בחזית האקלים: עמים ילידיים

בין הקבוצות שנמצאות בחזית המאבק בהשלכות שינוי האקלים נמצאות החברות הילידיות, כמו האמריקאים הילידים, האבוריג'ינים באוסטרליה ויותר מכולם, הפולינזים שחיים באיים באוקיינוס השקט. באיים אלו לרוב אין הרים גבוהים, אלא הם נישאים רק מטרים מועטים מעל פני הים ומרבית האוכלוסייה מתרכזת באזורי החוף. זה הופך אותם לפגיעים במיוחד לעליית פני הים. בנוסף הם חשופים לסערות ולשיטפונות וחשים היטב את הזיהום של הים כיוון שהים הוא מקור פרנסתם.  

שילה באבאטה נולדה וגדלה באי סאיפאן (Saipan) שבארכיפלג מריאנה, באוקיינוס השקט. באירוע בוועידת האקלים, בביתן של הפאנל הבין ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) שהוקדש למצבם של האיים, היא סיפרה מה ראתה כאשר חזרה לאי לאחר כמה שנים שבהן למדה באוניברסיטה בארצות הברית. 

"כשחזרתי הביתה, הלכתי לחוף וראיתי שהוא הולך ונעלם, בתים, רציפים, מבנים שהיו על החוף כבר לא היו שם. והיה כל כך הרבה פלסטיק. פתחנו את הבטן של ציפור מתה שמצאנו על החוף והיא הייתה מלאה פלסטיק. הלכתי לשנרקל במים, והשונית לא נראתה כמו שזכרתי. האלמוגים הלבינו, והשונית נראתה שקטה, ללא חיים".

לא רק שינוי האקלים פוגע באיי מריאנה. באי סאיפאן יש בסיס של הצי האמריקאי, ובאבאטה מספרת על עוד ועוד אימונים וניסויים שנערכים באי, ומגבילים את הגישה של הקהילה המקומית לאדמות שלהם. "הם מזהמים גדולים, משתמשים בדלקי מאובנים, אבל היות שהם הצבא הם לא נדרשים לדווח על פליטות גזי החממה שלהם", הוסיפה. 

אבל היא לא מתייאשת. "כשהייתי בכיתה ג', המורה הראתה לנו את המפה ואמרה לנו, 'אתם רואים את נקודות העיפרון האלו? זה אתם'. היא לא הייתה מורה מקומית", הדגישה בחיוך. "אני לא אהבתי את זה, ולא אהבתי את הרעיון שאני שייכת למיקרונזיה - לאיים הקטנים. לא אהבתי להרגיש קטנה. 

"היום אנחנו מחיים את השפה שלנו, את שיטות הניווט המסורתיות בים. מחנכים את הנוער שלנו, שמראה תשוקה גדולה לכך. אני שואלת אתכם היום: למה אתם כאן? אתם מאמינים שנקודת המבט שלכם משנה? שהקול שלכם משפיע? כי אני כן. הזמן והאנרגיה שלנו הם משאבים מתכלים. אבל כשאנחנו משלבים כוחות, כשאנחנו לא לבד, אנחנו כבר לא קטנים, ויש לנו תקווה. תקווה להפסיק את הזיהום, ולדאוג שהמזהמים הגדולים ייקחו אחריות וישלמו על מעשיהם. כי אנחנו לא רק נקודות עיפרון על המפה. אנחנו יודעים איך הנקודות האלו מתחברות, לידע המסורתי שמאפשר לנו לחיות ולשגשג באיים".

כששבה לאי הולדתה סאיפאן, גילתה שעם השנים החוף הלך ונעלם. שילה באבאטה | צילום: יונת אשחר

"אנחנו בעד החיים"

השבטים הילידיים שחיים בדרום אמריקה מודאגים פחות מעליית פני הים, אך זה לא אומר ששינויי האקלים וזיהום הסביבה לא משפיעים עליהם. מקומות רבים חווים בצורות קשות, ואחרים שיטפונות. יערות נכרתים, ובמקומם נזרעים שדות, נבנים מפעלים וכבישים, או שהאדמה נחפרת להפקת נפט ופחם. 

רבים מבני השבטים מנסים להיאבק במגמה הזו. עם זאת, הדגיש אדיסון קראנק, ממינאס ג'ראיס שבברזיל: "אנחנו לא נגד פיתוח. אנחנו לא נגד האדם הלבן. בסופו של דבר, כולנו באותה סירה. אנחנו בעד החיים".

קראנק סיפר לי שפעילי הסביבה בקרב השבטים בברזיל עוסקים במגוון פרויקטים קטנים, כאלו שדורשים רק מעט מימון. "הקמת בנק זרעים, למשל, או שיקום אזור מסוים. דברים שעושים שינוי בשטח. אנחנו עובדים עם מי שאנחנו יכולים. לפעמים אנחנו צריכים לעבוד נגד ארגון מסחרי מסוים, ולפעמים, כשאפשר, אנחנו עובדים עם הארגונים האלו. אנחנו תמיד שמים את זכויות האדם במרכז".

בבחירות האחרונות בברזיל, סיפר קראנק, בני השבטים הילידיים התגייסו למען לולה דה סילבה, ונגד הנשיא היוצא, בולסאנרו. דה סילבה הצהיר על כוונתו לשנות את הכיוון שבו הלכה ברזיל תחת בולסאנרו, ולהשקיע בשימור הסביבה ובמאבק בשינוי האקלים. הוא אף הבטיח להקים משרד של קהילות מסורתיות, ולדאוג שהם ישתתפו בדיונים הנוגעים לאדמתם. "אבל כשהוא הקים את צוות המעבר שלו, הוא הזמין את נציגי כל הסקטורים, חוץ מאיתנו", סיפר קראנק. "אנחנו קצת מאוכזבים ממנו. הוא הבטיח לשתף אותנו, אבל לא הזמין אותנו לשולחן".

קראנק עדיין מקווה שהממשל של דה סילבה אכן יוביל לעידן חדש בברזיל, שבו שמירת הטבע תתפוס מקום חשוב. אחרי הכול, אמר, "מה הטעם להיות עשיר בסביבה חולה?"

מאוכזב מכך שהנשיא החדש של ברזיל לא מקיים את מה שהבטיח לבני השבטים הילידיים. אדיסון קראנק | צילום: יונת אשחר

מילים גבוהות ללא כיסוי

"כשהם הרסו את הטריטוריה שלי, בצפון אלברטה, קנדה, הם הרסו את העם שלי", אמרה אריאל דרנג'ר בהפגנה שהתרחשה במתחם הוועידה. "מי אנחנו, כשהם הורסים את הדלתא? מי אנחנו, כשהם הורסים את האדמה ונתיבי המים? זה לא רק עניין של גנבת האדמה. זו גנבה של היכולת שלנו להיות מי שאנחנו".

דרנג'ר משתתפת בוועידות האקלים מאז 2009. לאחר ההפגנה היא אמרה לי שהיו שינויים עם השנים – גם לטובה וגם לרעה. "ראינו יותר פעילות של החברה האזרחית, ארגונים ועמותות, בתוך הוועידה, ובו זמנית גם תאגידים ולוביסטים של תעשיות הנפט והגז פועלים בקצב מוגבר", אמרה. "השנה הגיעה המשלחת הגדולה ביותר אי פעם של נציגי התעשיות הללו, אבל ראינו גם יותר נציגות לקהילות ילידיות".

משתתפת בוועידת האקלים מאז 2009. אריאל דרנג'ר | צילום: יונת אשחר

האם הנציגות הזו משפיעה גם על הדיונים בוועידה? "אני חושבת שבנוגע להכרה בילידים, יש הרבה מילים גבוהות ויפות על זכויות של ילידים וזכויות אדם, אבל אין תהליכים ומנגנונים משמעותיים שיאפשרו לנו להפוך את המילים האלו לפעולות בשטח, לשינוי מערכתי", אמרה דרנג'ר. 

כמו קראנק, גם דרנג'ר מנסה להשיג קול ושותפות בדיונים, עבור הקהילה שלה ועבור קהילות מסורתיות אחרות. השנה הוקדש ביתן בוועידה לעמים ילידיים, אך הם עדיין אינם מיוצגים בדיונים עצמם, במקום שבו מתקבלות ההחלטות.