אילן היוחסין של העכשובים

העכשובים (Solifugae), המכונים גם "עקרבוטים", הם סדרה השייכת למחלקת העכבישנים, כלומר קרובים רחוקים של העכבישים ושל העקרבים. בין המאפיינים הבולטים של העכשובים: זוג מלקוחיים (גפי-פה) דמויי צבתות, וזוג בחנינים ארוכים, דמויי רגליים, המשמשים איברי חישה. עכשובים הם בעלי-חיים פעלתניים מאוד, ואפשר לצפות בהם בשעות הלילה, כשהם רצים במשך שעות בחיפוש אחר טרף, או חופרים מחילות במרץ. פעלתנות זו, כמו גם גודלם המרשים של כמה מהמינים, יכולים לגרום לעכשוב להיראות מפחיד, אף שמדובר בבעל-חיים בלתי-מזיק.

העכשובים טורפים פרוקי רגליים אחרים, אך בשונה מהעכבישים הם אינם מייצרים ארס או משי, ומתגברים על טרפם בכוח מלקוחיהם בלבד. הם נפוצים ברוב היבשות, מלבד אוסטרליה ואנטארקטיקה, ומשגשגים במיוחד בבתי-גידול יובשניים. בין השאר, הם נפוצים בכל חלקי ארץ ישראל, אם כי הסיכוי הגבוה ביותר להיתקל בהם הוא במדבר.

ההתנהגות והגודל מקנים להם מראה מפחיד, אך הם לא מזיקים לנו. מבעיתן | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס

מידע מועט

בהשוואה לעכבישנים אחרים, העכשובים נחקרו מעט יחסית, ויש עוד הרבה שאיננו יודעים עליהם. בין השאר, עד לאחרונה לא הייתה בידינו פילוגנזה (phylogeny), כלומר, עץ משפחה, של הסדרה הזאת. כעת, לראשונה, הקבוצה הטקסונומית ה"מוזנחת" הזאת זוכה ל"עבודת שורשים", המספקת לנו תובנות על ההיסטוריה והאבולוציה שלה. את המחקר החדש עשה צוות בין-לאומי, בראשות סידהרט קולקרני (Kulkarni), מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, בארצות-הברית. בין הכותבים נמצאת גם אפרת גביש-רגב, מאוספי הטבע הלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. 

החוקרים השוו רצפי DNA מ-94 מיני עכשובים מרחבי העולם, המייצגים את 12 משפחות העכשובים המוכרות. הם השתמשו בדגימות משומרות ממוזיאונים ואוספי טבע. מכיוון ש-DNA נוטה להתפרק בפריטים שנשמרו לאורך זמן, החוקרים לא השוו את רצף הגנום המלא שלהם, אלא התרכזו במקטעים קצרים של DNA, הקרויים "רצפים שמורים ביותר" (ultra-conserved elements). רצפים אלה משתנים לאט מאוד לאורך האבולוציה ואפשר להשוות בעזרתם גם בין מינים מרוחקים אבולוציונית. מכיוון שאלה רצפים קצרים, הם נשארים שמישים גם אחרי שגדילי חומצת-הגרעין התחילו להתפורר.

אהבים בעיקר בתי גידול יבשים, ובארץ מוצאים אותם בעיקר במדבר. פסבחנין | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס

עוד לא התגברו על הפרידה

על סמך ההשוואה בין רצפי ה-DNA, החוקרים הרכיבו פילוגנזה - עץ משפחה, המאחד את כל משפחות העכשובים. הם מצאו כי העכשובים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: Boreosolifugae – חמש משפחות הנפוצה באירואסיה, בצפון אמריקה ובצפון אפריקה, ו-Australosolifugae – שבע משפחות הנפוצות בעיקר באפריקה ובדרום אמריקה, עם כמה נציגים גם באירואסיה ובצפון אמריקה. באמצעות חישוב של קצב האבולוציה הם העריכו באילו תקופות התרחשו הפיצולים בין הקבוצות. התמונה המצטיירת מכך, משרטטת עבורנו את היסטוריה של סדרת העכשובים. 

מדובר בבעלי-חיים שאינם נודדים למרחקים, אינם שוחים או עפים. לכן, הם מוגבלים בעיקר לתחומי היבשת שהם נמצאים בה. זה יכול להסביר, למשל, למה עכשובים כמעט תמיד נעדרים מאיים, אלא אם כן האיים היו מחוברים בעבר ליבשת קרובה. לפני כמאתיים מיליון שנה, בתור הטריאס (Triassic) הייתה לעכשובים הזדמנות להתפשט לכל היבשות, שכן אז הן היו מחוברות כולן ליבשת-על אחת, המכונה היום פנגיאה. מאוחר יותר, בתור היורה (Jurassic), פנגיאה החלה להתפרק לשתי יבשות-על, לאוראסיה (Laurasia) וגונדוואנה (Gondwana). כל יבשת-על מצאה את עצמה עם קבוצה אחרת של משפחות עכשובים, שהתפצלו עוד לפני כן. לאורך עשרות מיליוני שנים, העכשובים בכל יבשת-על המשיכו להתמיין ולהתפתח למשפחות חדשות – תהליך שנמשך גם כאשר יבשות-העל התפרקו בעצמן, בתור הקרטיקון (Cretaceous). האוקיינוס האטלנטי, שהתחיל להיווצר בתקופה הזאת, הפריד בין צמדי משפחות קרובות באירואסיה ובצפון אמריקה, וגם באפריקה ובדרום אמריקה. 

תפוצת המינים עדיין משקפת את תהליכי היווצרות היבשות. מיבשת העל פנגיאה (מימין), דרך כמה שלבי ביניים של התפרקות ונדידת יבשות, עד למצב הנוכחי (משמאל) | איור: tinkivinki, Shutterstock

לפני כעשרים מיליון שנה אפריקה נעה צפונה והתחברה לאירואסיה, ולפני כשני מיליון שנים גם שתי האמריקות הפכו ליבשת רציפה. בעקבות כך החלה תנועה של מינים דרך הגשרים היבשתיים שנוצרו. כך, למשל, פילים שמקורם באפריקה הגיעו לאסיה, וקרנפים שמקורם באסיה הגיעו לאפריקה. כך הגיעו טפירים לדרום אמריקה וארמדילים לצפון אמריקה. חילופי הפאונה הללו לא פסחו גם על העכשובים. מבין שבע המשפחות של הקבוצה הדרומית, שתיים נפוצו צפונה, אחת לאירואסיה ואחת לצפון אמריקה. מבין חמש המשפחות של הקבוצה הצפונית, שלוש הצליחו ליישב את המחצית הצפונית של אפריקה. עם זאת, תפוצת המשפחות עדיין משקפת את ההפרדה ארוכת השנים בין לאורסיה וגונדוואנה: עיקר המגוון והתפוצה של הקבוצה הצפונית הוא עדיין בצפון, ועיקר המגוון והתפוצה של הקבוצה הדרומית הוא עדיין בדרום. זאת על אף האוקיינוס שמפריד בין מזרח ומערב, ועל אף החיבור הקיים כבר מיליוני שנים בין צפון לדרום. 

אצלנו מתקיים קו התפר בין שתי האוכלוסיות העיקריות. חופרן, מהקבוצה הצפונית של העכשובים | צילום: איגור ארמיאץ' שטיינפרס

ומה בישראל? 

ארצנו הקטנטונת יושבת, כידוע, על החיבור בין אירואסיה לאפריקה. כיאה למיקום כזה, אפשר למצוא אצלנו נציגים משתי הקבוצות. מהמשפחות הצפוניות חיים בישראל החופרניים (Rhagodidae), החורפניתיים (Karschiidae), הגיליפיים (Gylippidae) והמבעיתניים (Galeodidae) – העכשובים הענקיים של ארצות הצפון. בין המשפחות הדרומיות חיים אצלנו הפסבחניניים (Daesiidae) והאפרידריים (Solpugidae) –  העכשובים הענקיים של אפריקה. עוד נותר הרבה לגלות בנוגע לעכשובים, הן ברחבי העולם והן בישראל עצמה. עד שיתפרסמו עוד מחקרים נוכל לנסות לא להיבהל מהעכבישנים הנמרצים שנפגוש בשטח, ובמקום זה נעריך את המסע הארוך שהם עשו – בזמן ובמרחב כאחד.