרונה התגלו בסין מאובנים נוספים, שאיפשרו להרכיב תמונה ברורה של מבנה השלד ולחשוף את שלל המוזרויות שלו. מגודלו של השלד אפשר להסיק כי אורכו של הארטמוריפיס היה כ-70 סנטימטר וגופו ארוך ומוצק. היה לו ראש קטן עם עיניים זעירות בצד. גופו היה מכוסה קשקשים והגפיים מצוידות בסנפירים. מבנה החוטם בגולגולת הארטמוריפיס התפצל לשני חלקים והיה שונה מאוד מהחוטם של זוחלים קדומים אחרים. למעשה הוא מזכיר את מבנה הגולגולת של הברווזן בן זמננו, שאיננו זוחל אלא יונק ביב אוסטרלי.

מאובנים שהתגלו בעת האחרונה איפשרו לשחזר את שלד האֶרֶטמוֹרִיפִּיס ולדמיין כיצד הוא נראה | איור: Gianluca Danini, אונ' קליפורניה

עבודה בלשית

גודל העין בגולגולת של מאובן יכול לרמז על חדות הראייה של היצור החי. על כן, לפי גודל העיניים הקטן יחסית לגוף אפשר להניח שהארטמוריפיס לא היה בעל ראייה טובה במיוחד. מתוך היכרות עם בעלי חיים בני זמננו אנו מבינים שבעלי חיים שראייתם לקויה מסתמכים בדרך כלל על חושים אחרים כדי לקבל מידע על סביבת המחיה שלהם – למשל עטלפים או דולפינים שמסתמכים על חוש השמיעה בעזרת סונאר ביולוגי. אולם מאחר שאיברי החישה הם רקמות רכות שאינן מתאבנות או משתמרות, קשה לקבוע מהו אותו חוש נוסף שעליו הסתמך הזוחל הימי כדי לקבל מידע על הסביבה. עם זאת אפשר לבחון בעלי חיים שחיים כיום ולנסות לשלול אפשרויות שהמאפיינים הפיזיים לא מתאימים להן.

השימוש בסונאר נפסל מכיוון שלא מצאו בשלד של הארטמוריפיס שום התאמה במבנה האוזן שמעידה על שימוש בסונאר, כגון הפרדה פיזית בין עצמות הלסת לעצמות האוזן שתאפשר לבעל החיים לא לשמוע את עצמו במקום את ההחזר.

ההשערה השנייה היתה חישה כימית. הרי מדובר בזוחל, אז אולי הוא השתמש בלשונו כמו נחש כדי לקבל מידע כימי על הסביבה? חישה כימית אצל זוחלים נעשית באמצעות איבר יעקובסון, שהוא איבר הרחה נוסף לאף שמאפשר לזהות תרכובות כימיות בריכוזים נמוכים במיוחד. נחשים, לדוגמה, משתמשים באיבר הזה להרחת טרף ולתקשורת. אצל זוחלים איבר יעקובסון נמצא בעצם וומר בגולגולת, בין האף לפה. אולם במאובן הארטמוריפיס לא נמצא שום מבנה בעצם המאפיין את הימצאותו של איבר יעקובסון.

האפשרות השלישית היא חישת חשמל, שנעשית על ידי קולטנים המסוגלים לקלוט גירוי חשמלי שנוצר בגופם של יצורים חיים. החוש קיים אצל מגוון רחב של בעלי חוליות ודגים, וכן אצל יונקים כמו הדולפין והברווזן. חישת החשמל נפוצה יותר במים, בהיותם מוליכי חשמל טובים. כיום לא מוכרים זוחלים בעלי חישת חשמל אבל זה לא פוסל את האפשרות שבעבר היו זוחלים כאלה ושהחוש הלך לאיבוד במהלך האבולוציה.

הדמיון הגדול בין מבנה הגולגולת של הארטמוריפיס לזו של הברווזן מעיד על האפשרות שלזוחל הקדום היה חוטם חישה. החללים ב"מקור" של הברווזן מכילים קולטנים המאפשרים לו לחוש בטרף שמסתתר בבוץ. האזור שבו נמצאו המאובנים, בסין של היום, היה מכוסה בעבר בים רדוד, כך שהשילוב בין מבנה הגוף והגיאולוגיה של האזור מעלה את ההשערה שהוא אכן ניזון מסרטנים קטנים.