הקצב של האפילפסיה

אחד האתגרים בטיפול באפילפסיה (מחלת הנפילה) הוא הקושי לחזות מתי יתרחשו ההתקפים ולנסות להיערך לקראתם. בספרות המחקרית החלו לתאר מרכיב מחזורי בהתקפים הללו כבר לפני עשורים רבים, אך מחקרים שניסו לחזות את עיתוי ההתקף על סמך הפעילות המוחית של החולים לפני התקפים קודמים הניבו תוצאות סותרות. במחקר חדש שניתח נתונים שנאספו מחולים במשך חודשים ושנים זיהו חוקרים פעילות שזמן המחזור שלה ארוך יותר מהמחזור היומי שנחקר רבות בעבר, ויכול לנוע בין כמה ימים לחודש.

אפילפסיה היא שם כולל לאוסף של הפרעות עצביות שמתאפיינות בהתקפים של פעילות מוחית מתואמת. ההתקפים יכולים לכלול פרכוסים בלתי נשלטים או אובדן הכרה זמני. מעבר להתקפים, קיימות בפעילות המוחית של אפילפטיים תנודות מחזוריות חריגות, גם כשהן אינן עוברות את הסף הנדרש כדי שיהיו להן ביטויים פיזיים מורגשים כמו עוויתות. עם השנים החלו חוקרים ורופאים להתמקד גם בפעילות הזאת שבין ההתקפים, בניסיון להבין טוב יותר את המחלה ולהציע לה אבחונים וטיפולים יעילים יותר.

בעשור האחרון נכנס לשימוש מתקן במעגל סגור שמושתל במוחם של חולי אפילפסיה, במוקד הפעילות האפילפטית, ונועד לנטר את הפעילות המוחית שלהם ולסייע בטיפול בהתקפים. המתקן מאפשר רישום רציף לאורך זמן של הפעילות העצבית במוחם, במטרה לזהות דפוסי פעילות עצבית שמתרחשים לפני התקף. כשמזהים דפוס כזה, המתקן שולח לתאי העצב גירוי חשמלי שנועד לקטוע את הפעילות החשודה.

במחקר שפורסם בכתב העת Nature Communications השתמשו חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנציסקו בנתונים שנאספו מחולי אפילפסיה שההתקן  הושתל בראשם וניסו למצוא בדפוסי הפעילות שבין ההתקפים סימנים שיאפשרו לחזות את העיתוי של ההתקף הבא. לצורך זה אספו נתונים שנרשמו במשך פרקי זמן ממושכים, בין שלושה חודשים לעשר שנים, אצל כ-40 חולים.

הנתונים העידו על רמות שונות של מחזוריות בפעילות העצבית המתואמת במוחם של האפילפטיים, שכאמור אינה קיימת אצל אנשים בריאים: ראשית, זוהתה פעילות שמותאמת לשעון הביולוגי היומי במוח (השעון הצירקדיאני), כלומר פועלת במחזורים של קרוב ליממה. מחזור השינה שלנו, למשל, מותאם לשעון הזה ולכן פרק הזמן שעובר בין השעה שבה אנחנו הולכים לישון לפעם הבאה שנישן הוא פחות או יותר 24 שעות. סוג שני של שעון מכונה אינפראדיאני, כלומר מחזור שלם שלו נמשך יותר מיממה. דוגמה לכך היא המחזור החודשי של נשים, שבו בין ביוץ אחד למשנהו חולפים בערך 28 ימים.

קרוב לשיא

החוקרים ניסו להבין מתי קיים הסיכוי הגדול ביותר ללקות בהתקף – האם מדובר בשעה מסוימת ביום (כלומר מחזור שמותאם לשעון הצירקדיאני), ביום מסוים בתוך מחזור של כך וכך ימים (כלומר מותאם לשעון אינפראדיאני), או אולי שילוב של השניים? הם גילו אצל חולים שונים זמני מחזור אינפראדיאניים שונים – החל בימים ספורים וכלה בחודש ויותר, ושהמחזורים האלה משחקים תפקיד חשוב בחיזוי מועד ההתקף הבא – הם נוטים להתרחש קרוב לשיא של המחזור האינפראדיאני.

בגלל הקושי הטכני באיסוף נתונים מטווחי זמן כה ארוכים, רק מחקרים מעטים בחנו עד כה את הפעילות העצבית לאורך חודשים כשניסו ללמוד מה קורה במוח לפני התקף אפילפטי. בעקבות זאת, מחקרים בתחום הסתמכו על מידע חלקי, שכלל רק את השעות שלפני התקף, בלי להתחשב בפרקי זמן ארוכים יותר. בגלל הנתונים החלקיים, הממצאים שהתקבלו לא היו עקביים: בחלק מהמחקרים מצאו שההתקפים נוטים להתרחש אחרי שיא המחזור היומי ואחרים טענו שהסכנה גוברת דווקא לפני השיא. המחקר הנוכחי מאפשר לבחון את התמונה הרחבה יותר.

מחזורי זמן ארוכי טווח זוהו גם במחקרים שהתמקדו בהפרעות מצב רוח, הפרעות שינה ואפילו במחלות לב וכלי דם. ככל שנדע יותר על הקשר שלהם לאפילפסיה, כך נקדם את ההבנה של הקשר בין ההתקפים האפילפטיים לסמנים ביולוגיים שפועלים גם הם במחזורים ארוכים, למשל רמות ההורמון קורטיזול. פענוח המנגנונים הללו יוכל לסייע לחזות תקופות שבהן הסכנה להתקף גוברת, ואף להתאים טיפולים אישיים לחולים על סמך משך המחזור האינפראדיאני שלהם.