מחקר מצא שכדי להזין את כל אוכלוסיית העולם, מוצרי מזון בסיסיים יצטרכו לעבור כ-2,200 ק"מ בממוצע מהשדה לצלחת. פחות מזה – המונים יגוועו מרעב
לאורך רוב ההיסטוריה האנושית המתועדת, החל מהמהפכה החקלאית ואילך, בני אדם הסתמכו בעיקר על גידול מקומי של מזון כדי לספק את מרבית צרכיהם. עם התפתחות הטכנולוגיה, הסחר במזון התרחב מאוד וכיום הגלובליזציה מאפשרת לקלח תירס שנקטף היום בשדות הפוריים של ארצות הברית להיות מחר על שולחנה של משפחה בישראל או על פס הייצור במפעל לעיבוד מזון בסין. המסחר הגלובלי מאפשר לאנושות להתגבר על תנאי אקלים קשים שנוצרים לעיתים במקומות מסוימים וכך לצמצם את הסכנה לרעב עקב פער בין היצע המזון הזמין לביקוש. יחד עם זאת אנחנו מפתחים בו תלות ומשלמים מחיר סביבתי על הובלת הסחורות.
עבור רובנו רשת הסחר העולמית שקופה בדרך כלל, וכמעט שאיננו חושבים עליה. אך בימי משבר כמו אלה שאנו חווים כיום בעקבות מגפת הקורונה, אנו רואים כי הסחר העולמי אינו מובן מאליו. בשעה שמדינות רבות סגרו את גבולותיהן, התעורר החשש כי במקומות מסוימים ייווצר מחסור בחלק ממוצרי המזון. מאחר שהתזונה בישראל מבוססת במידה רבה מאוד על חומרי גלם מיובאים, החשש היה גדול גם כאן, אך בפועל הוא התבדה – פרט למחסור בביצים לקראת פסח.
בימים כתיקונם יש אינטרס ברור לייעל את המסחר במזון, ולא רק מסיבות כלכליות. המרחק שעוברים מוצרים חיוניים כמו דגנים, קטניות, ירקות ובשר בדרך מהחקלאי לצלחת קשור קשר הדוק לפליטות גזי החממה, שכן צריך לשרוף דלק כדי לשנע מזון, ומשפיע גם על איכות המזון, שמאבד מטריותו ככל שהזמן חולף. לכן עולה השאלה עד כמה אפשר לצמצם את המרחק בין מקום הגידול של המוצרים ליעדם?
בימים כתיקונם יש אינטרס ברור לייעל את המסחר במזון, ולא רק מסיבות כלכליות. אילוסטרציה: Shutterstock
מפת המזון העולמית
חוקרים מאוניברסיטת אלטו בפינלנד, בשיתוף מכוני מחקר מאוסטרליה, גרמניה וארצות הברית, ערכו ניתוח גלובלי שתוצאותיו התפרסמו בכתב העת Nature Food. החוקרים מיפו את ייצור המזון מסוגים שונים ברחבי העולם, ובמקביל עקבו אחרי דפוסי הצריכה של אותם מוצרים. בהסתמך על המיפוי הזה הם בדקו איך אפשר לשנות את קשרי המסחר כדי לצמצם למינימום את המרחק שהמזון עובר ובכל זאת לספק את צרכי כל האנשים בעולם. החוקרים התמקדו לשם כך בשישה סוגי גידולים שמספקים חלק משמעותי מהתזונה העולמית: דגנים מאזורים ממוזגים (חיטה, שעורה ושיפון), אורז, תירס, דגנים מאזורים טרופיים (דוחן ודורה), קסאווה וקטניות.
מהממצאים עולה כי אם נגביל את תנועת המזון לכמאה קילומטר נוכל לספק את צרכיה של כשליש מאוכלוסיית העולם בלבד. כדי להזין את האנושות כולה, המרחק המזערי הממוצע שיעברו הגידולים שנבדקו יהיה גדול בהרבה: כ-2,200 ק"מ. הגידולים המרכזיים שהכתיבו את המרחק הגבוה הזה הם הדגנים מהאזורים הממוזגים והאורז, שתופסים מקום מרכזי על הצלחת של אנשים בחלקים נרחבים של העולם.
הניתוח שערכו החוקרים אִפשר להם להשוות בין מערכת הסחר הנוכחית למערכת האופטימלית שהם יצרו, מבחינת סוגי קשרי המסחר בין המדינות. מההשוואה ניכר כי מערכת הייצוא והייבוא האופטימלית בצפון אמריקה דומה מאוד למערכת הקיימת בפועל, ובשתיהן ארצות הברית היא יצואנית המזון הגדולה ביותר. לעומת זאת, ייבוא המזון באפריקה, אסיה ואירופה פחות מגוון במערכת האופטימלית בהשוואה למציאות. כלומר באזורים האלה מייבאים הרבה מוצרי מזון שיכלו לקבל ממקורות קרובים יותר.
ניתוחים כאלה, שמסתכלים על תנועות המזון בכדור הארץ בצורה כוללת, מאפשרים לנו לבחון תרחישים שונים לשינוע המזון שאנו אוכלים. על ידי כך אפשר לנסות לשפר את תפקוד מערכת אספקת המזון העולמית כדי לייעל אותה ולצמצם את טביעת האצבע שהיא מותירה על הסביבה. עם זאת, ברור שיש עוד גורמים רבים שמשפיעים על תנועת המזון העולמית, לדוגמא העדפות מזון , כמות צריכת הבשר במקומות שונים בעולם אשר נמצאת בעלייה, וכמובן שיקולים כלכליים. מחקרים עתידיים אשר יקחו גורמים אלו בחשבון יוכלו לספק תמונה מקיפה יותר של מערכת המזון העולמית.
