מחקר מגלה את מה שלהקות הרוק יודעות כבר מזמן: המוח האנושי זקוק לצלילים הנמוכים של הבסיסט כדי לחבר בין הצליל והקצב

התפקיד כפוי הטובה ביותר בלהקת רוק הוא נגן הבס. בניגוד לסולן, הגיטריסט או המתופף, הבסיסט פחות זוהר ורבים כלל לא מבינים מה תפקידו וחשיבותו. למעשה, הבס הוא כלי חיוני, שמשמש חוליה מקשרת בין התופים שנותנים את הקצב לגיטרות ולשאר הכלים המלודיים. חלקיו של הבס בשיר, שמכונים גם "קווי בס" (Bass line), הן מנגינות שנועדו גם לתת קצב וגם לתמוך במנגינות של שאר הכלים. מחקר חדש, מראה בדיוק למה הבס חשוב: המוחות שלנו בנויים לתפוס קצב יותר טוב בתווים נמוכים מאשר בגבוהים.

עיבוד קול מתחיל בהתמרה של תנודות האוויר שיוצרים מקורות הקול לאותות עצביים שמועברים הלאה אל קליפת המוח השמיעתית. אנחנו מבינים כיום היטב את תהליך הזה, ואף יודעים ליצור שתלים שמדמים את פעולת האוזן וכך להחזיר לחירשים את יכולת השמיעה.

אולם זהו עיבוד ברמה בסיסית מאוד. חוקרי מוח מנסים עדיין להבין איך האזורים המתקדמים יותר של קליפת המוח השמיעתית מסוגלים לפענח "סצנות שמיעתיות" מורכבות, למשל להפריד בין קולות בתוך חבורה רועשת של סועדים במסעדה, או לשלב את כל הכלים בתזמורת למנגינה אחת.

יש כיום ראיות רבות לכך שבקליפת המוח השמיעתית קיימת חלוקת עבודה בין קידוד של קצב, כלומר התדירות שבה נשמעים צלילים בדידים (למשל מקצב תופים של ארבע מכות לשנייה), לבין הצליל עצמו (Pitch), כלומר ההבדל בין התו דו לרה, שנקבע על ידי תדירות הרעידות באוויר של כל צליל. מחברי מחקר מאוניברסיטת מקמאסטר בקנדה, שהתפרסם בכתב העת PNAS, ניסו להבין מה מעביר לנו מידע טוב יותר של קצב – תווים נמוכים או גבוהים.

החוקרים התבססו על מחקר קודם שלהם שגילה כי המוח מגיב חזק יותר לשגיאות של תו אחד כשהן נעשות באוקטבות גבוהות ולא נמוכות. המחקר נעשה באמצעות אלקטרואנצפלוגרפיה (EEG), כלומר מדידת שינויים במתח הפעילות החשמלית במוח באמצעות אלקטרודות שמצמידים לקרקפת. במיוחד חיפשו תגובות עצביות שמעידות על גירוי בלתי צפוי.

במחקר החדש ביקשו להשלים את המחקר על הצד השני של המטבע. אם אנחנו רגישים יותר לשגיאות צליל באוקטבות גבוהות, כמו אלה שהגיטרה חשמלית מתמחה בהם, האם זה נכון גם לתפיסת הקצב שלנו?

תווים הם ייצוג של צלילים בתדירויות שונות. טווח השמיעה האנושית נע בין תדרים נמוכים של 20 הרץ לתדרים גבוהים של 20,000 הרץ. טווח התדרים הממוצע של גיטרה בס נע לרוב סביב 220-40 הרץ, לעומת 1,500-70 הרץ של גיטרה חשמלית.

החוקרים הגדירו תו סול בתדר 196 הרץ שנמצא בטווח של גיטרת הבס, וסי במול בתדר גבוה יותר של 466.2 הרץ. ההבדל בין שני הצלילים הוא יותר מאוקטבה אחת, כך שגם אוזניים לא מיומנות לא יתקשו להבדיל ביניהם. הצלילים הושמעו יחד כאקורד, שחזר כל 500 מילי-שניות. אך מדי פעם הקדימו את השמעת אחד הצלילים ב-50 מילי-שניות.

טווח התדרים של גיטרה בס הוא בד"כ 220-40 הרץ, לעומת 1,500-70 הרץ של גיטרה חשמלית | צילום: Shutterstock
טווח התדרים של גיטרה בס הוא בד"כ 220-40 הרץ, לעומת 1,500-70 הרץ של גיטרה חשמלית | צילום: Shutterstock

בגלי המוח של הנבדקים נמצא כי כשהצליל הנמוך הושמע מוקדם יותר, מוחות הנבדקים הגיבו חזק יותר מאשר במצב שבו הצליל הגבוה הושמע קודם. כלומר הקדמת הצליל הנמוך הפתיעה את מוחות הנבדקים יותר מהקדמת הצליל הגבוה.

לאחר מכן המשיכו החוקרים וביצעו ניסוי שבו בדקו את התפקוד המוטורי של ספירת קצב על ידי הקשת אצבע לפי מקצב האקורדים. הרעיון הוא שטעויות הקצב ישבשו את קצב הקשת האצבע, ואפשר לבדוק כמה זמן נדרש לנבדקים לחזור להקשת המקצב התקין. גם כאן התברר שבעקבות הקדמת הצליל הנמוך נדרש מהנבדקים זמן רב יותר לתקן את היציאה מהקצב. באופן מעניין, לא היה יתרון למוזיקאים בתיקון היציאה מהקצב לעומת לא מוזיקאים.

אם כן, המחקר הראה שמוחותינו משתמשים בתווים נמוכים כדי לקודד לא רק מנגינות אלא גם את המקצב שהן נושאות. אם נחזור ללהקות רוק – בהיעדר בסיסט, תחושת הקצב של כל הלהקה נפגמת, משום שהתופים נותנים רק מקצב ואינן משלבים אותו עם מלודיה. לכן חשוב כל כך שהבסיסט בלהקה ידייק בקצב, משום שקהל המאזינים מחווט לקלוט את טעויות הקצב שלו יותר מאת אלה של הגיטריסט. ונגנים יקרים, אתם לא תמיד חייבים לדייק בתו הנכון, אבל אל תוותרו לעולם על אימונים עם מטרונום.

0 תגובות