כאשר זבובים רואים זבובים מתים, ההזדקנות שלהם מואצת. מחקר חדש מגלה את הבסיס הנוירולוגי לכך, ועשוי לשפוך אור חדש על תהליכי ההזדקנות אצל האדם
בעלי חיים מושפעים מהסביבה ללא הרף. רשמיהם מהסביבה – זיהוי מזון, סכנות או הזדמנויות לרבייה – משפיעים על תוחלת החיים שלהם ועל בריאותם, כולל ההזדקנות. מחקרים רבים שבודקים את השפעת הסביבה על ההזדקנות מתמקדים בחיות מודל פשוטות כמו זבובי דרוזופילה (Drosophila melanogaster) ותולעי סי אלגנס (Caenorhabditis elegans). החוקרים מחפשים גירויים שמשפיעים על ההזדקנות, ומנסים לזהות את הקולטנים ותאי העצב שמעורבים בזיהוי הגירויים האלה.
לפני שנה גילו חוקרים שאחד הגירויים הללו הוא חשיפה למוות. אחרי שזבובי דרוזופילה רואים או מריחים זבובים מתים רבים, הם נמנעים מקרבתם של זבובים אחרים, עמידותם לרעב נחלשת, מאגרי השומן שלהם פוחתים מהר וחייהם מתקצרים. הם לא היחידים שמגיבים באופן שלילי למוות: אצל בעלי חיים רבים, בהם האדם וקופי האדם, עולות רמות ההורמונים שמופרשים במצבי לחץ.
אחרי שזבובי דרוזופילה רואים זבובים מתים רבים, מאגרי השומן שלהם פוחתים מהר וחייהם מתקצרים. זבובי דרוזופילה חיים לצד זבובים מתים | Christi Gendron, CC-BY 4.0
מוליך עצבי לעבר ההזדקנות
במחקר חדש, חוקרים מארצות הברית בחנו את המעגלים העצביים ודפוסי העברת המידע החושי שגורמים לשינויים הגופניים אצל זבובים שנחשפו למוות של זבובים אחרים. הם זיהו חלבונים שמשפיעים על פעילות תאי העצב במוח, ומעגלי עצבים שגרמו להתקצרות חייו של הזבוב אחרי שהוא היה ליד זבובים מתים. הם מצאו שהחשיפה של הזבובים למוות השפיעה על קבוצת תאים שיש להם קולטן למוליך העצבי סרוטונין, וגרמה להם להגביר את פעילותם. כשהחוקרים השתיקו את הפעילות של התאים האלה, התבטלו ההשפעות של החשיפה למוות.לעומת זאת, כאשר החוקרים גרמו לתאי העצב לפעול, הזבובים מתו מוקדם - גם אם לא נחשפו לזבובים מתים.
החוקרים מצאו שבתהליך הזה משתתפות עוד כמה תרכובות, למשל חלבונים קצרים דמויי אינסולין, שעדיין לא ידוע איך הן משפיעות על תהליך ההזדקנות. כמובן, מדובר בינתיים רק בזבובים: יש הבדלים בין דפוסי החישה של בעלי חיים שונים, כי מערכות החישה של כל בעל חיים התפתחו באבולוציה באופן שונה, בהתאמה לסביבה שבה הוא חי. לכן לא ברור עד כמה, אם בכלל, מידע על החישה של בעל חיים אחד יספק תובנות לגבי החישה של בעל חיים אחר, למשל האדם.
ועדיין, התקווה היא שאם נבין את המסלולים העצביים שדרכם תפיסת המוות משפיעה על הגוף, נוכל להבין איך פעילות המוח בתנאי לחץ משפיעה על הגוף וההתנהגות. כך נוכל לטפל באנשים שנחשפים למוות באופן שגרתי, כמו רופאים, חיילים קרביים ואנשי כוחות הביטחון.
