האם נטיעת עצים תבלום את
התחממות כדור הארץ?

כדור הארץ הולך ומתחמם בצורה מסוכנת, ועצים קושרים פחמן דו-חמצני, שהוא גז חממה, ומסלקים אותו מהאטמוספרה. אם מחברים את שתי העובדות האלה, אפשר להגיע למסקנה שנטיעת יערות יכולה לעזור לנו לבלום את ההתחממות הגלובלית. האם זה באמת כך? לא בטוח.

ההבטחה של האזורים היובשניים

והינה, הפחמן הדו-חמצני, שהוא אחד מחומרי הגלם של הפוטוסינתזה, הוא גם גז החממה העיקרי שקשור לפעילות האדם. אם כך, אולי נטיעת יערות חדשים (afforestation) או שיקום יערות שנכרתו או נשרפו (reforestation) יכולה להגדיל מאוד את קיבוע גז החממה הזה, כלומר לסלק אותו מהאטמוספרה ולבלום את ההתחממות המסוכנת של כדור הארץ? רבים, ובהם גם מדענים רבים, חושבים שכן.

נתונים רבים תומכים לכאורה בפתרון הירוק והמבטיח הזה. יערות אחראים היום לכמחצית מכמות הפחמן הדו-חמצני המקובעת בפוטוסינתזה על פני היבשה. מתוך כלל שטחי היבשה של כדור הארץ, 40 אחוזים נחשבים לאזורים יובשניים. שטחים אלו לרוב אינם מיושבים ואינם משמשים לחקלאות, ורובם אף אינם בבעלות פרטית; לכן מחקרים קודמים בתחום מגדירים אותם כמחצית מהשטחים הפוטנציאליים לייעור. לקרקעות בשטחים יובשניים יש עוד תכונה חשובה למטרתנו: רובן עניות מאוד בחומר אורגני, ובגלל הלחות הנמוכה, קצב מִחזור היסודות (turnover time) בהן נמוך. כלומר, חומר אורגני המגיע אל הקרקע, כמו עלים שנשרו ושורשים שמתו, נשאר בה זמן רב לפני שמיקרואורגניזמים יפרקו אותו. משום כך פוטנציאל הטמנת הפחמן (CCS, Carbon capture and storage) שלהן גבוה, כלומר הפחמן שיקבעו העצים יישאר מקובע זמן רב ולא יחזור במהירות לאטמוספרה. נשמע מושלם, נכון? 

אך לתוכנית הייעור של אזורים יובשניים יש שלושה חסרונות עיקריים. אחד: ייעור של שטח יבש אומנם יגדיל את כמות הפחמן המקובעת בו, אבל עלול להפחית את כמות קרינת השמש המוחזרת ממנו, מדד הנקרא אַלְבֶּדוֹ. שטח מדברי בהיר מחזיר חלק גדול מקרינת השמש הפוגעת בו; לעומת זאת, הצַמָרות הכהות של עצים עלולות לבלוע חלק גדול מהקרינה, ובכך לתרום להתחממות האזור. קושי שני הוא שהקצב שבו עצים מבצעים פוטוסינתזה ומקבעים פחמן דו-חמצני משתנה בהתאם לתנאי הסביבה. הדבר בולט במיוחד באזורים יובשניים: בתקופות יבשות, הקצב שבו עצים מבצעים פוטוסינתזה ומקבעים פחמן יורד מאוד, והשילוב בין פוטוסינתזה איטית לשטח כהה הבולע קרינה עלול להביא לאפקט נטו של התחממות בהשוואה למצב המקורי הלא-מיוער. ולבסוף, יצירת מערכת אקולוגית זרה לאזור תביא כמעט בוודאות לדחיקת מינים מקומיים ולהקטנת המגוון הביולוגי. 

יערות אחראים היום לכמחצית מכמות הפחמן הדו-חמצני המקובעת בפוטוסינתזה על פני היבשה. דרך כפרית ביער בדרום אפריקה | SchnepfDesign, Shutterstock

ייעור חכם

במחקר חדש שפרסמו חוקרים ישראלים מהטכניון וממכון ויצמן למדע בכתב העת Science, בדקו החוקרים את ההשפעה האפשרית של ייעור אזורים יובשניים שונים ברחבי העולם. את המחקר הובילו פרופ' יוחאי כרמל והדוקטורנטית שני רוהטין מהפקולטה להנדסה אזרחית וסביבתית בטכניון ופרופ' דן יקיר וד"ר איל רוטנברג מהמחלקה למדעי כדור הארץ וכוכבי הלכת במכון ויצמן למדע.

ראשית, החוקרים בדקו את כלל האזורים היובשניים בעולם כדי למצוא עד כמה הם מתאימים לייעור. לעומת הערכות קודמות, שלפיהן בין 15 ל-25 אחוזים מהשטחים היובשניים בעולם מתאימים לייעור, מצאו החוקרים כי רק כ-6 אחוזים מכלל השטחים האלה עשויים להתאים לנטיעת יערות, ואילו שאר 94 האחוזים אינם מתאימים לייעור, למשל משום שהם יבשים מדי, משום שיש בהם ערים, או משום שצפיפות הצמחייה בהם גבוהה ממילא. 

לאחר מכן העריכו החוקרים את פוטנציאל קיבוע הפחמן של ייעור כל האזורים המתאימים למשך תקופה של 80 שנה, וכן את פוטנציאל ההתחממות כתוצאה מהחזרה מועטה יותר של קרינה מהאזורים האלה (ירידת האלבדו). את ההשפעה של ירידת האלבדו ניסחו החוקרים במונחים של הוספת פחמן דו-חמצני לאטמוספרה, כלומר איזו כמות של פחמן דו-חמצני הנפלט לאטמוספרה הייתה גורמת להתחממות כזו. הניתוח הראה כי ייעור של אזורים יובשניים הנמצאים בקווי רוחב גבוהים, למשל בדרום-אפריקה או באוסטרליה, עשוי להביא לאפקט נטו של התקררות; לעומת זאת, ייעור אזורים יובשניים בקווי רוחב נמוכים, למשל בקזחסטן או במונגוליה, עלול לגרום דווקא לאפקט נטו של התחממות. 

החוקרים הציעו גישה של "ייעור חכם", שלפיה יינטעו עצים רק באזורים הצפויים לספק תוצאה נטו של התקררות על פני תקופה של 80 שנה, ויישמו גישה זו גם כלפי מחקרים קודמים, אשר מצאו שטחים נרחבים יותר כמתאימים לייעור. לבסוף, בחרו החוקרים בעבור כל נקודה על פני הגלובוס את השילוב שיביא לקיבוע פחמן מרבי. ביטול הייעור באזורים שבהם אפקט ההתחממות גובר על אפקט ההתקררות כתוצאה מקיבוע פחמן שיפר מאוד את יעילות גישת הייעור כפתרון להפחתת גזי חממה, כמו גם שילוב שלושת המחקרים לגבי בחירת השטחים המתאימים. כאשר חישבו איזה שינוי יכול להתחולל בעקבות ייעור האזורים האלה, מצאו כי הכמות המרבית של פחמן שהם עשויים לקבע היא 113 ג'יגה-טונות פחמן על פני 80 שנה. נשמע הרבה? יש לזכור כי בתרחיש האופטימי ביותר, האנושות צפויה לפלוט לאטמוספרה 608 ג'יגה-טונות של פחמן ב-80 השנים הקרובות. תרחיש הייעור המיטבי שלנו יאפשר קיבוע של פחות מ-20 אחוזים מהפליטות האלו, ולכן אין בו פתרון מספיק.

ייעור אזורים יובשניים בקווי רוחב נמוכים עלול לגרום לאפקט נטו של התחממות. עצי צפצפת הפרת בקזחסטן | LutsenkoLarissa, Shutterstock

לא רק קיבוע פחמן

ולבסוף, חשוב לציין שרבות מתוכניות הייעור לא נועדו רק, או אפילו בעיקר, לקבע פחמן. כמה מהמטרות האחרות הן שמירה על מגוון ביולוגי, מניעת סחף של קרקע, מניעת אידוי ונגר של מי גשם, יצירת מקורות הכנסה ועוד. לכן, כאשר מתכננים פרויקט ייעור, יש להביא בחשבון את כל המטרות כדי לקבל את ההחלטה הנכונה. 

אך כאשר המטרה העיקרית היא קיבוע פחמן ומיתון שינויי האקלים, חשוב שכולנו – גם מקבלי ההחלטות וגם הציבור הרחב – נכיר את כל ההשפעות האפשריות של התערבות עמוקה שכזו במערכות אקולוגיות בטרם נוציא אותה אל הפועל. ובכל מקרה, נראה שכדי לעמוד ביעדי האקלים אין לנו ברירה אלא להפחית מאוד את פליטות הפחמן שלנו, ויפה שעה אחת קודם.