אחד הקשיים בבלימת היעלמות של מינים הוא להוכיח שמאמצי המניעה מועילים. מודל חדש מציג לראשונה דרך למדוד את הצלחת המאבק נגד ההכחדה הגדולה

מדי שנה אלפי מינים של צמחים ובעלי חיים נעלמים מהעולם לבלי שוב. לדעת חוקרים רבים אנחנו נמצאים כבר היום בעיצומה של ההכחדה השישית: תקופה של היעלמות המונית של מינים, בדומה לחמש ההכחדות הקודמות ששינו את פני החיים בכדור הארץ. הגורם הפעם אינו פגיעת מטאוריט או התפרצויות געשיות, אלא הפעולות שלנו עצמנו. הרס בתי גידול, זיהום הסביבה ושינויי אקלים האיצו את הקצב שבו מינים נכחדים לפי אלף עד עשרת אלפים משיעורו בעבר.

הנתונים האלה מדאיגים מאוד, אך אין זה אומר שאיננו יכולים לעשות דבר כדי למתן את אובדן המינים. בתחילת שנות ה-90 חתמו 109 מדינות, ביניהן ישראל, על אמנת המגוון הביולוגי (Convention on Biological Diversity). מטרותיה העיקריות הן "שימור המגוון הביולוגי, שימוש בר-קיימא במרכיביו וחלוקה הוגנת ושוויונית של התועלת הנובעת ממשאבים גנטיים". המדינות החתומות השקיעו משאבים בצמצום אובדן המינים בשטחן, אך קשה להעריך עד כמה הצליחו בכך.

כדי לבדוק אם תוכניות לשימור המגוון הביולוגי אכן פועלות צריך לבדוק לא רק את מידת ההשקעה בכל מדינה ואת קצב אובדן המינים, אלא גם את קצב הגידול החקלאי והתעשייתי, שעלול להקשות על שימור המינים. זה מה שעשו חוקרים מבריטניה וצפון אמריקה במחקר חדש. המודל שפיתחו יכול לחזות את הירידה בקצב אובדן המינים שהשקעה מסוימת תוביל אליה, בהתאם ל"לחץ ההתפתחות האנושית", כלומר תוספת של שטחים חקלאיים או בנויים וגידול בתיעוש.

היות שאיננו יכולים לחשב במדויק את קצב אובדן המגוון הביולוגי, החוקרים העריכו אותו על פי הירידה בגודל האוכלוסייה של יונקים וציפורים מסוימים. המדד לכך נלקח מהשינוי במעמדם של המינים הללו ב"רשימה האדומה" של האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN), למשל ממעמד של "פגיע" ל"בסכנת הכחדה", או מ"בסכנת הכחדה חמורה" ל"נכחד בטבע". החוקרים בדקו את כל השינויים האלו מ-1996 עד 2008 ובחנו היכן הם התרחשו, וכך חישבו עבור כל אחת מהמדינות החתומות על האמנה "ציון ירידה במגוון הביולוגי" (Biodiversity Decline Score, או BDS בקיצור).

כמצופה, הציונים שקיבלו המדינות היו מגוונים מאוד. החוקרים הראו ששבע מדינות בלבד אחראיות ל-60 אחוז מאובדן המגוון הביולוגי בעולם: אינדונזיה, מלזיה, פפואה גיניאה החדשה, סין, הודו, אוסטרליה וארצות הברית – שרוב המינים שאבדו בה היו בהוואי. לעומת זאת, בשבע מדינות אחרות לא רק שהמגוון הביולוגי לא פחת, אלא אפילו גדל: מאוריציוס, איי סיישל, פיג'י, סמואה, טונגה, פולין ואוקראינה.

השלב השני היה להשוות בין הציון של המדינות להשקעה שלהן בשימור, מ-1992 עד 2003. ההשקעה נמדדה ארבע שנים לפני אובדן המגוון הביולוגי, מתוך הנחה שנדרש לה זמן לבוא לידי ביטוי בשטח. החוקרים התחשבו גם במדדים של התפתחות אנושית: תוצר לאומי גולמי, גידול באוכלוסייה, גידול בשטחים חקלאיים ועוד.

החדשות הטובות העולות מהמודל שבנו הוא שהשקעה בשימור אכן פועלת: ככל שהושקע יותר כסף, אובדן המגוון הביולוגי פחת. האובדן החציוני של 109 המדינות היה נמוך ב-29 אחוז ממה שהיה צפוי להיות אלמלא הושקעו משאבים בשימור.

כצפוי, ככל ש"לחץ ההתפתחות האנושית" גדל, כך גבר גם אובדן המינים. לפי המודל, אפשר לחשב כמה כל מדינה צריכה להשקיע על מנת להשיג מטרה כלשהי, למשל ירידה של 50 אחוז בקצב אובדן המגוון הביולוגי, בהתחשב במצבה הכלכלי והחברתי. החוקרים מקווים שכך המודל שלהם יוכל להפוך לכלי חשוב לקביעת מדיניות.

ג'ון גיטלמן (Gittleman), שהוביל את המחקר, אמר: "המודל מספק מסגרת שמאפשרת לנו לאזן את ההתפתחות האנושית עם שימור המגוון הביולוגי. לדעתי, זוהי מסגרת מדעית-אמפירית של קיימות אמיתית".

אנתוני וולדרון (Waldron), מכותבי המאמר, הוסיף: "במשך 25 שנה ידענו שעלינו להשקיע משאבים בשימור הטבע, או לעמוד בפני הכחדה בדרגה דומה לזו שהרגה את הדינוזאורים. אבל ממשלות ותורמים לא תמיד היו מוכנים להפנות את התקציבים הדרושים, לעיתים קרובות משום שחסרו ראיות רציניות לכך שהכסף שמושקע בשימור אכן מפיק תוצאות. אנו מקווים שממצאינו יעודדו את מקבלי ההחלטות לאמץ את החזון החיובי של "פסגת כדור הארץ" (ועידת ריו), ולממן את ההגנה על המגוון הביולוגי בכדור הארץ".