ילדי העיר
וילדי הכפר

באנגלית נהוג לומר שבשביל לגדל ילדים דרוש כפר שלם – "It takes a village to raise a child". ההורים אינם יכולים לעשות זאת לבדם: אנשים רבים נוספים מהקהילה מעורבים בטיפול בילדים ובחינוכם.

אם נסתכל על הדרך בה ילדים גדלים במדינות מערביות, במיוחד בכל הנוגע לתינוקות ופעוטות, נגלה שהמציאות לא ממש מתאימה לביטוי. רוב הילדים בשנים הראשונות לחייהם מטופלים בעיקר על ידי הוריהם, לעתים בעזרת מטפלת או קרוב משפחה, אך לא הרבה יותר מכך. במקרים רבים יש אדם אחד שאחראי על הטיפול בילד, ונמצא איתו לבדו רוב שעות היום – בדרך כלל זו האם. 

גם הפסיכולוגיה ההתפתחותית נוטה להדגיש את חשיבותה של דמות האם, או דמות ההורה, בחייו של התינוק. אחת התיאוריות העיקריות הנוגעות להתפתחות של תינוקות ופעוטות נקראת תיאוריית ההיקשרות, ופיתח אותה הפסיכולוג הבריטי ג'ון בולבי (Bowlby). התיאוריה מתמקדת בקשר שנוצר בין התינוק לבין הדמות המטפלת העיקרית שלו. בעבר היה ברור שאותה דמות היא האם, היום זה כבר השתנה – אך ההנחה היא עדיין שהתינוק יוצר קשר עם דמות אחת, או לכל היותר שתיים. 

אחת הביקורות שמושמעות לעתים קרובות נגד תיאוריית ההיקשרות, היא התבססותה על מחקרים שהתבצעו כמעט כולם בעולם המערבי. יש פסיכולוגים וסוציולוגים שטוענים שתרבויות אחרות מגדלות את הילדים אחרת, ומחקר על תרבויות אלו יכול לחשוף גישות שונות, שאולי יש להן יתרונות על הגישה שלנו. 

כל זה הוביל חוקרים מאנגליה לבחון את הטיפול בילדים מגיל אפס עד ארבע בשבט של ציידים-לקטים, החיים ביערות הרפובליקה של קונגו. הם גילו שכאשר אחד הילדים בשבט בוכה הוא נענה כמעט מיד על ידי מישהו שמנחם אותו – אך רק בכמחצית המקרים, המישהו הזה הוא אמו. מלבדה היו עוד מטפלים פוטנציאליים רבים, בחלק מהמקרים עד 15, שדאגו להרגיע את התינוקות, לקחת אותם על הידיים ולהאכיל אותם. האם יש לנו מה ללמוד מהם?

במערב, במקרים רבים אדם אחד אחראי על הטיפול בילד בשנות חייו הראשונות, לרוב זו האמא. אמא בבית עם שני פעוטות | צילום: Myroslava Malovana, Shutterstock

לגדול אצל ציידים-לקטים

במחקר עקבו החוקרים אחרי 18 תינוקות ופעוטות מאוכלוסיית בֶּנדגֶ'לה בה-יקה (Mbendjele BaYaka), ובדקו מי נמצא איתם ומי מגיב לבכי שלהם במשך שעות היום. הם גילו שהילדים כמעט לעולם לא הושארו לבד, וכאשר בכו מיד ניגש מישהו כדי לטפל בהם. תינוקות בני פחות משנה וחצי בילו כשלושה רבעים משעות היום על הידיים, על מנשא על הגב, או במגע אחר עם מטפל. כמעט במחצית מהפעמים, המטפל הזה לא היה אמא שלהם. 

המטפלים יכלו להיות כמעט כל אחד מהקהילה, גם נשים וגם גברים, גם מבוגרים וגם נערים, או אפילו ילדים גדולים יותר. החוקרים תיעדו עשרה מטפלים ויותר שהגיבו, בזמנים שונים, לבכי של אותו ילד, אבל גם מצאו שאת רוב זמנו בילה כל ילד עם לא יותר משלושה-ארבעה מטפלים. זה חשוב, משום שמחקרים במערב מצאו שתחלופה גבוהה מדי של מטפלים עלולה לפגוע ביכולת של הילד ליצור איתם קשרים בריאים. 

המחקר הבריטי אמנם קטן יחסית, אבל ממצאיו שלו דומים לאלו שנמצאו במחקרים קודמים על קבוצות של ציידים-לקטים. ייתכן, אומרים החוקרים, שזו הגישה לגידול ילדים אצל שבטים שחיים בצורה כזו. יש לכך חשיבות, שכן עד לא מזמן, במונחים אבולוציוניים, כל האנושות חיה כציידים-לקטים. אם זו הדרך שבה ציידים לקטים מגדלים ילדים, יכול להיות שכך גדלו ילדים במהלך רוב ההיסטוריה האנושית.

הממצאים על גידול הילדים הקהילתי עולים בקנה אחד עם מחקרים קודמים על חברות של ציידים-לקטים. ילדים משבט בֶּנדגֶ'לה בה-יקה בקונגו | צילום: ניקהיל צ'ודרי, אוניברסיטת קיימברידג'

גישות שונות

החוקרים מדגישים במאמר שאין להתייחס לאוכלוסיות כמו בֶּנדגֶ'לה כאל מעין "מאובנים חיים", שריד מזמנים היסטוריים: אלו אוכלוסיות מודרניות, שגם הן עברו שינויים בעשרת אלפים השנים האחרונות, ולא בהכרח שמרו על כל פרט מחיי אבותיהם. עם זאת, אורח חייהם דומה יותר לאורח החיים שהיה נפוץ אז, בהשוואה לשלנו. 

"במשך יותר מ-95 אחוזים מההיסטוריה האבולוציונית שלנו, חיינו כציידים-לקטים", אמר ניקיל צ'ודרי (Chaudhary), שהוביל את המחקר, בהודעה לעתונות. "לכן, חברות בנות זמננו של ציידים-לקטים יכולות לתת לנו רמזים לגבי מערכות גידול שאליהן הילדים, התינוקות, האמהות עשויים להיות מותאמים  פסיכולוגית". המוח שלנו, ולכן המערכות הפסיכולוגיות שלנו, עוצבו במשך מאות אלפי שנים של ציד וליקוט, אומרים החוקרים. אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שגידול הילדים במשך אותן מאות אלפי שנים נעשה בצורה שאותה אנחנו רואים אצל בֶּנדגֶ'לה וחברות דומות. אבל אם זה המצב, זה אומר משהו על התנאים שבהם המוח שלנו התפתח, ולהם הוא עשוי להיות מותאם.

אם ההנחות האלו נכונות – וזו עדיין שאלה פתוחה – הן עשויות להצביע על חסרונות הגישה המערבית לטיפול בילדים. "המערכת של המשפחה הגרעינית במערב רחוקה מאוד מהארגון הקהילתי של חברות ציידים לקטים כמו המבנדגלה", אמר צ'אודרי. לא רק שיש פחות אנשים שמטפלים בתינוקות במערב, מחקרים מראים שהם גם נמצאים פחות במגע עם מטפלים בהשוואה לתינוקות של מבנדג'לה, ונשארים לבכות זמן רב יותר עד שמישהו מגיע לטפל בהם. יש פסיכולוגים התפתחותיים שגם ממליצים להורים לתת לילד לבכות ולהירגע בעצמו ולא לגשת אליו מיד, כדי שלא יפתח תלות בהורים – והגישה הזו עדיין נמצאת במחלוקת בין אנשי המקצוע. החוקרים במחקר החדש מציינים שילדי מבנדג'לה לא מראים קושי התפתחותי, תלות או חוסר עצמאות, ובמקרים רבים הם נראים עצמאיים יותר מילדים מערביים בני גילם. מצד שני, יש גם מחקרים שמראים שלתת לתינוק לבכות לא פוגע בהתפתחותו – ייתכן בהחלט שתינוקות מסוגלים לגדול ולשגשג תחת שתי הגישות. 

ייתכן שהמוח שלנו עוצב בתנאים אבולוציוניים שבהם כל הקהילה מסייעת בטיפול בילדים ופעוטות. נשים עם תינוקות וילדים במדגסקר | צילום: Artush, Shutterstock

דרוש כפר אפריקאי

ומה בקשר לאמהות, שהן לעתים קרובות המטפל הכמעט-יחיד במדינות המערב? נראה שבגישה של בנדג'לה יש להן הרבה יותר עזרה – וזה עשוי להיטיב לא רק איתן, אלא גם עם ילדיהן. "לתמיכה באמהות יש יתרונות רבים עבור הילדים, כמו הפחתת הסיכון להזנחה או התעללות, רשת ביטחון במקרים של מוות או מחלה במשפחה, ושיפור המצב הנפשי והרווחה של האם, שבתורם משפרים את הטיפול האימהי", אמרה אנני סוואנפול (Swanepoel), אחת מהחוקרים החתומים על המאמר. 

האם יש לקחים שאפשר ללמוד מחברות ציידים לקטים, וליישם גם במערב? מן הסתם עוד יהיו ויכוחים לא מעטים על כך בקרב אנשי המקצוע, ואנחנו בוודאי לא נוכל לתת לכם תשובה נחרצת. אך גורם חשוב אחד שהחוקרים מציינים, המאפשר לאנשי בנדג'לה לספק מטפלים רבים כל כך לכל ילד, הוא ההסתמכות שלהם על מטפלים צעירים, נערים וילדים. ברוב חברות המערב, אחים גדולים אינם נחשבים למישהו שיכול לשמור על האחים הקטנים ולטפל בהם, אלא אם כן הם גדולים מהם בשנים רבות. ייתכן, אומרים החוקרים, שיש מקום לשנות את הגישה הזו.

"אנחנו כחברה, מקובעי המדיניות דרך מעסיקים ועד לשירותי הבריאות, צריכים לעבוד יחד כדי להבטיח שאמהות וילדים יקבלו את התמיכה שהם צריכים", סיכם צ'ודרי. יידרשו שינויים רבים אם נרצה שילדים באמת יגדלו בעזרת הכפר כולו, כפי שמציע הביטוי האנגלי. 

אבל מאיפה הביטוי הזה מגיע, בעצם? הרי ראינו שהוא לא משקף את המציאות בארצות הברית או בבריטניה. כתבים מרשת הרדיו הציבורית של ארצות הברית (NPR) יצאו לבדוק זאת לפני כמה שנים. הם לא מצאו מקור אחד ברור, אך הגיעו למסקנה שהוא מגיע מתרבות אפריקאית כלשהי: במקומות שונים באפריקה יש אמרות דומות, כמו "ילד לא גדל רק בבית אחד", או "ילד לא שייך להורה אחד או לבית אחד". 

אולי כדי לממש את הביטוי, אנחנו צריכים להסתכל על התרבויות שמהן הוא הגיע.