חוקרים בלמו את השפעתו של הורמון הקשור לתוקפנות – ההשפעה הייתה הפוכה מהצפוי
כיצד ההתנהגות החברתית המורכבת שלנו פועלת? וכיצד היא נוצרת ומעוצבת? שאלות אלו מעסיקות חוקרים כבר שנים רבות. בחברה האנושית, כמו בחברות של בעלי חיים אחרים, קיימים יחסים מורכבים של היררכיה, משיכה ויריבוּת, ובמהלך האבולוציה התפתחו דפוסי התנהגות המאפיינים ומייצגים את היחסים הללו. חוקרים שעקבו אחר פעילות המוח של בעלי חיים בזמן שהציגו דפוסים מסוימים של התנהגות גילו כי מולקולות העוברות בין אזורים שונים במוח, ובין המוח לאיברים אחרים בגוף, משתתפות בקבלת ההחלטות במוח ומעבירות את ההחלטות שהתקבלו אל רחבי הגוף לביצוע.
הכימיה של ההתנהגות החברתית
אחת מהמולקולות הללו היא וַזוֹפרסין (Vasopressin). זהו הורמון המיוצר באזור תת-הרמה (היפותלמוס) במוח ומופרש מבלוטת יותרת המוח (היפופיזה) למחזור הדם, משפיע על מגוון פעולות של הגוף ובין השאר, מונע הַשְתָנָה. הווזופרסין משפיע גם על דפוסי הפעולה של המוח עצמו, ונקשר לקולטנים מיוחדים במוח, המעוררים תגובות שונות של תאים.
מחקרים קודמים הראו כי ההורמון וזופרסין מעורב בהתנהגויות חברתיות כדוגמת הפגנת תוקפנות. כעת נערך מחקר חדש, שתוצאותיו פורסמו בכתב העת המדעי PNAS, שהחוקרים בדקו בו לעומק את תפקידו של הורמון זה בהתנהגויות חברתיות. המחקר נערך על אוגרים זהובים (Mesocricetus auratus), הידועים בהתנהגויות החברתיות המורכבות שלהם, כגון ביטויים של היררכיה חברתית ותקשורת באמצעות הפצת ריחות. האוגרים דומים לבני האדם גם בתגובת הלחץ שלהם, שכמו אצלנו מלווה בהפרשה של ההורמון קורטיזול. הודות לתכונות אלה, האוגרים הזהובים משמשים לעיתים קרובות בניסויים התנהגותיים החוקרים את יחסי הגומלין בין מערכת העצבים ובין המערכת האנדוקרינית.
במחקר החדש, החוקרים יצרו באמצעות הנדסה גנטית אוגרים שבמוחם חסרים הקולטנים המאפשרים חישה של וזופרסין. אחר כך בחנו כיצד היעדר הקולטנים האלה ישפיע על התנהגותם החברתית של האוגרים.
הורמון המיוצר במוח ומופרש למחזור הדם, משפיע גם על המוח עצמו ועל התנהגויות חברתיות. מולקולת וזופרסין | Bacsica, Shutterstock
השפעה מפתיעה
תוצאות המחקר היו מפתיעות. החוקרים הניחו שאם הווזופרסין נחוץ לקיום של דפוסי פעולה חברתיים, מחיקת הקולטן המזהה אותו תביא לירידה בתקשורת החברתית שתפגין החיה. בפועל, האוגרים שלא יכלו לחוש בווזופרסין הפגינו דווקא רמות גבוהות יותר של תקשורת חברתית באמצעות ריחות מאשר אוגרים נורמליים. האוגרים המהונדסים גם היו תוקפניים יותר.
הממצאים המפתיעים מזכירים לנו שאנחנו רחוקים מלדעת הכול. ייתכן למשל שהווזופרסין אכן מעודד התנהגות חברתית באזורים מסוימים של המוח, אך באזורים אחרים הוא מדכא אותה. ההבנה המדעית של פעילות חברתית, ושל התנהגות בעלי חיים באופן כללי, התקדמה מאוד עם השנים, אך עדיין ישנם פערים גדולים בידע. החוקרים בתחום מתכננים כעת את המחקרים הבאים, שעשויים לספק לנו ממצאים ומסקנות חדשים. כאשר מחקרים אלה יעמיקו את ידיעותינו, אולי נוכל ליישם אותן לטיפול בסוגים שונים של הפרעות התנהגות.
